ללכת עם החידה, לעשות מזה סרט

בדיוק שנה אחרי החתונה שלנו הודיעו אחי דור ובת זוגו מאי שגם הם מתחתנים. ביני ובין דור מפרידה פחות משנה וחצי, הם ביחד כבר כמה שנים, ולכן ההכרזה לא הייתה מפתיעה במיוחד. טיג'י ואני עוד לא הספקנו לאסוף את השברים מאז משבר האמון הגדול שנגרם בעקבות התקופה שלפני חגיגת הנישואין שלנו בעיקר עם המשפחה שלי, ובמרמור מהול בכל זאת בשמחה הרצנו ביחד תסריטים על מה יקרה. לא היינו צריכות לחכות הרבה זמן, כי האווירה הייתה מתוחה מספיק כדי שכל גץ קטן יעלה הכל בלהבות. כשבועיים אחרי הודעת החתונה המתקרבת הגיע מייל מאמא שלי. היי ילדים, משפחתה של מאי הזמינה אותנו לארוחת הכרות, הנה הפרטים.

שלוש, שתיים, אחת. פיצוץ גרעיני.

לא האמנתי למה שאני קוראת. רק שנה אחרי שאמא שלי הגיעה לארוחת המשפחות שלנו בעל כורחה והתעלמה מהוריה של טיג'י, רק שנה אחרי שאמרה במפורש שהיא נגד חתונות, הקרקע עדיין רותחת ובלי שום בושה היא שולחת לי מייל מתקתק על חתונה אחרת במשפחה? שיחת הפיצוץ הייתה קצרה והטונים בה עלו במהירות. צרחתי את כל מה שהיה לי להגיד על השנה וחצי האחרונה, וגם היא לא נשארה חייבת. החתונה הזו היא אי של שמחה עבורה, חוויה מתקנת אחרי החתונה שלי. כמה שאני אנוכית שאני לא יכולה לשמוח בשביל אח שלי ומעלה את הנושא עכשיו. מה פתאום מתנגדת לחתונות? היא התנגדה לחתונה שלי, ברור לה שעשיתי טעות ואני חיה חיים קשים, אין יום שהיא לא קמה בבוקר ומצטערת על זה. איך אני לא רואה את ההבדל בין שני האירועים?

רתחתי. הרגשתי כאילו המציאות נעלמת לי מתחת לרגליים ומשתנה לאיזה עולם אלטרנטיבי שאני לא מכירה את החוקים שלו. הכל משובש ואף אחד לא מרגיש חוץ ממני. מה עושים עכשיו? את המשך יום העבודה ביליתי בניסיונות כושלים להתרכז, לחשוב על דברים אחרים, לגרום לידיים שלי להפסיק לרעוד. אחרי כמה שיחות עם חברים טובים הבנתי שאני צריכה לקבל החלטה – מה הלאה. מה נעשה? נגיע לארוחה המשפחתית ונעמיד פנים שהכל בסדר ואין כאן אפליה מטורפת ביני לבין אחי? אני אצטרך להקשיב לבלבולי השכל חסרי הרגישות של אמא שלי? היה לי ברור שאת זה אני לא אוכל לשאת. קיבלתי שתי החלטות.

לארוחה הגענו. הלב שלי נחמץ למראה השמחה הרבה של כולם לכבוד איחוד המשפחות כמו שלא הייתה אצלי. כולם מתנשקים ומתחבקים ומחליפים מתנות. אותם אנשים שאפילו לא טרחו לבוא לחתונה שלי. אפילו ההצגה שלנו בפני המשפחה האחרת הייתה עקומה – "זו טיג'י, חברה של סיוון". חברה? היא אשתי. לא איזו חברה אקראית שבמקרה אספתי לצורך הארוחה. כדי להצליח לשרוד ולא להרוס לזוג שלשמו התכנסנו נעזרנו בבקבוקי האלכוהול. הם עזרו לי לפטפט ללא הפסק על החתונה שלנו. מתי היא הייתה, איך הייתה, מה לבשנו, איזה נעליים. שלא יהיה לאף אחד ספק שזה קרה ואי אפשר להתעלם מזה. מאמא שלי התעלמתי לחלוטין על אף שישבה מולי.

