ללכת עם החידה, לעשות מזה סרט

החתונה תמה ונשלמה בסוף חודש מרץ 2010, ואנחנו אספנו ריקושטים עוד חודשים רבים. הראשונים הגיעו כמובן מהאגף המשפחתי. ספירת מלאי קצרה שלנו העלתה מספר נעדרים מהאירוע. ראשונים – סבא וסבתא שלי. הם אמרו שלא יגיעו ועמדו במילתם. על אף שהתעקשתי להיות נכדה למופת, דיברתי איתם חזור ודבר בתקופת ההכנות, הבהרתי להם שאני רוצה שיבואו, נתתי להם הזמנה ביד בביתם, צפיתי בהם פותחים אותה ועניתי לכל השאלות שהיו להם – הם בחרו לא להגיע. אני לא יודעת מה עבר להם בראש בזמן שהיו בביתם כשבמקביל כל משפחתם חגגה עם נכדתם הבכורה ועם בחירת ליבה מסיבה גדולה של אהבה. אני לא יודעת אם הם ראו תמונות והתפעלו מהשמלות, אני לא יודעת אם מישהו חלק איתם את המילים היפות שנאמרו ותיאר את האושר הגדול שחווינו. אני לא יודעת כי לא שאלתי. נמאס לי להיפגע ואני מקבלת את חוסר הקבלה שלהם כעובדה עצובה מאוד, אבל בהחלט קיימת ונוכחת.

יחד איתם בבית בערב החתונה שלנו הייתה בת הדוד שלי בת השש שגרה בטקסס בימים כתיקונם ואביה הגיע איתה לארץ לכבוד החתונה. הילדה המתוקה הזו שאני כל כך אוהבת בכלל לא ידעה שמבוגרי המשפחה החליטו למנוע ממנה את החוויה המשפחתית החד פעמית הזאת. בטח היו להם סיבות מאוד טובות. אני לא יודעת מהן וגם לא יודעת מה סיפרו לה, אם כי לפי השאלות ששאלה אותי התשובה היא כלום. אף אחד לא עשה לה סדר בראש והסביר שטיג'י וסיוון אוהבות אחת את השנייה והתחתנו. הפתעת הערב הייתה דוד גל, האח הצעיר ביותר של אמא שלי. כשצלצלתי אליו לפני החתונה לבקש את הכתובת למשלוח ההזמנה הוא נשמע נלהב ונתן לי אותה ברצון. תמיד הרגשתי שאני וגל מבינים אחד את השנייה, אולי כי הוא מבוגר ממני בתשע שנים בלבד. אבל לחתונה הוא וזוגתו לא הגיעו. הם גם לא טלפנו להסביר למה, או כדי להגיד מזל טוב. למעשה, תשעה ימים אחרי החתונה הוזמנו לביתם לארוחה משפחתית גדולה במסגרת פסטיבל האכילה הנהוג בפסח. כולם היו נחמדים כרגיל, אבל לא נאמרה אפילו מילה אחת שקשורה לאירוע. התעלמות מוחלטת מהעובדה שהחתונה בכלל קרתה.

אצל טיג'י קיבלנו אותות מדאיגים כשבועיים לפני מסיבת הנישואין. הדודה הגדולה שהיא כמו סבתא "לא תגיע כי יש לה חוג בארבע והיא תהיה עייפה", ככה היא הסבירה לנו באזכרה של סבא וסבתא של טיג'י. הבנות שלה יגיעו, אבל בלי הילדים כי "ככה אפשר ליהנות יותר ולחסוך במתנות", פרשנותה של אמא טיג'י. משתוממות ונעלבות החלטנו שהם כנראה לא מבינים מהו בדיוק האירוע שלשמו אנחנו רוצות להתכנס, אחרת איזו סיבה יש להן להגיב בצורה כזאת? הדוד של טיג'י, שבאופן עקרוני אף פעם לא נחשד בקבלה יתרה, לקח את זה קשה. האסימון שבעלבון הגדול של אי ההגעה נפל אצלו כנראה בחתונה. הוא התרגש עד דמעות בטקס ולמחרת הרים טלפון עצבני לדודה הגדולה. הוא צעק עליה על כך שלא הגיעה, וגרם סוף סוף לי ולטיג'י להרגיש שיש מבוגר אחראי במשפחה שעושה את עבודתו. זה כמובן היה כבר מאוחר מדי, ומאז לא ראינו את הדודה, או את בנותיה, או את הילדים. חלק שלם במשפחה של טיג'י התפוגג ונעלם. אמנם לא רק בגללנו, אבל החתונה בהחלט הייתה קש לא קטן על גבו של הגמל העייף.

