ללכת עם החידה, לעשות מזה סרט

בדיוק שנה אחרי החתונה שלנו הודיעו אחי דור ובת זוגו מאי שגם הם מתחתנים. ביני ובין דור מפרידה פחות משנה וחצי, הם ביחד כבר כמה שנים, ולכן ההכרזה לא הייתה מפתיעה במיוחד. טיג'י ואני עוד לא הספקנו לאסוף את השברים מאז משבר האמון הגדול שנגרם בעקבות התקופה שלפני חגיגת הנישואין שלנו בעיקר עם המשפחה שלי, ובמרמור מהול בכל זאת בשמחה הרצנו ביחד תסריטים על מה יקרה. לא היינו צריכות לחכות הרבה זמן, כי האווירה הייתה מתוחה מספיק כדי שכל גץ קטן יעלה הכל בלהבות. כשבועיים אחרי הודעת החתונה המתקרבת הגיע מייל מאמא שלי. היי ילדים, משפחתה של מאי הזמינה אותנו לארוחת הכרות, הנה הפרטים.

שלוש, שתיים, אחת. פיצוץ גרעיני.

לא האמנתי למה שאני קוראת. רק שנה אחרי שאמא שלי הגיעה לארוחת המשפחות שלנו בעל כורחה והתעלמה מהוריה של טיג'י, רק שנה אחרי שאמרה במפורש שהיא נגד חתונות, הקרקע עדיין רותחת ובלי שום בושה היא שולחת לי מייל מתקתק על חתונה אחרת במשפחה? שיחת הפיצוץ הייתה קצרה והטונים בה עלו במהירות. צרחתי את כל מה שהיה לי להגיד על השנה וחצי האחרונה, וגם היא לא נשארה חייבת. החתונה הזו היא אי של שמחה עבורה, חוויה מתקנת אחרי החתונה שלי. כמה שאני אנוכית שאני לא יכולה לשמוח בשביל אח שלי ומעלה את הנושא עכשיו. מה פתאום מתנגדת לחתונות? היא התנגדה לחתונה שלי, ברור לה שעשיתי טעות ואני חיה חיים קשים, אין יום שהיא לא קמה בבוקר ומצטערת על זה. איך אני לא רואה את ההבדל בין שני האירועים?

רתחתי. הרגשתי כאילו המציאות נעלמת לי מתחת לרגליים ומשתנה לאיזה עולם אלטרנטיבי שאני לא מכירה את החוקים שלו. הכל משובש ואף אחד לא מרגיש חוץ ממני. מה עושים עכשיו? את המשך יום העבודה ביליתי בניסיונות כושלים להתרכז, לחשוב על דברים אחרים, לגרום לידיים שלי להפסיק לרעוד. אחרי כמה שיחות עם חברים טובים הבנתי שאני צריכה לקבל החלטה – מה הלאה. מה נעשה? נגיע לארוחה המשפחתית ונעמיד פנים שהכל בסדר ואין כאן אפליה מטורפת ביני לבין אחי? אני אצטרך להקשיב לבלבולי השכל חסרי הרגישות של אמא שלי? היה לי ברור שאת זה אני לא אוכל לשאת. קיבלתי שתי החלטות.

לארוחה הגענו. הלב שלי נחמץ למראה השמחה הרבה של כולם לכבוד איחוד המשפחות כמו שלא הייתה אצלי. כולם מתנשקים ומתחבקים ומחליפים מתנות. אותם אנשים שאפילו לא טרחו לבוא לחתונה שלי. אפילו ההצגה שלנו בפני המשפחה האחרת הייתה עקומה – "זו טיג'י, חברה של סיוון". חברה? היא אשתי. לא איזו חברה אקראית שבמקרה אספתי לצורך הארוחה. כדי להצליח לשרוד ולא להרוס לזוג שלשמו התכנסנו נעזרנו בבקבוקי האלכוהול. הם עזרו לי לפטפט ללא הפסק על החתונה שלנו. מתי היא הייתה, איך הייתה, מה לבשנו, איזה נעליים. שלא יהיה לאף אחד ספק שזה קרה ואי אפשר להתעלם מזה. מאמא שלי התעלמתי לחלוטין על אף שישבה מולי.

ההחלטה השנייה הייתה יותר קשה לביצוע, אבל הסתברה כדבר הכי טוב שיכולתי לעשות. ניתקתי כל קשר עם אמא שלי. לא עניתי לה לשיחות, לא למיילים, לא התקשרתי בעצמי. אפילו לא ביום ההולדת שלה שחל שלושה חודשים אחרי שיחת הפיצוץ. גם מהסטטוסים שלי בשלל רשתות חברתיות חסמתי אותה. התעלמות מוחלטת. בהתחלה זה הרגיש רע. שאני מייסרת אותה אפילו בלי להגיד למה, שאני לא בסדר. אבל השלווה הנפשית שהשתלטה עלי בהקשר הזה באה די מהר. פתאום לא הייתי עצבנית לקראת השם שלה על צג הסלולרי. פשוט החלשתי ושמתי בצד, והמשכתי כרגיל. תחושת הרוגע שבה ארכבתי מיילים ממנה הייתה רבת ערך. סוף סוף הצלחתי לנטרל את הגורם השלילי בחיים שלי ולחיות אותם כמו שאני רוצה. די מהר היא הפסיקה בעצמה להתקשר.

חצי שנה עברה והחתונה התקרבה. נרקמה ארוחת משפחות נוספת, הפעם בבית הוריי. גם בארוחה הזו התעלמתי ממנה. רק בראש השנה חל שינוי ביחסים – אמא שלי הכינה לטיג'י ולי לוח שנה שמכיל תמונה משפחתית מהחתונה שלנו ומספר תאריכים חשובים, ביניהם יום הנישואין שלנו. זו הייתה מחווה קטנה אך מהותית, ובהחלט סימנה כוונת פיוס.

ואז הגיע ערב החתונה. מראש הגענו בידיעה שאנחנו הולכות ליהנות, לשתות הרבה ולא לדפוק חשבון לאף אחד. התלבשנו יפה, יצאנו מוקדם, הצטלמנו בכל מיני פורמטים ובעיקר אמרנו שלום להמון אנשים. ידעתי מראש שכל האנשים שלא הוזמנו לחתונה שלי יהיו שם - חברים של ההורים בעבר, הווה ועתיד, דודים טיפה יותר רחוקים (חצי משפחה טוניסאית - יש המון כאלה), ממש הפמליה במלואה. הערתי לעצמי הערות ציניות בלב וניסיתי להתמקד בזה שאני לפחות לא הייתי צריכה להטריד את עצמי בשאלה מי יישב עם מי, כמו דור שהתקשר להתייעץ איתי בסוגיה כמה ימים קודם לכן.

