ללכת עם החידה, לעשות מזה סרט

לפני כשבועיים התרחשה סערה נוספת במסגרת יחסיי המעורערים עם אמא שלי, בעניין החתונה ובכלל. היא כתבה מייל ברוח הבאה שאני מביאה את עיקרי הדברים שבו:

"סיווני

אני כותבת מתוך דאגה וכאב, אני לא מבינה את הבחירה שלך, לא מקבלת אותה ובטח לא שמחה בה. אני מרגישה שחובתי להתריע, אבל אין לי שום כוונה לנתק ממך. אני אהיה למענך בכל מקום שבו תבקשי, אך לא מסוגלת להיות צבועה. אני מתקשה לקבל את טיג'י כבת זוג שלך, אך אין לי שום דבר נגדה או נגד הוריה שבטח כבר סבלו מספיק. הייתי מעדיפה שתחיי עם גבר ולא בטוחה שאת סגורה בעניין הזה. אני שבורה מזה שפתאום אחרי כל כך הרבה שנים הפכתי להיות חסרת חשיבות בעינייך ולא יודעת איך להתמודד.

אוהבת מאוד

אמא"

עניתי למייל הזה. בעצתה של טיג'י לא כתבתי את הדבר הראשון שרציתי. לא התחשבנתי על שום דבר מן העבר, רק הסברתי שאני כועסת ופגועה. הסברתי שלא הזמנתי אותה למפגש המשפחות כי היא בעצמה הבהירה במפורש שהיא לא רוצה להגיע למפגש כזה. הצבתי תנאי להגעה ולהמשך הקשר בינינו – היא לא תגיד יותר שום דבר שלילי על הקשר בין טיג'י לביני. לא בטלפון, לא פנים אל פנים ובטח לא במפגש המשפחות. הכל היה מאוד קורקטי ומכוון עתיד. בסופו של דבר השורה התחתונה הייתה שהשלמנו, לפחות על פני השטח. היא הגיעה למפגש המשפחות, ושם הסתבר קצת אחרת, אבל על כך בהזדמנות אחרת.

לפני המייל שנשלח כתבתי את מה שבאמת רציתי להגיד ולא שלחתי. כתבתי מתוך כעס ועלבון, אבל אני עומדת גם עכשיו מאחורי כל מילה שנכתבה. כתבתי הכל, את כל מה שאני חושבת ומרגישה. את כל מה שלא אמרתי לה אף פעם וכנראה גם לא אומר.

"אמא,

שתדעי שמעולם לא רציתי לדחוק אותך הצידה ואני לא רוצה גם עכשיו - אבל לא השארת לי שום ברירה.

כשהתייעצתי איתך לפני כמה חודשים על קיום מפגש משפחות לפני החתונה - אמרת שאת לא מעוניינת. כיבדתי את רצונך. מה הייתי אמורה לעשות? להתחנן?
חודש ושבוע לפני החתונה כבר אי אפשר יותר לדחות מפגש כזה. אין לי שום כוונה שיגיעו שתי משפחות זרות לחלוטין אחת לשנייה לאירוע שלי. אבל את לא רצית להשתתף, אז בחרתי לארגן מפגש כזה בלעדייך. זו לא הייתה הבחירה שלי, אלא שלך. הבעת אותה באופן די מפורש.

הבעיה היא לא שהבעת את דעתך ואת התנגדותך. הבעיה היא שלא יכולת להפסיק להביע אותה. זה הדבר היחיד ששמעתי ממך בכל השיחות, המועטות מבחירה, שלנו בחודשים האחרונים.
לפני פחות מחודש הייתה השיחה האחרונה שלנו. נמנעתי מלדבר איתך עד אז כי לא יכולתי לחלוק איתך שום דבר שקשור לחתונה - דבר מרכזי שקורה בחיים שלי כרגע - בלי לקבל הערות עוקצניות. ואני בסך הכל אנושית. גם לי יש רגשות וגם אני נפגעת.

התקשרתי אליך כדי לתת עוד צ'אנס, המאה בערך. ומה יצא מזה? סיפרת לי כמה זה אירוע עצוב בשבילך, אמרת באופן מפורש ששיקול הדעת שלי אינו תקין ולכן אני מתחתנת עם טיג'י וסירבת באגרסיביות לשמוע את מה שרציתי לספר לך לגבי ההכנות.

הרגשות שלי נמחקו לגמרי בכל האינטראקציה בינינו. נעלמו כלא היו. איך את לא מבינה כמה זה פוגע בי לשמוע כל הזמן את הדברים האלה? איך את לא מבינה שזה מה שגורם לי להתרחק? אני לא יכולה להמשיך ולהדוף אותך בכל שיחה כשאני באחת התקופות המאושרות בחיי, מארגנת אירוע שחשוב לי עם הבחורה שאני אוהבת. אני לא חושבת שזה מה שאני צריכה לעשות לפני החתונה שלי.