החלק החיובי העצום התגלה כשלושה חודשים אחרי החתונה. נפגשתי לקפה עם מורן, בת הדודה הקרובה ביותר אלי, גם בגיל – מפריד בינינו חודש לטובתי, וגם בכלל. לא התראינו זמן רב, אז במשך השעה הראשונה שפכנו זו על זו את כל מה שקרה בחיינו לאחרונה. אחר כך התפנינו לשיחה אמיתית. למורן היו בשורות מאוד מעניינות עבורי. מסתבר שאי שם, כמה חודשים לפני החתונה, רחשו וגעשו הרוחות המשפחתיות בכמה חזיתות. חברה שהייתה עם טיג'י בצבא ומתפקדת גם כבת דודה מאוד רחוקה שלי סיפרה על היכרותה עם טיג'י בהקשר לחתונה לאמא שלה. זו דיברה עם סבתא שלי וכנראה סיפרה את אותם הדברים, ומשם הכל נפוץ לכל עבר. זו הייתה כנראה יכולה להיות סצנה טובה מתוך טלנובלה, אך מכיוון ששמעתי אותה מיד שלישית ובאיחור אסתפק בשורה התחתונה: צד שלם של המשפחה יודע היטב פרטים על עברה של טיג'י כבר חודשים, ואף אחד לא שינה את התנהגותו בעקבות זה. השמחה עבורנו נשארה אותה שמחה וכולם חגגו ורקדו ועשו מה שבני משפחה נוהגים לעשות אחד עבור השני.

חצי שנה אחרי החתונה, בספטמבר 2010, ארזנו את מטלטלינו, השכרנו את הדירה ונסענו לירח דבש. יותר נכון, לשלושה ירחים עמוסים ומלאים כל טוב בארה"ב ובקנדה. בתחילת הטיול התאכסנו בביתו של הדוד מטקסס, שבו היו גם סבא וסבתא שלי במסגרת החצי-שנה-פה-חצי-שנה-שם שהם מנהלים כבר שנים. ארבעה ימים צמודים איתם הבהירו הכל. היא בכלל לא מבינה מה משמעות החתונה עבורנו ובכלל. מספר פעמים היא דיברה בכמיהה על חתונתו העתידית והלא מציאותית של דוד רוני, "תבוא לארץ, תכיר בחורה טובה, נארגן לכם חתונה גדולה לתפארת". ואנחנו יושבות ליד, שותקות, מבינות שהיא לא מודעת בכלל למה שפספסה ולא מבינה על מה ויתרה. אלו היו ארבעה ימים אינטנסיביים שבהם החלטתי להרפות. אם זו הבחירה שלהם מי אני שאלחם בה? על בת הדוד אני עדיין נלחמת. בילינו איתה הרבה והיו לי אינספור הזדמנויות לספר שטיג'י וסיוון נשואות. "את מבוגרת או ילדה?", היא ניסתה להבין. "מבוגרת", עניתי. "אבל לפעמים אני מתנהגת כמו ילדה". "יש לך ילדים?", היא המשיכה. "בינתיים לא, אבל יום אחד עוד יהיו לטיג'י ולי ילדים".

ממרחק שתי יבשות הדברים נראו קצת אחרת. חודשיים לתוך מסע הדרכים שלנו ברחבי ארצות הברית העצומה הכל כאילו התבהר, אולי התגמד, או לפחות קיבל פרשנות אחרת. חודשיים של קשר מאוד מצומצם עם אמא שלי הפכו אותה לבלתי מזיקה. מרחוק כבר בכלל לא כעסתי, בעיקר הצטערתי בשבילה. היא לא מבינה מה קרה ומה קורה ואין לה מושג איך לתקן. אני לא מתכוונת לעזור לה בזה. חודשיים של חשיבה גרמו לי להבין שאני לא ההורה אלא הבת, ומוטב שאתנהג בהתאם ולא אקח לי תפקידים לא לי. אני לא מנסה יותר לפתור כלום, יהיו הדברים איך שיהיו. לאבא שלי ולאחים התגעגעתי. כל כך רציתי לחלוק איתם את מה שלמדתי וחוויתי במהלך המסע, רציתי שיראו הכל איתי. לקראת סוף הטיול, כשטיג'י ואני היינו בשלבי אריזה מתקדמים ואחרי שני ארגזים שכבר נשלחו לארץ, עשינו קניות אחרונות. בכל חנות שנכנסתי אליה ניסיתי להיכנס לראש שלהם. החולצה הזאת תתאים, הדיסק הזה יהיה בדיוק לטעמו. השקעתי בהם זמן וכסף בחו"ל הרבה יותר מבארץ. הם לא עזבו לי את הראש. אני מחליטה להתראות איתם יותר כשאשוב. רוצה לבלות זמן עם אלו שעושים לי טוב. מגיע להם ומגיע לי.

ועל החתונה הקנדית שלנו – בפעם אחרת...