הייתה חתונה מהממת. גם בגלל המוסיקה והאוכל וכמובן הזוג – אבל גם בגלל שהישירות שלנו זימנה לנו לא מעט שיחות ותגובות מעניינות מאנשים. ראשונים היו בת דודה של אמא שלי ובעלה. לאמא שלי יש מעל 30 בני דודים והזוג הזה הוא אחד האהובים עלי. התחבקנו והתנשקנו ואז אמר שמשון "שמענו שמגיע גם לך מזל טוב". ישר הצגתי את טיג'י ועמדנו לשיחה קצרה ולבבית, שבמהלכה סיפרנו שאנחנו נשואות כבר שנה וחצי. הם אמרו שלהם סיפרו לא מזמן. "טוב, כנראה שהיו כמה דברים להתמודד איתם. תדעו שאנחנו אוהבים ומקבלים בלי שום בעיה". איזה תגובה מחממת לב זו הייתה. בסיום הערב דחק בנו הזוג להגיע במהרה לבקר אותם במושב הדתי בעמק יזרעאל שבו הם גרים.

אחר כך הייתה אמא של חבר של דור, מכרת משפחה ותיקה, שנפלה לחיקנו בחיבוקים חמים ואמרה שוב ושוב לטיג'י איזו בחירה מצוינת היא עשתה כשנישאה לי. אחריה באו זוג חברים של ההורים להגיד שלום. "בקרוב אצלך", אמרו השניים, ואני, בלי להתבלבל בכלל, אמרתי – אני כבר נשואה. תכירו, זו אשתי. את מבטי התדהמה היה קשה לפספס. חוויה דומה עברנו עם אחיו של סבי ואשתו. היא חיבקה אותי נמרצות ואמרה כמה כיף לראות אותי, ואולי אבוא להילולת רבי מאיר בעל הנס שהיא מקיימת אצלה מדי שנה. גם כאן סיימו השניים את השיחה בברכת "בקרוב אצלך", וגם כאן זכו לאותה התגובה.

גולת הכותרת הייתה כפולה. במהלך הריקודים הנמרצים שנמשכו עד שעות הלילה הקטנות ניגש אלי קרוב משפחה של הכלה, בחור חמד שהתחברתי אליו במהירות לפני כל בני המשפחה האחרים. בביישנות הוא הציג בפני בחור אחר ואמר – "תכירי, זה אלי, החבר שלי". הושטתי ידי לבחור והוא המשיך והדגיש – "חבר חבר", ואמר לאלי – "אלו טיג'י וסיוון, הן נשואות". החבר הביט בנו לשנייה ומיד חיבק אותנו בהתלהבות. "אתן הגיבורות שלי", הוא אמר. "שמעתי עליכן כל כך הרבה". המשכנו לרקוד ולהשתולל על הרחבה מחויכות מתמיד. האלכוהול המשיך לזרום וכל הדודים לקחו חלק הוגן בשתייתו. מתישהו ניגש אלי אייל, אחד מקרובי המשפחה שלי וביקש לדבר איתי בצד.

יצאנו החוצה אל הגשם שירד ומצאנו מסתור מתחת לאחד העצים. "אני מאוד שיכור", אמר אייל, "ולכן אני מסוגל לקיים את השיחה הזאת". הוא התחיל בזה שהוא מרגיש איום ונורא לגבי ההברזה הבוטה של סבא וסבתא שלי מהחתונה של טיג'י ושלי. הוא המשיך ואמר שברור לו שאני היחידה מהמשפחה שתקבל אותו, כי כל השאר אולי נחמדים אלינו בפנים אך מאחורי הגב אומרים דברים הרבה פחות סימפטיים. הוא חושב שהוא ביסקסואל, אבל עד עכשיו הוא היה רק עם בנים. הוא יודע שאחרי שהוא יספר למשפחה שלו לא יהיה לו בית. ישבנו די הרבה זמן ופתחנו את הנושא. אמרתי לו שלא משנה מה קורה – אנחנו שם בשבילו. סיפרתי לו על ההתרחשויות בגזרת משפחת הכלה. מתישהו הוא עצר את השיחה וביקש שנמשיך לדבר על זה כשהוא לא שיכור, אחרי החתונה. מאז זה עוד לא קרה, אבל אני ממתינה בסבלנות.

בסופו של דבר אני מרגישה שרק בשביל זה היה שווה. כל המריבות, היציאות האינסופיות מהארון, השיחות הארוכות, ההתעקשות על כך שאנחנו זוג כמו כולם ומגיע לנו יחס דומה. ההגעה הזוגית הבטוחה בעצמה ובמקומה, חוסר הרצון להסתיר את החיים שלנו גם בפני קהלים קצת יותר קשים. איזה תענוג זה לדעת שחבר'ה צעירים יותר ממש קרוב אלינו רואים אותנו ומתמלאים בטחון. יודעים שלא משנה מה יהיה, הם לא לבד ויש להם עתיד.

כשהתחלנו לחשוב על מה תכלול החתונה שלנו היה לשתינו ברור שהחלק החשוב באמת יהיה זה שיתקיים בארץ עם שלל חברינו וקרובי המשפחה. יירשם או לא יירשם בתעודת הזהות – מבחינתנו זה היה עוד עניין בירוקרטי להסדיר על הדרך. כשנתפנה, ואנחנו תמיד עמוסות מדי עבור בירוקרטיות, נטפל גם בזה. כך לפחות חשבנו. מהר מאוד גילינו שקשה מאוד להחליט לקיים טקס נישואין ולא לעשות שום ארגון או סידור לגביו, ומכיוון שמצאנו את עצמנו במרחק גדול מדי ממועד החתונה עשינו את הדבר היחיד שלא היה תלוי זמן וקבענו עם עו"ד כדי לברר מה הלאה.

מה שתכננו בשלב ההוא היה לברר האם נוכל לוותר על החלק שבו נצטרך לנסוע חצי עולם עד לקנדה, המדינה היחידה שמאפשרת נישואים חד מיניים לאנשים שאינם אזרחיה. ממש פה קרוב נמצאת קפריסין, או לחילופין פראג, ותהינו האם תהיה לנו אפשרות לנצל את העובדה שצירוף תעודות הזהות שלנו מאפשר לנו להינשא ככל גבר ואישה, סמוך למועד מסיבת הנישואין. כאמור (או ככתוב) עורכת הדין לא עזרה לנו בזה. או במשהו בכלל. עשינו כמה טלפונים. אף אחד לא ידע לתת תשובה ודאית. לא ידענו מה עוד נוכל לעשות, כשהמחשבה על כך שנגיע לקפריסין לחינם או לחילופין שמישהו יחשוב שזה הגיוני להתייחס לטיג'י כמו לגבר לא קסמה לנו. ויתרנו על הרעיון. החלטנו לרכז כוחות בארגון האירוע, ובינתיים בעזרת משפחה חדשה ישבנו, חשבנו ולבסוף חתמנו על חוזה חיים משותפים.

