ללכת עם החידה, לעשות מזה סרט

בלילה שבו יצאתי מהארון חזרתי הביתה מאוחר מדייט עם בחורה. הייתי חיילת בת 20 וחצי לקראת סוף השרות המעיק בבסיס המדברי המרוחק שבו שירתי, כך שבאופן טבעי ביליתי בכל רגע פנוי שהיה לי שלא על מדים מחוץ לבית. לאמא שלי היה הרגל אימהי נפוץ – בכל פעם שלא הייתה רואה אותי כמה שעות בסופ"ש שבו הייתי בבית הייתה מתקשרת לברר איפה ועם מי אני ומתי אני חוזרת. זה לא היה הדייט הראשון שלי ושל הבחורה, ובכל השניים או השלושה שקדמו לו אמא שלי התקשרה ושאלה את אותן שאלות. התחמקתי בכל פעם ועניתי שאספר לה בבית. ידעתי ששלוש שנים כמעט לאחר שהתאהבתי בפעם הראשונה בבחורה קרב היום שבו אספר על כך להוריי. ידעתי שלא יזרקו אותי מהבית, ולמעשה בכלל הייתי בטוחה שהם שמו לב לדגל הגאווה ולשלל גיליונות "הזמן הוורוד" שפיזרתי בחדר. חשבתי שהם יודעים.

חזרתי הביתה לקראת 11 בלילה. הבית היה חשוך כמעט לגמרי, אבא שלי ואחי הקטן ישנו ואחי הקטן-הבינוני היה בחדר שלו עם דלת סגורה. אמא שלי ישבה בסלון מול הטלוויזיה. איך שנכנסתי היא סיפרה על בחור מקסים שראתה בטלוויזיה. "לקחתי לך את הטלפון שלו", היא אמרה. הלב שלי דפק. הבנתי שאם אני לא אומרת עכשיו אצטרך להעלות את הנושא בעצמי בזמן אחר. "אה... נכון ששאלת אותי כל הזמן עם מי אני ואמרתי שאספר לך בבית?", שאלתי. "מה קרה, יש לך חברה?", היא שאלה, קצת בחוסר סבלנות וקצת באגרסיביות ומאוד הפתיעה אותי. "כן, בערך...", אמרתי, קצת חוששת מהבאות. "טוב, לילה טוב, אני הולכת לישון ", היא אמרה בנחרצות אחרי שנייה וחצי של הפוגה, והלכה לישון. נשארתי לבד בסלון החשוך, המומה.

רק אחרי שבועיים דיברנו על זה שוב. "תשמעי, הפלת עלי פצצה, הבת שלי לא תתחתן ולא יהיו לה ילדים". זה היה הדבר הראשון שהיא אמרה. את שאר השיחה אני זוכרת פחות טוב. רק שניסיתי כל הזמן להסביר לה שזה בכלל לא כמו שהיא חושבת, והיא לא הבינה כלום. כמה חודשים עברו, אני כבר השתחררתי מהצבא. "אל תספרי לאבא", היא ביקשה. "הוא ייקח את זה לא טוב". לא סיפרתי וכיבדתי את בקשתה לספר לו בעצמה. זה לקח לה הרבה מאוד זמן. בזמן הזה התחמקתי מאבא שלי וביקשתי שוב ושוב שתספר לו כבר. לא היינו קרובים במיוחד גם לפני זה, אבל הפעם, כשהיה לי מה להסתיר, בוודאי שלא ניסיתי להתקרב. הוא לא לקח את זה קשה בכלל, למעשה זה לא ממש הטריד אותו. אז חשבתי שהוא פשוט לא מדבר על זה, כמו על הרבה דברים. היום אני כבר יודעת שהיה חשוב לו שאהיה מאושרת, לא משנה באיזו דרך. עד היום.

היה לא פשוט. אמא שלי אמרה כל הזמן שהחבר'ה מנוער מרצ השפיעו עלי, ושאני בכלל לא לסבית. זה שאהבתי ונמשכתי לבחורות ולא הרגשתי שום דבר דומה עם בחורים לא הספיק. כשסיפרתי שהרגשתי שונה כל חיי, עם או בלי קשר לנטייה מינית, היא פסלה את זה בחדות. "מה פתאום! היית ילדה כמו כל הילדות". הגעתי למסקנה שהדרך היחידה שבה זה יהיה בסדר היא שנדבר על זה. התחלתי ללכת לקבוצה בוגרת של ארגון הנוער הגאה ובכל פעם שיצא לי הייתי מספרת לאמא שלי על הנושאים שדיברנו עליהם במפגשים. לאט לאט זה הרגיש יותר טוב. כבר לא גרתי בבית ההורים באופן סופי. שכרתי דירה בתל אביב ובה יכולתי להיות כמה לסבית שרציתי. התחלתי להכיר את הקהילה יותר ויותר והיה לי טוב. התרחקתי מהמשפחה שלי. לא היה לי נוח במפגשים משפחתיים רחבים שבהם ידעתי שאף אחד חוץ מהמשפחה הקרובה לא יודע שאני לסבית.

השנים עברו. גדלתי.