ההחלטה השנייה הייתה יותר קשה לביצוע, אבל הסתברה כדבר הכי טוב שיכולתי לעשות. ניתקתי כל קשר עם אמא שלי. לא עניתי לה לשיחות, לא למיילים, לא התקשרתי בעצמי. אפילו לא ביום ההולדת שלה שחל שלושה חודשים אחרי שיחת הפיצוץ. גם מהסטטוסים שלי בשלל רשתות חברתיות חסמתי אותה. התעלמות מוחלטת. בהתחלה זה הרגיש רע. שאני מייסרת אותה אפילו בלי להגיד למה, שאני לא בסדר. אבל השלווה הנפשית שהשתלטה עלי בהקשר הזה באה די מהר. פתאום לא הייתי עצבנית לקראת השם שלה על צג הסלולרי. פשוט החלשתי ושמתי בצד, והמשכתי כרגיל. תחושת הרוגע שבה ארכבתי מיילים ממנה הייתה רבת ערך. סוף סוף הצלחתי לנטרל את הגורם השלילי בחיים שלי ולחיות אותם כמו שאני רוצה. די מהר היא הפסיקה בעצמה להתקשר.

חצי שנה עברה והחתונה התקרבה. נרקמה ארוחת משפחות נוספת, הפעם בבית הוריי. גם בארוחה הזו התעלמתי ממנה. רק בראש השנה חל שינוי ביחסים – אמא שלי הכינה לטיג'י ולי לוח שנה שמכיל תמונה משפחתית מהחתונה שלנו ומספר תאריכים חשובים, ביניהם יום הנישואין שלנו. זו הייתה מחווה קטנה אך מהותית, ובהחלט סימנה כוונת פיוס.

ואז הגיע ערב החתונה. מראש הגענו בידיעה שאנחנו הולכות ליהנות, לשתות הרבה ולא לדפוק חשבון לאף אחד. התלבשנו יפה, יצאנו מוקדם, הצטלמנו בכל מיני פורמטים ובעיקר אמרנו שלום להמון אנשים. ידעתי מראש שכל האנשים שלא הוזמנו לחתונה שלי יהיו שם - חברים של ההורים בעבר, הווה ועתיד, דודים טיפה יותר רחוקים (חצי משפחה טוניסאית - יש המון כאלה), ממש הפמליה במלואה. הערתי לעצמי הערות ציניות בלב וניסיתי להתמקד בזה שאני לפחות לא הייתי צריכה להטריד את עצמי בשאלה מי יישב עם מי, כמו דור שהתקשר להתייעץ איתי בסוגיה כמה ימים קודם לכן.

הייתה חתונה מהממת. גם בגלל המוסיקה והאוכל וכמובן הזוג – אבל גם בגלל שהישירות שלנו זימנה לנו לא מעט שיחות ותגובות מעניינות מאנשים. ראשונים היו בת דודה של אמא שלי ובעלה. לאמא שלי יש מעל 30 בני דודים והזוג הזה הוא אחד האהובים עלי. התחבקנו והתנשקנו ואז אמר שמשון "שמענו שמגיע גם לך מזל טוב". ישר הצגתי את טיג'י ועמדנו לשיחה קצרה ולבבית, שבמהלכה סיפרנו שאנחנו נשואות כבר שנה וחצי. הם אמרו שלהם סיפרו לא מזמן. "טוב, כנראה שהיו כמה דברים להתמודד איתם. תדעו שאנחנו אוהבים ומקבלים בלי שום בעיה". איזה תגובה מחממת לב זו הייתה. בסיום הערב דחק בנו הזוג להגיע במהרה לבקר אותם במושב הדתי בעמק יזרעאל שבו הם גרים.