אחרי תום אירוע הנישואין הכיפי והמרגש שלנו, שהתעסקנו בו כמה חודשים טובים ברצף, התפנה לנו זמן לתכנן עוד כמה דברים. נגיד, ירח הדבש המשולש שלנו (שלושה ירחים, לא שלושה אנשים). שנה קודם לכן תכננו להגשים את חלום הטיול אחרי צבא של טיג'י ולנסוע לארה"ב. אבל אז אני התחלתי לעבוד במקום העבודה הנוכחי שלי והבנו שאין שום היגיון בלהתחיל לעבוד ואז אחרי חצי שנה לנסוע לשלושה חודשים. הטיול נדחה בשנה נוספת על העשר שכבר עברו מבחינת טיג'י. נכנסנו לעניין בהתלהבות, בעיקר טיג'י שתכננה מסלול לתפארת. אני הייתי עסוקה בלסיים את התואר שלי.

המסלול התחיל בסוף ספטמבר וכלל עשרה ימים בניו יורק, טיסה ליוסטון, טקסס כדי לבקר אצל דוד רוני, אח של אמא שלי שגר שם מעל לעשור, ומשם נסיעה צפונה. לדוד רוני יש מגרש מכוניות ולב רחב, והוא השאיל לנו חינם אין כסף מכונית לצורך המסע. העוגן הבא שלנו היה הגעה לטורונטו קצת לפני הלואין בסוף אוקטובר, אז תכננו לבקר חבר ותיק של טיג'י פלוס בן זוגו ושלושת ילדיהם. משם תכננו לנסוע מערבה עד פורטלנד, אורגון שבחוף המערבי, כדי להגיע לשם בדיוק לחג ההודיה בסוף נובמבר. אז היה אמור להתחיל החלק הרגוע יותר במסע שלנו – נסיעה צפונה לונקובר שבקנדה כדי לבקר את ענבר ובעז ביחד עם נירה ואלי, חברותינו מפורטלנד. גולת הכותרת הייתה החתונה הבירוקרטית שלנו, כך קראנו לה, בנר ראשון של חנוכה.

ארגון החתונה הקנדית היה פשוט למדי. סיפרנו פה ושם לחברים מה אנחנו מתכננות, ושני זוגות של חברים המליצו לנו על אותה רשמת נישואין בונקובר – אן מור (Ann Moore). הם נתנו לנו את כתובת המייל שלה (שאשמח לתת למתכננות חתונה דומה), ומכיוון שהחתונה הייתה אמורה להתקיים בדצמבר והיה רק יולי לא הייתה שום בעיה לשמור את התאריך שרצינו. שעת הטקס נקבעה לשלוש בצהריים מאחר שכבר בארבע וחצי הייתה אמורה להתחיל השקיעה. הבית של רשמת הנישואין שוכן על האוקיינוס והיא הציעה לנו להשתמש בו תמורת תרומה לכיסוי ההוצאות. שמחנו להיענות להצעה. רשמת הנישואין גם הדריכה אותנו לגבי הדברים שנידרש לעשות לפני מועד הטקס.

חודשיים של טיול תקתקו בדיוק לפי התכנית. עברו עלינו שלל חוויות מעניינות עד שהגענו לביתן של נירה ואלי בפורטלנד. ביחד נסענו כחמש שעות בדרכנו לונקובר. יום לפני טקס הנישואין נסענו טיג'י ואני למשרד לסטטיסטיקה חיונית (בחיי!) כדי להוציא רישיון נישואין. הדרישות לנישואין בקנדה הן די פשוטות: אנחנו לא יכולות להיות נשואות, קרובות משפחה או מתחת לגיל 16. ממש לא אכפת להם מהו סעיף המין שכתוב בתעודות הזהות. גן עדן לנישואים. מצאנו את המקום בקלות למרות הגשם האינסופי בעיר, שילמנו מחיר מופקע על חנייה ונכנסו לבניין. המשרד היה ריק כשהגענו אליו. בלי תור בכלל. ניגשנו לגברת שמאחורי הדלפק והסברנו מה אנחנו צריכות. היא ביקשה מאתנו למלא טפסים ותוך עשר דקות היינו בחוץ עם הטופס הדרוש. היא אפילו וידאה שיש מי שיחתן אותנו. גן עדן לנישואים כבר אמרתי?

בבוקר החתונה הבירוקרטית נסעתי עם ענבר, נירה ואלי לחפש סופגניות. לחנוכייה דאגו ענבר ובעז, נרות אנחנו הבאנו כמו גם וויסקי קנדי מוצלח, וכל שנותר היו הסופגניות. מסתבר שגם בקנדה הרחוקה זוהי איננה מטלה מסובכת. המקום שהגענו אליו מכר סופגניות (ולא דונטס) והיו בו גם לביבות, פלטת שבת, פסטרמה של עוף טוב ועוד שלל מותגים ישראלים. טיג'י נשארה בחדר שבמלון. שתינו ידענו שהסתובבות רגועה ביום החתונה איננה אפשרות אמיתית לעצבים היקיים שלה. כשחזרתי לחדר כדי להתארגן לחתונה הופתעתי לגלות שטיג'י שוטטה קצת באזור, מצאה ספרית וייטנאמית והפקידה עצמה לחסדיה. התוצאה הייתה יפה והולמת לאירוע.

שתינו התלבשנו יפה ויצאנו לאסוף את כל החבורה המכובדת לכיוון ביתה של רשמת הנישואין. בשתי מכוניות חנינו ממש על האוקיינוס ונכנסו אל תוך הבית הגדול והמפואר. בדיוק שתי דקות לקח לנירה, הצלמת שבחבורה, להתחיל להזיז את הריהוט שהפריע לה, מה שגרם כמובן לרשמת הנישואין להחוויר. חשבתי לעצמי שהיא בטח לא יודעת מה נפל עליה. 6 אנשים, מתוכם 2 ישראליות, שני ישראלים לשעבר שחיים בקנדה, אמריקאית וחצי ישראלית חצי אמריקאית שחיה כבר עשור בארה"ב. התארגנו קצת והתחלנו את הטקס.

השמענו שיר שהבאנו אתנו. זה היה "היום" של אהוד בנאי, שהיה אמור לשמש כשיר שלפני הטקס בחתונה שבמועדון התיאטרון, אבל נשמט בשל ההתארגנות החפוזה שלפני. רשמת הנישואין הקריאה שיר ודיברה על משמעות הנישואין. אנחנו היינו כבר נשואות בעינינו, אבל זה עדיין היה נחמד. החזקנו ידיים, התבוננו זו בעיניה של זו והבטחנו לדאוג אחת לשנייה לשארית חיינו. אחר כך החלפנו מחדש את הטבעות שהורדנו מעלינו קצת קודם. התנשקנו והממונה על הלפטופ השמיעה את שיר הסיום – I've got a feeling של ה-Black Eyed Peas, גם הוא כבר כיכב במועדון התיאטרון. חתמנו על הטפסים – קודם אנחנו ואז ענבר ונירה, ששימשו כעדות. זהו, אנחנו נשואות על פי חוקי קנדה. סיימנו בהדלקת נר ראשון תוך שירה נמרצת של שירי החג, אכילת סופגניות והרמת כוסית וויסקי.