מיעטתי יותר ויותר להגיע לבית הוריי, גם כי גרתי רחוק וגם כי כל נסיעה אליהם הייתה מכריחה אותי להיות במצב מתוח של התגוננות. כל הזמן נשאלתי אם יש לי חבר ולמה לא. את האמת היה לי קשה להגיד, אז התחמקתי. הרגשתי לבד. סבא וסבתא שלי כל הזמן שאלו את אמא שלי מה איתי. אמרתי לה שתספר להם והיא אמרה שזה התפקיד שלי. השיחות בפורום המשפחתי הרחב תמיד היו נורא קולניות ועמוסות ואף פעם לא היה זמן טוב לספר. במיוחד שהשאלות נפסקו. בעבודה כולם ידעו שאני לסבית ודיברתי בחופשיות על החיים שלי. כל החברים שלי ידעו כבר שנים. הייתה לי בת זוג ודירה בתל אביב והייתי פעילה מאוד בקהילה. הייתי מאושרת. אבל כל הגעה לארוחה משפחתית הרגישה כמו חזרה לעולם החושך. מה מותר להגיד ומה לא, מה ישאלו אותי ואיך אני אגיב. מתח. לחץ. מה יקרה הפעם?

פה ושם נשאלו שאלות שיכולתי לענות עליהן. "אם יש שני חדרים בדירה זה אומר שאין סלון, לא?" שאל דוד גל כשסיפרתי על הדירה שגרתי בה עם זוגתי דאז בארוחה שהגענו אליה שתינו. "לא, יש סלון וחדר שינה". "אז אתן ישנות באותו חדר? זה לא מפריע לכן?", המשיך. "לא, אנחנו זוג", עניתי. "לא, ברצינות", השיב הדוד גל, משוכנע לחלוטין שאני עובדת עליו. אחריו גם סבתא שלי מהצד השני שאלה שאלה שיכולתי לענות עליה. "סיוון, מתי יהיה לך חבר?", היא שאלה בקולי קולות בארוחה מרובת משתתפים. דממה השתררה. כולם השתתקו והניחו את כלי האכילה. הדממה בשולחן חיכתה רק לי שאשבור אותה. "סבתא, יש לי חברה", עניתי בביטחון אך בלב הולם. עדיין דממה. "אבל זה לא אותו דבר", היא לא הבינה. "זה בדיוק אותו דבר", עניתי. יום למחרת הסבירה לה דודה מירה במה מדובר ורק אז נפל האסימון. הייתי בת 23 או 24 וגוש האוויר שעמד לי בחזה בכל מפגש משפחתי התחיל להשתחרר.

גדלתי במשפחה נורמלית. אבא, אמא, שני אחים קטנים. דירה בשרון, חדר לכל ילד. הדרמות המשפחתיות היחידות שהכרתי היו של כל מיני בני דודים רחוקים שהפסיקו לדבר עם כל מיני בני דודים אחרים. אף אחד לא הרביץ לאף אחד, תמיד היה אוכל בבית, כולם הלכו לבית הספר והביאו ציונים סבירים. משפחה נורמלית. אפילו הלסביות שלי נראתה כמו חלק ברור ומובן בחיים של כולם החל משלב מסוים. אבל כשטיג'י ואני הודענו שאנחנו מתחתנות הכל השתבש. מראית העין של הקבלה שחייתי בה התפוצצה. וזה קרה פתאום. במקום לשמוח איתנו כולם נטשו לפתע את התפקידים ההוריים שלהם. אמא שלי התנגדה למפגש המשפחות ועשתה ככל יכולתה כדי להפוך אותו ללא נעים עבור כולם. כשביקשתי מאבא שלי את רשימת האנשים שירצה להזמין מהמשפחה ומחוצה לה היא חזרה ריקה. ההורים של טיג'י מצאו שלל תירוצים למה לא להזמין אפילו חבר אחד שלהם. הפכנו מהבנות המוצלחות שהיינו למשהו שמתביישים בו.

ההורים שלנו נעלמו והשאירו אותנו יתומות מהשגחה מבוגרת ומכוונת בתקופה היחידה בחיינו שהיינו זקוקות לה. הייתי לבד כשדיברתי על ליבם של סבא וסבתא שלי וביקשתי שיבואו לשמוח איתי, לשווא. הייתי לבד כשהבנתי שדוד גל הבריז בלי שום התראה. הייתי לבד כשאמא שלי הסבירה לי שוב ושוב, חודשים ספורים לפני החתונה, שמחובתה ההורית להגיד לי את האמת – שהיא מתנגדת לחתונה בכל תוקף ושאני עושה טעות. שתינו נשארנו רק עם הביקורת שהמטירו עלינו מכל עבר – למה שלא תעשו כך, כמו שאנחנו רוצים, ולא כמו שאתן רוצות – אך בלי שום גיבוי ועזרה בחלקים הסבוכים יותר. בחתונה שלנו הסטנדרטים של כולם פתאום התרופפו. פתאום זה היה מאוד סביר שאנשים לא יבואו ואפשר וצריך להבין אותם. אותנו אף אחד לא הבין. אנחנו היינו אלו שמתעקשות ומחפשות סתם. לא הצלחנו להבין מה השתנה. איך זה נראה לכולם הגיוני. איך אף אחד לא מתערב לטובתנו. איך אף אחד לא רואה כמה מעליבה ומפלה ההתייחסות השונה לחתונה שלנו מול חתונות אחרות במשפחה.

שמעתי הרבה סיפורים דומים אצל הורים של להט"בים (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים) אחרים. כולם מדברים בתחילת תהליך היציאה מהארון שלנו על זה שיהיו לנו חיים קשים. שהחברה לא תקבל אותנו. החיים שלי לא קשים בכלל. יש לי בת זוג שאני אוהבת, עבודה מעניינת ומשתלמת, הרבה חברים והמון שמחת חיים. אבל בערך עשור אחרי, מי שגורם לחיים שלי ושלנו להיות קשים, מי שמוציא אותנו מן הכלל ומנתק אותנו מהמשפחה, הם דווקא אלו שאמורים לדאוג לנו יותר מכולם – ההורים שלנו.