הבנתי את הרמז.
לא התקשרתי אליך יותר.
לא שיתפתי אותך בכלום.

הגדלת לעשות וסיפרת לאבא ולדור שטיג'י טרנסית. למרות שביקשתי ממך בפירוש לא, כי רציתי לעשות זאת בעצמי.
אבל הבקשה שלי כנראה נחשבת לאוויר. גם היחסים ביני לבין אבא וביני לבין דור אחי הם כנראה אוויר. כי הרשית לעצמך לדרוס אותם באופן בוטה. לקחת חוויה שלי, חלק החיים שלי ועשית בה מה שרצית.
חשבת פעם למה בכלל רציתי לספר להם בעצמי?
אני מניחה שלא. כי מה זה משנה. את רצית לספר וסיפרת.

הבחירה שלי היא שלי. שום דבר שתגידי לא ישנה אותה - קבלי את זה כעובדה.
את לא חייבת לשמוח בה אבל את בהחלט חייבת לקבל אותה, בניגוד למה שאת חושבת. כי לקבל את הבחירה שלי זה לקבל אותי.
טיג'י היא הבחירה שלי.
לא אילוץ, לא עניין נסיבתי, לא מקום שהגעתי אליו בטעות.
בחירה.
בלב שלם ובעיניים פקוחות.

מה אני אמורה בדיוק להגיד למשפט כמו "עד היום אני לא בטוחה שאת סגורה לגמרי בעניין הזה"?
איך בדיוק אני אמורה "לשכנע" אותך שאני לא רוצה לחיות את חיי עם גברים?
מה בדיוק אני אמורה להבין מזה שכמעט עשר שנים שבהן אני מעדיפה נשים באופן פעיל וגלוי הן לא מספיקות בשבילך?

אני מבינה מזה שאת עיוורת וחירשת. שכל השיחות שניהלנו בשנים האחרונות נעלמו לתהום השכחה. שכל הפעמים בהן שיתפתי אותך במחשבות שלי וברגשות שלי הפכו לשקופות. ואם הן נעלמו אז למה לטרוח? שום דבר לא ייצא מזה מלבד בזבוז זמן.

ניסיתי במשך הרבה מאוד זמן להפיג את החרדות שלך. לספר לך על החיים שלי, כמה שאני מוקפת אנשים שאוהבים אותי, שמכירים את טיג'י היטב ויודעים כמה שאנחנו מאושרות ביחד. אבל לא הסכמת לשמוע. בכל פעם שסיפרתי לך משהו כזה אמרת שאני טועה, שהם לא באמת אוהבים אותי ושהם חושבים שאני עושה טעות.

נכון. כי את יודעת כל ואת מכירה את החברים שלי יותר ממני. הרי את אפילו לא יודעת לנקוב בשמות שלהם.

את מזהירה אותי מפני דברים שאת בעצמך לא יודעת להגיד מהם. בעוד שאני חיה את החיים האמיתיים שלי ואני זו שעושה את ההתמודדויות שלה עם הסביבה בכל יום.
עם זה אני יכולה להתמודד. עם האנשים הקרובים אלי שיוצאים נגדי אני לא יכולה להתמודד. בסה"כ שלושה. את, סבא וסבתא.

עד שלא תתחילי להקשיב למה שאני אומרת לא ישתנה כלום. אני הקשבתי לכל הרפש שזרקת על טיג'י. שמעתי אותך קוראת לה יצור לא מוגדר ושוללת ממנה את כל האנושיות שלה. הקשבתי. ואת לא יכולת לעשות אותו דבר. אפילו שאני מעולם לא העזתי להגיד לך בדיוק מה אני חושבת על המעשים שאת עושה ללא כל מודעות, כי לא רציתי לפגוע בך.

חובתך היא לא לנסות לשנות אותי, אלא לסמוך עלי.
להבין שאני אדם בוגר ואני מקבלת את ההחלטות שלי בעצמי.
להבין שאת זו שגידלת אותי להיות אחראית ושקולה וככה אני חיה את חיי.

תמיד הודיתי לך על זה שקיבלת אותי כמו שאני ולא ניסית לשנות. שקיבלת את בנות הזוג שלי בברכה. בגלל זה אני מוצאת את עצמי מאוד מופתעת מהתגובות שלך. אני לא מכירה אותך ככה. התגובות שלך הן תגובות של זר, לא תגובות של האמא האהובה שלי שחשבתי שאני מכירה.

מצטערת. לא יכולה להיות איתך בקשר כרגע. לא יכולה לתת לך להרוס תקופה מאושרת בחיי. לא יכולה לחיות במגננה מהאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אלי. בבחירה ביני לבינך אני בוחרת אותי.

סיוון"

אני מרגישה שכל מילה של פרשנות מיותרת כאן, ולכן אעצור כאן.