המשכנו במסע שלנו כמעט עוד חודש נוסף, וכשחזרנו הביתה חיכתה לנו תעודת הנישואין. כדי שנוכל להירשם כנשואות גם במדינת ישראל נשאר השלב הבא שטרם התפנינו אליו, כפי שמופיע במדריך לחתונה גאה בקנדה. ענבר תישלח אחר כבוד למשרד הקנדי לסטטיסטיקה חיונית ותוציא עבורנו אימות לתעודת הנישואין. לאחר מכן כנראה שהיא תצטרך לעשות את אותו דבר בקונסוליה הישראלית. אחרי שנקבל את כל המסמכים הללו נוכל להירשם במשרד הפנים כנשואות, וכל אחת מאתנו תופיע בתעודת הזהות של השנייה. כמעט שנתיים עברו מאז שחתמנו על חוזה החיים המשותפים ואני יכולה רק לשער מתי ייגמר פרק בירוקרטיות הנישואין בחיינו - אין ספק שהוא פרק חווייתי למדי.

2000 - הדירה הראשונה – קומונה בכפר סבא

ביום ראשון אחד בתחילת אוגוסט 2000 קמתי בבוקר, ארזתי תיק גב גדול וסגול שקניתי במיוחד למען המטרה ועליתי על קו 641 שנסע מנתניה, עיר הולדתי, לצומת רעננה. שם ירדתי מהאוטובוס והלכתי, בחורה שמנמנה למדי בחום של אוגוסט ובלחות של אזור השרון, עד לקומונה שלי בכפר סבא שבה התחלתי שנת שירות. עד אותו בוקר היא הייתה סתם דירה ישנה ודי מצ'וקמקת ששמחנו שהצלחנו למצוא במחיר הזעום שהקצתה לנו התנועה, ומאותו יום היא הפכה לחיים החדשים שלי. שם חלקתי חדר למשך חצי שנה ראשונה עם דורון ואז בחצי השנה השנייה עם ענבר, שניהם נהיו חבריי בנפש ומשמשים בתפקיד עד עצם היום הזה. יחד ניהלנו שיחות עמוקות בלילות וקמנו בבקרים להתנדב בגן הילדים בעלי הפיגור. הקומונה בכפר סבא הפכה להיות מרכז החיים והבית הראשון בחיים העצמאיים שלנו. ממנה יצאנו לפעולות התנועה שהעברנו, משם ארגנו הפגנות וחלוקות פלאיירים עם חניכים פעילים, שם נלחמנו מלחמת חורמה בחולדות שגילו את הכנסת האורחים שלנו ולשם חזרנו אחרי ישיבות מתישות במרכז התנועה.

שלושה שבועות אחרי תחילת השנה עשיתי קרחת. את המעשה עצמו ביצעה נירה, שהייתה הלסבית הראשונה שהכרתי בחיים האמיתיים, ושבה הייתי מאוהבת. עוד לא חשבתי על עצמי כעל לסבית דאז, רק השתעשעתי בתוכי בתחושות הנעימות שהקרבה לנירה עוררה בי. הקרחת בהחלט גרמה לי להיראות לסבית, ואולי היא זו שהובילה לכך שבערב אחד בנובמבר מצאתי את עצמי בחוף הים בבית ינאי מתנשקת עם בחורה. זו הייתה נגה, חברה של חברים מתקופת התיכון, שניסתה כנראה לרמוז לי נואשות שהיא מעוניינת בי. לא הבנתי שום דבר, או שלא העזתי להבין, עד אותו לילה בבית ינאי שבו נגה העזה קצת יותר ויזמה לראשונה מגע בינינו. דבר עצום ומרגש שממנו לא הייתה דרך חזרה קרה בחיים שלי באותו לילה, אך לצערי לא הבשיל לידי קשר כי נגה התאהבה עד מהרה בבחור אתו היא חיה עד היום. נותרתי שבורת לב ומלאת מחשבות.

2001 - הדירה השנייה – בסיס עובדה

שנת השירות נגמרה ואני התגייסתי לחיל האוויר. בשיחת השיבוץ שהייתה לי בתום הטירונות הציבו בפניי כמה אופציות לבסיס הקבע העתידי שלי. את שנת השירות ביליתי קרוב יחסית לבית הוריי וממנו רציתי להתרחק כמה שיותר. לכן בחרתי דווקא בבסיס עובדה, שהבטיח הרפתקה רחוקה ולא ידועה. ביום ראשון של השבוע שאחרי, אי שם בסוף אוקטובר של שנת 2001, אחרי שש שעות נסיעה בשלושה אוטובוסים, הגעתי מצוידת בתיק כחול וענק מלא בגדים וקופסאות שימורים לביתי החדש.

הוא היה בית קשוח הרבה יותר מהקומונה האהובה. בו נלחמתי במערכת כדי לשרת בתפקיד מעניין יותר וכשלתי. בו הלכתי קילומטרים על גבי קילומטרים בחולות המדבר שמסביבם כלום אינסופי ורציתי לברוח. בו התייאשתי ושקעתי לתוך עצמי, כלואה בארון המחשבות שלי על משיכה ובחורות שהסתרתי מכולם אחרי תגובה אחת שלילית ומייאשת. אבל במדבר גם למדתי מה זה חוסר אונים ויכולתי לו. התגברתי על הפחד שלי ממקלחות משותפות והשלמתי עם הגוף שלי, שסיים את השירות הצבאי עשרים קילו פחות מנקודת ההתחלה. שם התגברתי על התגובה השלילית הראשונה וחיפשתי תגובות אחרות, מחבקות, וגם מצאתי. שם הבנתי שזהו זה, אני אוהבת בחורות ועכשיו כל שנותר הוא לעגן את זה במציאות.

2004 - הדירה השלישית – יהושע בן נון

זה היה אמור להיות זמני, רק לארבעה חודשים. חברה מקבוצת הבנות הבוגרות של איגי שבה הייתי חניכה חיפשה שותפה שלישית לדירה בתל אביב עד סוף החוזה ולא מצאה. אני בדיוק התחלתי לעבוד כפקידת קבלה בחברת הייטק גדולה והרווחתי סוף סוף משכורת אמיתית. לבית הוריי חזרתי לכמה חודשים אחרי השחרור בלית ברירה, וביליתי את רוב הזמן החופשי שלי בתל אביב, עם תיק על הגב, מה שאפשר לי לישון אצל חברים כמה שיותר ולא להצטרך לחזור לנתניה. שמחתי על הרעיון למצוא לי בית משלי, גם אם רק לכמה חודשים.

