ללכת עם החידה, לעשות מזה סרט

"זה ייגמר בבכי". זה מה שאומרים כשילדים רבים ונראה כאילו עוד רגע מישהו מגיע לחדר מיון. "זה ייגמר בבכי", אומרים כשברור שמישהו הולך להיפגע. גם החתונה שלנו נגמרה בבכי.

בשעה שש וחצי התייצבנו במועדון. בדרך עוד הספקנו להילחץ נורא כשהדיג'יי התקשר ואמר שיש בעיה. בלי פרחים, בלי מזגן ואפילו בלי אוכל עוד היינו מסתדרות. אבל אי אפשר בשום פנים ואופן לקיים מסיבת נישואין מהסוג שלנו בלי דיג'יי, כך שאפשר היה להבין את ההיסטריה המטפסת. אבל כשהגענו גילינו שהבעיה כבר נפתרה, ויכולנו לנשום לרווחה ולרוץ מאופרות ומסורקות אך עדיין לא לבושות לחדר הכלה-כלה שבקומה השנייה. פרסנו לפנינו את כל רכושנו עלי אדמות לערב זה. המלאי: שלושה זוגות נעליים לשתינו (כי אני החלטתי אמנם להיות יפה ולשתוק, אבל לרקוד בכל זאת רציתי), חבילת פלסטרים (מאותה סיבה בדיוק), שתי שרשראות (אחת לכל כלה), שני זוגות עגילים ועוד שני פירסינגים, כולם חדשים ויפים (אני מפצה על זה שלטיג'י אין חורים באזניים), מעטפה מלאה בכסף כדי לשלם לכל מי שצריך, שתי שמלות צבעוניות (סגולה של טיג'י וכתומה שלי), שישה קלסרים בששת צבעי הקשת עבור הדוברים בטקס, שני קלסרים לבנים בשבילנו, 2 טבעות בתוך קופסאות שהופקדו למשמרת אצל דורון והרבה פרפרים בבטן.

לא ראינו את עצמנו מחוללות בשדות או על רקע השקיעה לפני האירוע, משום שזה היה דורש מאיתנו להיות מוכנות בערך שלוש שעות מוקדם יותר, ואנחנו כאמור החלטנו להעביר את היום במלוא הרוגע האפשרי. כתחליף יאה יותר הצטלמנו קצת בתוך המועדון וקצת בחוץ, שלמרבה המזל נוקה לחלוטין יומיים קודם לכן מכל השיפוצים, חומרי הבנייה והגדרות שסבבו אותו בחצי השנה שקדמה לאותו יום. עוד לא הספקנו להגיד ג'ק המרטש וכבר הגיעה משפחת טיג'י: אמא, האחות ושיחיה. אבא טיג'י הוריד את כולם והלך להחנות את האוטו, ועד מהרה הצטרף לסבב התמונות. המשפחה שלי לא איחרה להגיע ולהצטרף לסבב תמונות נוסף. בגלל המצב הרגיש בפוטנציה בין ההורים שלי באופן ספציפי ובין שתי המשפחות באופן כללי, ההנחיות לצלמת היו ברורות: מי שלא רוצה להצטלם לבד או עם מישהו אחר, לא צריך לדבר על ליבו. אנחנו לא מכריחות אף אחד.

החברים התחילו לזרום פנימה טיפין טיפין. הספקנו לחבק בניחותא, ואפילו לשתות ביחד איזו לגימה מפה ולכרסם איזה סושי משם. לאט לאט הקצב גבר. ערב רב של בני משפחה, חברים וחברות מתקופת הילדות והתיכון, משנת השירות, מהצבא, מחוש"ן, מדריכות וחניכים מאיגי, מהאוניברסיטה, ממקום העבודה הנוכחי ומהקודם, קמצוץ חברים של ההורים. בכל פעם שחיבקתי באהבה רבה אנשים, מאחוריהם כבר ראיתי עוד אנשים שרציתי לחבק. המון אנשים מילאו את רחבת המועדון, פטפטו, שתו ואכלו משהו קטן. סטרייטים, לסביות, צעירים ומבוגרות, אלו שהשאירו את הילדים בבית ואלו שבאו איתם. בין לבין נרקמו כל מיני מחזות יפים. סבתא שלי ביקשה שנציג אותה בפני הוריה של טיג'י. בכל זאת, אוטוטו משפחה. בשמחה הובלנו אותה לאזור, בו לחצו סבתא שלי ואמא של טיג'י ידיים בחום וסיפרו אחת לשנייה בהתלהבות על המוצא הגיאוגרפי המשפחתי המשותף.

