ללכת עם החידה, לעשות מזה סרט

אחרי כל זה הגיע החלק שלנו. שתינו עבדנו קשה מאוד על כתיבה של משהו שמצד אחד לא יהיה ארוך מדי, אך מנגד יתמצת את הרגשות הרבים שלנו אחת כלפי השנייה ולקראת האירוע העצום הזה. לא הראינו אחת לשנייה את הכתוב, בניגוד מוחלט לנוהגנו ככלל. טיג'י דיברה ראשונה. היא סיפרה על גורלם המר של כל המקומות והאירועים שבהם התאהבנו אחת בשנייה (כולם נסגרו) ועל המסלול הארוך שעברנו מהרגע שהחלטנו להתחתן ועד עצם היום הזה – מהמפגש שבו סיפרנו לחברים שאנחנו נישאות, דרך הסכם הנישואין ותעודת הזוגיות, ועד איחוד שם המשפחה. היא המשיכה ואמרה כמה היא מתרגשת לחיות איתי, לדבר איתי ולהתווכח איתי (אחד התחביבים האהובים עלינו), וכמה אנחנו מאושרות וגאות בזוגיות שלנו. לקראת הסוף, בפסקה שגם כשאני קוראת אותה עכשיו מרגשת אותי עד דמעות, היא דיברה על הקשר הכמעט טלפתי שלנו. על היכולת הזאת שבחיים לא חשבנו שאפשרית, להיות שתיים שהשלם ביניהן גדול מסכום חלקיו. מזל שכל כך התרגשתי מעצם המעמד והנוכחים שלא לגמרי הצלחתי לקלוט את המשמעויות, אחרת העניין היה נגמר בבכי כבר כאן.

אחר כך היה תורי. הרגליים שלי רעדו כשהייתי צריכה לפתוח את הקלסר הלבן שבתוכו היו הדפים שכתבתי. פונט 18, רווח כפול, כמו שטיג'י לימדה אותי. הידיים התמקמו על הדפים כדי שלא יפלו. נשימה עמוקה. מתחילים. "נורא מתאים לי לשאת נאום חוצב להבות על זכויות להט"ביות, אבל אני לא אעשה את זה", פתחתי. סיפרתי שהמילים שלה היו הדבר הראשון שהתאהבתי בו. אחר כך התאהבתי בספונטניות. אחר כך בחיים המשותפים שלנו, עם ההרגלים שסיגלנו לנו, שמבחוץ יכולים אולי להראות מאוד תמוהים, אבל מתאימים בדיוק עבורנו. סיפרתי על הזוגיות הזאת שמחנכים אותנו אליה. זוגיות שהיא עבודה ושצריך להתפשר ולהשקיע בה. "בשום מקום לא כתוב שאת יכולה פשוט למצוא את הבחורה המושלמת. ולא מושלמת במונחים של עיתון "לאישה", אלא מושלמת במונחים של לסביות – בדיוק בשבילי". הסברתי שבשבילי לתאר את מה שיש בינינו כאהבה זה לא מדויק. הרי זה כל כך הרבה מעבר, ואת המילה המדויקת עוד לא המציאו בעברית. פאוזה קצרה. בהמשך הדף שלי הייתה כתובה מילת החיבה המשותפת שלנו אחת לשנייה. להקריא או לא להקריא? הרמתי את המבט וראיתי המוני אנשים. הורדתי את המבט והחלטתי ללכת על זה ולציין את המילה בקול רם. צחוקים נשמעו מהקהל. עכשיו כולם, כולל קרובי המשפחה והאנשים שעובדים איתי יודעים איך אנחנו קוראות אחת לשנייה כשאנחנו לבד.