בשבת שמשית אחת, לבושה בשרוואל וגופיה ורזה בעשרה קילו נוספים מתקופת השחרור, לקחתי את האוטו של ההורים לתל אביב. שם העליתי לחדר החדש שלי פוף, גיטרה, שידה קטנה וכהה מעץ ותיק לא גדול עם כמה בגדים. מזרון קניתי דרך מודעת יד שנייה והובלתי אותו על גג האוטו, לא קשור לכלום ומוחזק ביד ובכבלים של ההתנעה. בחדר שלי לא היו תריסים, אבל זה לא הפריע לי. הייתי חוזרת מהעבודה עייפה וצונחת על המזרון, בדרך מספיקה עוד להסתכל על החדר שסביבי ולהיות מאושרת. הרגשתי כמו לסבית בוגרת ומנוסה כשהייתי מגיעה לקבוצת הבנות ויוצאת למקומות גאים. בעיקר כשיכולתי לסיים את הבילוי ולחזור מאוחר בלילה בנסיעה קצרה באוטובוס או ברגל לבית התל אביבי שלי.

2004 - הדירה הרביעית – אשתורי הפרחי

ארבעת החודשים התארכו, ונשארתי בתל אביב בעקבות מערכת יחסים ואהבה גדולה לעיר. זו הייתה דירה במיקום מרכזי מאוד, מה שכנראה הסתיר ממני את איכות הדירה עצמה. המון מדרגות עד הקומה השלישית וחצי, רוח וגשם שנכנסו חופשי, ארון מתפרק שלא עזרו לו כל הברגים בעולם, זרם מים דליל שהפך כל מקלחת לפרויקט, ומה לא. גולת הכותרת הייתה נזילה אצל השכנים מלמעלה שאילצה את האינסטלטור לפעור חור בקיר האמבטיה שבינינו לבינם. שבוע שלם של מקלחות איטיות כרגיל בצירוף חשש להצצה.

אהבתי את בזל. אהבתי את הידיעה שממש מתחת לבית שלי מחכים לי סניף של גלידה וניליה, סושיה מעולה, ירקן, וכמה בתי קפה נחמדים. האהוב עלי מביניהם היה לולו, אותו כיניתי "הלבן" על שם הריהוט הלבן במקום. ראיתי המון הופעות בשנה הזאת, בערך פעמיים שלוש בשבוע. הכרתי אנשים חדשים ונהניתי מהחיים.

2005 - הדירה החמישית – אבן גבירול

הרגשתי כמו תל אביבית ותיקה. ידעתי כבר מה צריך לחפש בדירה והכרתי את האזור היטב. תל אביב הרגישה כמו משפחה. חברים טובים גרו איפה שלא הסתכלתי. יעלה שגרה עשר דקות הליכה ממני והיינו הולכות הרבה להופעות יחד, ענת שלמדה איתי גרה שני בניינים לידי והיינו נוסעות יחד לאוניברסיטה, רונה שהכרתי דרך דורון וגרה בבניין שליד ועוד רבות וטובות. כשהתחלתי ללמוד קניתי קטנוע והעיר הפכה לקטנה ומשפחתית עוד יותר. די מהר הייתי מעורבת בתאונה מצערת שהרסה את הקטנוע לחלוטין, אבל העיר המשיכה להיות ביתי.

אהבתי לעיר רק גדלה, אך מערכת היחסים שלי הלכה והתרסקה. כשחידשנו את חוזה הדירה בשנה השלישית כבר ידעתי שזהו. חודשיים מאוחר יותר ארזתי את כל חפציי לתוך ארגזים, שקיות ומכוניות והעברתי הכל לבית הוריי בנתניה. הספקתי לישון שם רק פעמיים, על הספה בסלון, לפני שהתחילה אופרת הסבון של טיג'י ושלי.

2008 - הדירה השישית – רמת גן

הכל קרה נורא מהר. בכלל תכננתי לשכור דירה משלי ולגור קצת לבד, אבל מצאתי את עצמי ישנה איתה, כל יום מחדש באופן לא מתוכנן. שלושה חודשים הסתובבתי עם תיק על הגב ועשיתי כביסות אצל ההורים עד שהיא אמרה "די עם זה. הרי את כבר גרה כאן, אולי תעברי באופן רשמי?". התחלתי להתחלק איתה בחשבונות ובטיפול בצמד החתולים, והבלגן שהיה שפוך בארגזים התחיל לנסוע בכיוון רמת גן.

זה היה הבית הכי ביתי שלי. שם צבענו את הקירות וסידרנו כמו שרצינו וקנינו חפצים של גדולים, שם אירחנו חברים למפגשים המוניים ושם תכננו את החתונה שלנו. הכרתי את השכנים ואת השכונה ואהבתי להיות קרובה מאוד לתל אביב אבל באזור עם חנייה. שנה לאחר שעברתי אליה התחלתי לעבוד בירושלים. כל יום התחיל בשעה פלוס בפקקים והסתיים בשעה פלוס לכיוון השני. הייתי עייפה ומותשת וחסרת זמן. דיברנו על מעבר זמני לירושלים, רק כדי לראות איך זה, אבל היה לי קשה לוותר על הבית שלי וגם הנסיבות לא התאפשרו. לפני חצי שנה נסענו לטיול ירח דבש של שלושה חודשים בארה"ב ובקנדה. את הדירה השכרנו לזוג עם שתי ילדות שהחריב לנו חלקים ניכרים מהחפצים. כשחזרנו היה ברור שאנחנו פורקות לצורך אריזה מחודשת.

2011 - הדירה השביעית – ירושלים

החל מלפני חודשיים אנחנו ירושלמיות. בשבוע אחד סגרנו את חיפושי הדירה וחתימת חוזה, בשבוע שלאחר מכן ארזנו בטירוף והובלנו את כל מטלטלינו. החתולים צלחו את המעבר בשלום ואנחנו התחלנו להתרוצץ בעיר הענקית והלא מוכרת כדי למצוא רהיטים ושלל שירותים. בחודש אחד הלכתי לאיבוד יותר ממה שעשיתי בכל השנתיים שבהן אני עובדת בירושלים. בחודש השני כבר התחלתי להכיר את כל הפינות הנידחות של העיר.

מתחת לבית שלנו יש יער. אנחנו גרות במעלה כביש מתפתל שמוביל להר. מזג האוויר קריר ונעים גם בימים חמים ואני מלאת התרגשות על החיים החדשים שהעיר הזו מאפשרת לי. היא לא דומה לכלום, ירושלים. הכל עובד כאן קצת אחרת, החל מהכבישים דרך האנשים ועד למקומות הבילוי. כל יום אני לומדת עוד קצת. במרחק של רבע שעה ממקום העבודה ושעה מאזור המרכז האהוב אני מוצאת לאט את המינון המדויק של כל דבר. הבית שלנו הולך ומתמלא בדברים יפים ואני מקווה שלא ירחק היום בו הוא יתמלא גם בילדים.