אחר כך הייתה אמא של חבר של דור, מכרת משפחה ותיקה, שנפלה לחיקנו בחיבוקים חמים ואמרה שוב ושוב לטיג'י איזו בחירה מצוינת היא עשתה כשנישאה לי. אחריה באו זוג חברים של ההורים להגיד שלום. "בקרוב אצלך", אמרו השניים, ואני, בלי להתבלבל בכלל, אמרתי – אני כבר נשואה. תכירו, זו אשתי. את מבטי התדהמה היה קשה לפספס. חוויה דומה עברנו עם אחיו של סבי ואשתו. היא חיבקה אותי נמרצות ואמרה כמה כיף לראות אותי, ואולי אבוא להילולת רבי מאיר בעל הנס שהיא מקיימת אצלה מדי שנה. גם כאן סיימו השניים את השיחה בברכת "בקרוב אצלך", וגם כאן זכו לאותה התגובה.

גולת הכותרת הייתה כפולה. במהלך הריקודים הנמרצים שנמשכו עד שעות הלילה הקטנות ניגש אלי קרוב משפחה של הכלה, בחור חמד שהתחברתי אליו במהירות לפני כל בני המשפחה האחרים. בביישנות הוא הציג בפני בחור אחר ואמר – "תכירי, זה אלי, החבר שלי". הושטתי ידי לבחור והוא המשיך והדגיש – "חבר חבר", ואמר לאלי – "אלו טיג'י וסיוון, הן נשואות". החבר הביט בנו לשנייה ומיד חיבק אותנו בהתלהבות. "אתן הגיבורות שלי", הוא אמר. "שמעתי עליכן כל כך הרבה". המשכנו לרקוד ולהשתולל על הרחבה מחויכות מתמיד. האלכוהול המשיך לזרום וכל הדודים לקחו חלק הוגן בשתייתו. מתישהו ניגש אלי אייל, אחד מקרובי המשפחה שלי וביקש לדבר איתי בצד.

יצאנו החוצה אל הגשם שירד ומצאנו מסתור מתחת לאחד העצים. "אני מאוד שיכור", אמר אייל, "ולכן אני מסוגל לקיים את השיחה הזאת". הוא התחיל בזה שהוא מרגיש איום ונורא לגבי ההברזה הבוטה של סבא וסבתא שלי מהחתונה של טיג'י ושלי. הוא המשיך ואמר שברור לו שאני היחידה מהמשפחה שתקבל אותו, כי כל השאר אולי נחמדים אלינו בפנים אך מאחורי הגב אומרים דברים הרבה פחות סימפטיים. הוא חושב שהוא ביסקסואל, אבל עד עכשיו הוא היה רק עם בנים. הוא יודע שאחרי שהוא יספר למשפחה שלו לא יהיה לו בית. ישבנו די הרבה זמן ופתחנו את הנושא. אמרתי לו שלא משנה מה קורה – אנחנו שם בשבילו. סיפרתי לו על ההתרחשויות בגזרת משפחת הכלה. מתישהו הוא עצר את השיחה וביקש שנמשיך לדבר על זה כשהוא לא שיכור, אחרי החתונה. מאז זה עוד לא קרה, אבל אני ממתינה בסבלנות.

בסופו של דבר אני מרגישה שרק בשביל זה היה שווה. כל המריבות, היציאות האינסופיות מהארון, השיחות הארוכות, ההתעקשות על כך שאנחנו זוג כמו כולם ומגיע לנו יחס דומה. ההגעה הזוגית הבטוחה בעצמה ובמקומה, חוסר הרצון להסתיר את החיים שלנו גם בפני קהלים קצת יותר קשים. איזה תענוג זה לדעת שחבר'ה צעירים יותר ממש קרוב אלינו רואים אותנו ומתמלאים בטחון. יודעים שלא משנה מה יהיה, הם לא לבד ויש להם עתיד.