עוד לא בכינו.

כל כך הרבה חיבקנו וחייכנו, שלא שמנו לב שהגיעה השעה היעודה. יקיות כהרגלנו, עוד בהזמנה ציינו במפורש שבשמונה וחצי בדיוק יתחיל הטקס. אבל אנחנו היינו כל כך עסוקות, שרק כשאמא טיג'י דיווחה מחזית השעון התחלנו להתרוצץ, לארגן את כל הדוברים ואת הנוכחים האחרים, לגרום להם להפסיק לאכול, לחלק להם את הקלסרים שבהם יוכלו לשים את מה שיקריאו ולהזמין אותם אל הבמה. מלבד ששת הדוברים, שבהם הייתה גם אמא טיג'י, היו על הבמה גם אבא טיג'י ושני האחים שלי. קביעת הפורום הזה היה אחד הדברים שיותר סחטו אותנו רגשית בשלבי התכנון, ובדיעבד הסתבר כאידיאלי.

ראשונה דיברה מ"ם, הלא היא מנחת הטקס המהוללת. מ"ם דיברה על מה זה בכלל חתונה, למה זה דבר די מתעתע לעיתים ומה בכלל הקשר של כל זה לאהבה. הרי לא באמת צריך את כל הסיפור הזה בשביל לחיות חיים משותפים וטובים, אבל בכל זאת הרוב מתחתנות. מכל מיני סיבות. אבל אף אחת מהן איננה הסיבה שלנו – שהרי כל אחת מאיתנו בכל זאת מתחתנת עם אישה. אחרי ההקדמה הזו דיברה אמא טיג'י, קלסר אדום בידה. היא בירכה אותנו על הקמת הענף החדש במשפחה וריגשה אותנו מאוד באהבה ובקבלה שלה. אחריה דיברה רינת, עם הקלסר הכחול. את רינת הכרתי לפני ארבע שנים בערך, בסוף סמסטר א' של שנה א' של התואר הראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן. היא הייתה ילדה דתייה ושוחרת סטטיסטיקה, ואני הפחדתי אותה עד עמקי נשמתה כי הסתובבתי ברחבי האוניברסיטה עם קסדה ביד, המון פירסינגים על הפרצוף והליכה ממורמרת. בחופשה בין הסמסטרים אני עשיתי תאונה והקסדה נעלמה, ורינת ואני נהיינו חברות איכשהו ונשארנו כאלה עד היום. רינת דיברה, איך לא, על הסטטיסטיקה של מציאת אהבת אמת ושעשעה אותנו מאוד. הבא בתור היה עדי, נושא קלסר ירוק וריק, אותו הוא הראה לקהל והסביר שלמרות שניסה לא הצליח לכתוב כלום. עדי דיבר על האהבה הגדולה ששוררת ממש עכשיו במועדון והולכת איתנו לאן שנלך.

אחריו דיבר דורון. הקלסר הכתום שבידו רעד כשהוא סיפר על ההיסטוריה המשותפת שלנו. איך הכרנו במהלך שנת ההכשרה שעשינו לפני שנת השירות, צעירים ותמימים, ואיך נראיתי לו קצת מוזרה ורק במקרה הוא החליט לכתוב את שמי ראשון בטבלת העדיפויות לדירות המגורים. מאז נקשרה בינינו חברות אמיצה שמלווה אותנו כמעט מדי יום, ודורון הפך לאחי בנפש, שנמצא לצידי ומלווה אותי בכל חיי הבוגרים. אחרי דורון הגיע תורו של אור בעזרת קלסר צהוב. אור סיפר איך הכיר את שתינו בנסיבות בלתי תלויות ושמח כשנודע לו שאנחנו זוג. הוא איחל לנו אוכל טוב ונסיעות מרתקות לצד גשם גם באפריל וזר פרחי יסמין, כמו בשיר המקסים של דנה אמיר שלא הכרתי עד אז. אחרונות חביבות בקרב הדוברים היו שלי ושלי, שסיפרו איך נראה כל עניין הנישואים מנקודת המבט של החתולים, הצחיקו אותנו מאוד וגם הזכירו לנו כמה חבל שלא יכולנו להביא גם אותם.