בלילה שבו יצאתי מהארון חזרתי הביתה מאוחר מדייט עם בחורה. הייתי חיילת בת 20 וחצי לקראת סוף השרות המעיק בבסיס המדברי המרוחק שבו שירתי, כך שבאופן טבעי ביליתי בכל רגע פנוי שהיה לי שלא על מדים מחוץ לבית. לאמא שלי היה הרגל אימהי נפוץ – בכל פעם שלא הייתה רואה אותי כמה שעות בסופ"ש שבו הייתי בבית הייתה מתקשרת לברר איפה ועם מי אני ומתי אני חוזרת. זה לא היה הדייט הראשון שלי ושל הבחורה, ובכל השניים או השלושה שקדמו לו אמא שלי התקשרה ושאלה את אותן שאלות. התחמקתי בכל פעם ועניתי שאספר לה בבית. ידעתי ששלוש שנים כמעט לאחר שהתאהבתי בפעם הראשונה בבחורה קרב היום שבו אספר על כך להוריי. ידעתי שלא יזרקו אותי מהבית, ולמעשה בכלל הייתי בטוחה שהם שמו לב לדגל הגאווה ולשלל גיליונות "הזמן הוורוד" שפיזרתי בחדר. חשבתי שהם יודעים.

חזרתי הביתה לקראת 11 בלילה. הבית היה חשוך כמעט לגמרי, אבא שלי ואחי הקטן ישנו ואחי הקטן-הבינוני היה בחדר שלו עם דלת סגורה. אמא שלי ישבה בסלון מול הטלוויזיה. איך שנכנסתי היא סיפרה על בחור מקסים שראתה בטלוויזיה. "לקחתי לך את הטלפון שלו", היא אמרה. הלב שלי דפק. הבנתי שאם אני לא אומרת עכשיו אצטרך להעלות את הנושא בעצמי בזמן אחר. "אה... נכון ששאלת אותי כל הזמן עם מי אני ואמרתי שאספר לך בבית?", שאלתי. "מה קרה, יש לך חברה?", היא שאלה, קצת בחוסר סבלנות וקצת באגרסיביות ומאוד הפתיעה אותי. "כן, בערך...", אמרתי, קצת חוששת מהבאות. "טוב, לילה טוב, אני הולכת לישון ", היא אמרה בנחרצות אחרי שנייה וחצי של הפוגה, והלכה לישון. נשארתי לבד בסלון החשוך, המומה.

רק אחרי שבועיים דיברנו על זה שוב. "תשמעי, הפלת עלי פצצה, הבת שלי לא תתחתן ולא יהיו לה ילדים". זה היה הדבר הראשון שהיא אמרה. את שאר השיחה אני זוכרת פחות טוב. רק שניסיתי כל הזמן להסביר לה שזה בכלל לא כמו שהיא חושבת, והיא לא הבינה כלום. כמה חודשים עברו, אני כבר השתחררתי מהצבא. "אל תספרי לאבא", היא ביקשה. "הוא ייקח את זה לא טוב". לא סיפרתי וכיבדתי את בקשתה לספר לו בעצמה. זה לקח לה הרבה מאוד זמן. בזמן הזה התחמקתי מאבא שלי וביקשתי שוב ושוב שתספר לו כבר. לא היינו קרובים במיוחד גם לפני זה, אבל הפעם, כשהיה לי מה להסתיר, בוודאי שלא ניסיתי להתקרב. הוא לא לקח את זה קשה בכלל, למעשה זה לא ממש הטריד אותו. אז חשבתי שהוא פשוט לא מדבר על זה, כמו על הרבה דברים. היום אני כבר יודעת שהיה חשוב לו שאהיה מאושרת, לא משנה באיזו דרך. עד היום.

היה לא פשוט. אמא שלי אמרה כל הזמן שהחבר'ה מנוער מרצ השפיעו עלי, ושאני בכלל לא לסבית. זה שאהבתי ונמשכתי לבחורות ולא הרגשתי שום דבר דומה עם בחורים לא הספיק. כשסיפרתי שהרגשתי שונה כל חיי, עם או בלי קשר לנטייה מינית, היא פסלה את זה בחדות. "מה פתאום! היית ילדה כמו כל הילדות". הגעתי למסקנה שהדרך היחידה שבה זה יהיה בסדר היא שנדבר על זה. התחלתי ללכת לקבוצה בוגרת של ארגון הנוער הגאה ובכל פעם שיצא לי הייתי מספרת לאמא שלי על הנושאים שדיברנו עליהם במפגשים. לאט לאט זה הרגיש יותר טוב. כבר לא גרתי בבית ההורים באופן סופי. שכרתי דירה בתל אביב ובה יכולתי להיות כמה לסבית שרציתי. התחלתי להכיר את הקהילה יותר ויותר והיה לי טוב. התרחקתי מהמשפחה שלי. לא היה לי נוח במפגשים משפחתיים רחבים שבהם ידעתי שאף אחד חוץ מהמשפחה הקרובה לא יודע שאני לסבית.

השנים עברו. גדלתי.

מיעטתי יותר ויותר להגיע לבית הוריי, גם כי גרתי רחוק וגם כי כל נסיעה אליהם הייתה מכריחה אותי להיות במצב מתוח של התגוננות. כל הזמן נשאלתי אם יש לי חבר ולמה לא. את האמת היה לי קשה להגיד, אז התחמקתי. הרגשתי לבד. סבא וסבתא שלי כל הזמן שאלו את אמא שלי מה איתי. אמרתי לה שתספר להם והיא אמרה שזה התפקיד שלי. השיחות בפורום המשפחתי הרחב תמיד היו נורא קולניות ועמוסות ואף פעם לא היה זמן טוב לספר. במיוחד שהשאלות נפסקו. בעבודה כולם ידעו שאני לסבית ודיברתי בחופשיות על החיים שלי. כל החברים שלי ידעו כבר שנים. הייתה לי בת זוג ודירה בתל אביב והייתי פעילה מאוד בקהילה. הייתי מאושרת. אבל כל הגעה לארוחה משפחתית הרגישה כמו חזרה לעולם החושך. מה מותר להגיד ומה לא, מה ישאלו אותי ואיך אני אגיב. מתח. לחץ. מה יקרה הפעם?