סיימנו את הטקס בברכה השביעית מבין שבע הברכות המסורתיות, רק מנוסחת בנקבה יחידה ובנקבה רבות, ובהחלפת טבעות שבה כל אחת הקריאה משפט מהשניים שכתבנו ביחד. זהו, תם הטקס. אנחנו נשואות. ירדנו מהבמה ובמשך חצי השעה שאחרי חיבקנו וחובקנו, שמענו חוויות וסיפרנו חוויות, אחת לשנייה ובעיקר לסובבים. המשך הערב עבר עלינו בשמחה גדולה. רקדנו עד אבדן חושים ותחושה ברגליים – במיוחד במקרה שלי, שמסתובבת עד היום, יותר מחמישה חודשים אחרי, עם שטפי דם ברגליים למרות ההיערכות המוגברת (כלות, היזהרנה בנעליים שאתן בוחרות, יש דברים שקשה לשער לפני שעומדים איתן שעתיים). הזמן עבר נורא מהר, כל שעה עברה כמו דקה. ילדה מתוקה אחת בשמלה ורודה ביקשה לרקוד עם הכלה. היי, זו אני! הרמתי אותה ורקדנו עד שההורים שלה ביקשו אותה בחזרה. קצת שתינו (בעיקר טיג'י), קצת אכלנו (מצלחות מלאות כל טוב שהבריחו לנו חברים לחדר הכלה-כלה שלמעלה), ואחרי כמה שעות מעלפות של ריקודים בניצוח כמה מהחברים היותר צבעוניים ומלאי שמחת חיים שלנו, המועדון התחיל להתרוקן לאט לאט. ראשונים עזבו ההורים לילדים שהשאירו בייביסיטר בבית, אחריהם משכימי הקום, עד שנשארנו רק עם החברים הקרובים.

לאט לאט גם הם התחילו לעזוב, עד שנותר במועדון מספר חד ספרתי של אורחים והשעה הייתה חד ספרתית אף היא. כל השירים הקופצניים כבר הושמעו, והדיג'יי התחיל לנגן כמה מהשירים הבודדים שאנחנו בחרנו. שקטים, נעימים, ומזכירים לנו כל מיני תחנות בחיינו המשותפים. ב"הכל זה לטובה" היא התחילה לדמוע. הסתכלתי עליה והבנתי בדיוק למה. כל כך הרבה דברים קרו לנו בשנים האחרונות, וכל הזיכרונות וכל הרגשות התנקזו לרגע הזה בדיוק, שלי ושלה, רוקדות מחובקות לצלילים שאנחנו אוהבות, אחרי ערב של חיבוק אוהב שקיבלנו מכל מי שאנחנו מכירות. ב"הריקוד המוזר של הלב" היא כבר התפרקה לגמרי. הסתכלתי עליה ככה, בוכה ויפה, ואהבתי אותה כמו שלא חשבתי שאפשר. נשארנו לבד על הרחבה, מסביבנו כבר הפכו את הכיסאות. היחידים שנשארו היו דורון, שתיעד את הרגע במצלמת הסלולרי שלו, וכמה חניכים של טיג'י. אחד מהם עמד קרוב אלינו ופיזר עלינו עלים של פרח, אחד בכל פעם, כשרקדנו ככה, צמודות. הערב אמנם נגמר בבכי, אבל למעשה הבכי רק התחיל.

חזרנו הביתה בידיים עמוסות. מה שעניין אותנו בעיקר היו המגשים עם שאריות האוכל. ערב שלם בקושי הצלחתי לדחוף אוכל לפה מרוב התרגשות, ועכשיו הגיע הזמן לפצות על זה. בחמש בבוקר חיממנו כמה קבבים והתיישבנו על הספה. היא כבר הפסיקה לבכות, ועכשיו אני התחלתי והיא הצטרפה בקלי קלות. בכינו עד שהלכנו לישון. למחרת קמנו ובכינו, וגם ביום שאחרי, וגם ביום שאחרי. בכל פעם שחשבנו על משהו שקרה בערב הזה הברזים השתחררו לגמרי. אני לא יודעת אם זה קשור לחתונה, אבל מאז, בכל פעם שאני בחתונה, אני נורא מתרגשת. ובכל פעם כשאני חושבת על הערב הזה אני נורא מתרגשת. וגם עכשיו כשאני כותבת. ובכל פעם כשאני חושבת כמה מזל יש לי שהאישה המדהימה הזאת חיה איתי ואוהבת אותי ואני אותה, ובכל פעם כשאני חושבת על התכניות הנהדרות שעוד יש לנו לחיים המשותפים שלנו, אני פשוט לא מצליחה אחרת – זה תמיד נגמר בבכי.