פה ושם נשאלו שאלות שיכולתי לענות עליהן. "אם יש שני חדרים בדירה זה אומר שאין סלון, לא?" שאל דוד גל כשסיפרתי על הדירה שגרתי בה עם זוגתי דאז בארוחה שהגענו אליה שתינו. "לא, יש סלון וחדר שינה". "אז אתן ישנות באותו חדר? זה לא מפריע לכן?", המשיך. "לא, אנחנו זוג", עניתי. "לא, ברצינות", השיב הדוד גל, משוכנע לחלוטין שאני עובדת עליו. אחריו גם סבתא שלי מהצד השני שאלה שאלה שיכולתי לענות עליה. "סיוון, מתי יהיה לך חבר?", היא שאלה בקולי קולות בארוחה מרובת משתתפים. דממה השתררה. כולם השתתקו והניחו את כלי האכילה. הדממה בשולחן חיכתה רק לי שאשבור אותה. "סבתא, יש לי חברה", עניתי בביטחון אך בלב הולם. עדיין דממה. "אבל זה לא אותו דבר", היא לא הבינה. "זה בדיוק אותו דבר", עניתי. יום למחרת הסבירה לה דודה מירה במה מדובר ורק אז נפל האסימון. הייתי בת 23 או 24 וגוש האוויר שעמד לי בחזה בכל מפגש משפחתי התחיל להשתחרר.

גדלתי במשפחה נורמלית. אבא, אמא, שני אחים קטנים. דירה בשרון, חדר לכל ילד. הדרמות המשפחתיות היחידות שהכרתי היו של כל מיני בני דודים רחוקים שהפסיקו לדבר עם כל מיני בני דודים אחרים. אף אחד לא הרביץ לאף אחד, תמיד היה אוכל בבית, כולם הלכו לבית הספר והביאו ציונים סבירים. משפחה נורמלית. אפילו הלסביות שלי נראתה כמו חלק ברור ומובן בחיים של כולם החל משלב מסוים. אבל כשטיג'י ואני הודענו שאנחנו מתחתנות הכל השתבש. מראית העין של הקבלה שחייתי בה התפוצצה. וזה קרה פתאום. במקום לשמוח איתנו כולם נטשו לפתע את התפקידים ההוריים שלהם. אמא שלי התנגדה למפגש המשפחות ועשתה ככל יכולתה כדי להפוך אותו ללא נעים עבור כולם. כשביקשתי מאבא שלי את רשימת האנשים שירצה להזמין מהמשפחה ומחוצה לה היא חזרה ריקה. ההורים של טיג'י מצאו שלל תירוצים למה לא להזמין אפילו חבר אחד שלהם. הפכנו מהבנות המוצלחות שהיינו למשהו שמתביישים בו.

ההורים שלנו נעלמו והשאירו אותנו יתומות מהשגחה מבוגרת ומכוונת בתקופה היחידה בחיינו שהיינו זקוקות לה. הייתי לבד כשדיברתי על ליבם של סבא וסבתא שלי וביקשתי שיבואו לשמוח איתי, לשווא. הייתי לבד כשהבנתי שדוד גל הבריז בלי שום התראה. הייתי לבד כשאמא שלי הסבירה לי שוב ושוב, חודשים ספורים לפני החתונה, שמחובתה ההורית להגיד לי את האמת – שהיא מתנגדת לחתונה בכל תוקף ושאני עושה טעות. שתינו נשארנו רק עם הביקורת שהמטירו עלינו מכל עבר – למה שלא תעשו כך, כמו שאנחנו רוצים, ולא כמו שאתן רוצות – אך בלי שום גיבוי ועזרה בחלקים הסבוכים יותר. בחתונה שלנו הסטנדרטים של כולם פתאום התרופפו. פתאום זה היה מאוד סביר שאנשים לא יבואו ואפשר וצריך להבין אותם. אותנו אף אחד לא הבין. אנחנו היינו אלו שמתעקשות ומחפשות סתם. לא הצלחנו להבין מה השתנה. איך זה נראה לכולם הגיוני. איך אף אחד לא מתערב לטובתנו. איך אף אחד לא רואה כמה מעליבה ומפלה ההתייחסות השונה לחתונה שלנו מול חתונות אחרות במשפחה.

שמעתי הרבה סיפורים דומים אצל הורים של להט"בים (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים) אחרים. כולם מדברים בתחילת תהליך היציאה מהארון שלנו על זה שיהיו לנו חיים קשים. שהחברה לא תקבל אותנו. החיים שלי לא קשים בכלל. יש לי בת זוג שאני אוהבת, עבודה מעניינת ומשתלמת, הרבה חברים והמון שמחת חיים. אבל בערך עשור אחרי, מי שגורם לחיים שלי ושלנו להיות קשים, מי שמוציא אותנו מן הכלל ומנתק אותנו מהמשפחה, הם דווקא אלו שאמורים לדאוג לנו יותר מכולם – ההורים שלנו.

החתונה תמה ונשלמה בסוף חודש מרץ 2010, ואנחנו אספנו ריקושטים עוד חודשים רבים. הראשונים הגיעו כמובן מהאגף המשפחתי. ספירת מלאי קצרה שלנו העלתה מספר נעדרים מהאירוע. ראשונים – סבא וסבתא שלי. הם אמרו שלא יגיעו ועמדו במילתם. על אף שהתעקשתי להיות נכדה למופת, דיברתי איתם חזור ודבר בתקופת ההכנות, הבהרתי להם שאני רוצה שיבואו, נתתי להם הזמנה ביד בביתם, צפיתי בהם פותחים אותה ועניתי לכל השאלות שהיו להם – הם בחרו לא להגיע. אני לא יודעת מה עבר להם בראש בזמן שהיו בביתם כשבמקביל כל משפחתם חגגה עם נכדתם הבכורה ועם בחירת ליבה מסיבה גדולה של אהבה. אני לא יודעת אם הם ראו תמונות והתפעלו מהשמלות, אני לא יודעת אם מישהו חלק איתם את המילים היפות שנאמרו ותיאר את האושר הגדול שחווינו. אני לא יודעת כי לא שאלתי. נמאס לי להיפגע ואני מקבלת את חוסר הקבלה שלהם כעובדה עצובה מאוד, אבל בהחלט קיימת ונוכחת.

יחד איתם בבית בערב החתונה שלנו הייתה בת הדוד שלי בת השש שגרה בטקסס בימים כתיקונם ואביה הגיע איתה לארץ לכבוד החתונה. הילדה המתוקה הזו שאני כל כך אוהבת בכלל לא ידעה שמבוגרי המשפחה החליטו למנוע ממנה את החוויה המשפחתית החד פעמית הזאת. בטח היו להם סיבות מאוד טובות. אני לא יודעת מהן וגם לא יודעת מה סיפרו לה, אם כי לפי השאלות ששאלה אותי התשובה היא כלום. אף אחד לא עשה לה סדר בראש והסביר שטיג'י וסיוון אוהבות אחת את השנייה והתחתנו. הפתעת הערב הייתה דוד גל, האח הצעיר ביותר של אמא שלי. כשצלצלתי אליו לפני החתונה לבקש את הכתובת למשלוח ההזמנה הוא נשמע נלהב ונתן לי אותה ברצון. תמיד הרגשתי שאני וגל מבינים אחד את השנייה, אולי כי הוא מבוגר ממני בתשע שנים בלבד. אבל לחתונה הוא וזוגתו לא הגיעו. הם גם לא טלפנו להסביר למה, או כדי להגיד מזל טוב. למעשה, תשעה ימים אחרי החתונה הוזמנו לביתם לארוחה משפחתית גדולה במסגרת פסטיבל האכילה הנהוג בפסח. כולם היו נחמדים כרגיל, אבל לא נאמרה אפילו מילה אחת שקשורה לאירוע. התעלמות מוחלטת מהעובדה שהחתונה בכלל קרתה.

אצל טיג'י קיבלנו אותות מדאיגים כשבועיים לפני מסיבת הנישואין. הדודה הגדולה שהיא כמו סבתא "לא תגיע כי יש לה חוג בארבע והיא תהיה עייפה", ככה היא הסבירה לנו באזכרה של סבא וסבתא של טיג'י. הבנות שלה יגיעו, אבל בלי הילדים כי "ככה אפשר ליהנות יותר ולחסוך במתנות", פרשנותה של אמא טיג'י. משתוממות ונעלבות החלטנו שהם כנראה לא מבינים מהו בדיוק האירוע שלשמו אנחנו רוצות להתכנס, אחרת איזו סיבה יש להן להגיב בצורה כזאת? הדוד של טיג'י, שבאופן עקרוני אף פעם לא נחשד בקבלה יתרה, לקח את זה קשה. האסימון שבעלבון הגדול של אי ההגעה נפל אצלו כנראה בחתונה. הוא התרגש עד דמעות בטקס ולמחרת הרים טלפון עצבני לדודה הגדולה. הוא צעק עליה על כך שלא הגיעה, וגרם סוף סוף לי ולטיג'י להרגיש שיש מבוגר אחראי במשפחה שעושה את עבודתו. זה כמובן היה כבר מאוחר מדי, ומאז לא ראינו את הדודה, או את בנותיה, או את הילדים. חלק שלם במשפחה של טיג'י התפוגג ונעלם. אמנם לא רק בגללנו, אבל החתונה בהחלט הייתה קש לא קטן על גבו של הגמל העייף.

החלק החיובי העצום התגלה כשלושה חודשים אחרי החתונה. נפגשתי לקפה עם מורן, בת הדודה הקרובה ביותר אלי, גם בגיל – מפריד בינינו חודש לטובתי, וגם בכלל. לא התראינו זמן רב, אז במשך השעה הראשונה שפכנו זו על זו את כל מה שקרה בחיינו לאחרונה. אחר כך התפנינו לשיחה אמיתית. למורן היו בשורות מאוד מעניינות עבורי. מסתבר שאי שם, כמה חודשים לפני החתונה, רחשו וגעשו הרוחות המשפחתיות בכמה חזיתות. חברה שהייתה עם טיג'י בצבא ומתפקדת גם כבת דודה מאוד רחוקה שלי סיפרה על היכרותה עם טיג'י בהקשר לחתונה לאמא שלה. זו דיברה עם סבתא שלי וכנראה סיפרה את אותם הדברים, ומשם הכל נפוץ לכל עבר. זו הייתה כנראה יכולה להיות סצנה טובה מתוך טלנובלה, אך מכיוון ששמעתי אותה מיד שלישית ובאיחור אסתפק בשורה התחתונה: צד שלם של המשפחה יודע היטב פרטים על עברה של טיג'י כבר חודשים, ואף אחד לא שינה את התנהגותו בעקבות זה. השמחה עבורנו נשארה אותה שמחה וכולם חגגו ורקדו ועשו מה שבני משפחה נוהגים לעשות אחד עבור השני.

חצי שנה אחרי החתונה, בספטמבר 2010, ארזנו את מטלטלינו, השכרנו את הדירה ונסענו לירח דבש. יותר נכון, לשלושה ירחים עמוסים ומלאים כל טוב בארה"ב ובקנדה. בתחילת הטיול התאכסנו בביתו של הדוד מטקסס, שבו היו גם סבא וסבתא שלי במסגרת החצי-שנה-פה-חצי-שנה-שם שהם מנהלים כבר שנים. ארבעה ימים צמודים איתם הבהירו הכל. היא בכלל לא מבינה מה משמעות החתונה עבורנו ובכלל. מספר פעמים היא דיברה בכמיהה על חתונתו העתידית והלא מציאותית של דוד רוני, "תבוא לארץ, תכיר בחורה טובה, נארגן לכם חתונה גדולה לתפארת". ואנחנו יושבות ליד, שותקות, מבינות שהיא לא מודעת בכלל למה שפספסה ולא מבינה על מה ויתרה. אלו היו ארבעה ימים אינטנסיביים שבהם החלטתי להרפות. אם זו הבחירה שלהם מי אני שאלחם בה? על בת הדוד אני עדיין נלחמת. בילינו איתה הרבה והיו לי אינספור הזדמנויות לספר שטיג'י וסיוון נשואות. "את מבוגרת או ילדה?", היא ניסתה להבין. "מבוגרת", עניתי. "אבל לפעמים אני מתנהגת כמו ילדה". "יש לך ילדים?", היא המשיכה. "בינתיים לא, אבל יום אחד עוד יהיו לטיג'י ולי ילדים".

ממרחק שתי יבשות הדברים נראו קצת אחרת. חודשיים לתוך מסע הדרכים שלנו ברחבי ארצות הברית העצומה הכל כאילו התבהר, אולי התגמד, או לפחות קיבל פרשנות אחרת. חודשיים של קשר מאוד מצומצם עם אמא שלי הפכו אותה לבלתי מזיקה. מרחוק כבר בכלל לא כעסתי, בעיקר הצטערתי בשבילה. היא לא מבינה מה קרה ומה קורה ואין לה מושג איך לתקן. אני לא מתכוונת לעזור לה בזה. חודשיים של חשיבה גרמו לי להבין שאני לא ההורה אלא הבת, ומוטב שאתנהג בהתאם ולא אקח לי תפקידים לא לי. אני לא מנסה יותר לפתור כלום, יהיו הדברים איך שיהיו. לאבא שלי ולאחים התגעגעתי. כל כך רציתי לחלוק איתם את מה שלמדתי וחוויתי במהלך המסע, רציתי שיראו הכל איתי. לקראת סוף הטיול, כשטיג'י ואני היינו בשלבי אריזה מתקדמים ואחרי שני ארגזים שכבר נשלחו לארץ, עשינו קניות אחרונות. בכל חנות שנכנסתי אליה ניסיתי להיכנס לראש שלהם. החולצה הזאת תתאים, הדיסק הזה יהיה בדיוק לטעמו. השקעתי בהם זמן וכסף בחו"ל הרבה יותר מבארץ. הם לא עזבו לי את הראש. אני מחליטה להתראות איתם יותר כשאשוב. רוצה לבלות זמן עם אלו שעושים לי טוב. מגיע להם ומגיע לי.

ועל החתונה הקנדית שלנו – בפעם אחרת...