ללכת עם החידה, לעשות מזה סרט

כשהתחלנו לחשוב על מה תכלול החתונה שלנו היה לשתינו ברור שהחלק החשוב באמת יהיה זה שיתקיים בארץ עם שלל חברינו וקרובי המשפחה. יירשם או לא יירשם בתעודת הזהות – מבחינתנו זה היה עוד עניין בירוקרטי להסדיר על הדרך. כשנתפנה, ואנחנו תמיד עמוסות מדי עבור בירוקרטיות, נטפל גם בזה. כך לפחות חשבנו. מהר מאוד גילינו שקשה מאוד להחליט לקיים טקס נישואין ולא לעשות שום ארגון או סידור לגביו, ומכיוון שמצאנו את עצמנו במרחק גדול מדי ממועד החתונה עשינו את הדבר היחיד שלא היה תלוי זמן וקבענו עם עו"ד כדי לברר מה הלאה.

מה שתכננו בשלב ההוא היה לברר האם נוכל לוותר על החלק שבו נצטרך לנסוע חצי עולם עד לקנדה, המדינה היחידה שמאפשרת נישואים חד מיניים לאנשים שאינם אזרחיה. ממש פה קרוב נמצאת קפריסין, או לחילופין פראג, ותהינו האם תהיה לנו אפשרות לנצל את העובדה שצירוף תעודות הזהות שלנו מאפשר לנו להינשא ככל גבר ואישה, סמוך למועד מסיבת הנישואין. כאמור (או ככתוב) עורכת הדין לא עזרה לנו בזה. או במשהו בכלל. עשינו כמה טלפונים. אף אחד לא ידע לתת תשובה ודאית. לא ידענו מה עוד נוכל לעשות, כשהמחשבה על כך שנגיע לקפריסין לחינם או לחילופין שמישהו יחשוב שזה הגיוני להתייחס לטיג'י כמו לגבר לא קסמה לנו. ויתרנו על הרעיון. החלטנו לרכז כוחות בארגון האירוע, ובינתיים בעזרת משפחה חדשה ישבנו, חשבנו ולבסוף חתמנו על חוזה חיים משותפים.

אחרי תום אירוע הנישואין הכיפי והמרגש שלנו, שהתעסקנו בו כמה חודשים טובים ברצף, התפנה לנו זמן לתכנן עוד כמה דברים. נגיד, ירח הדבש המשולש שלנו (שלושה ירחים, לא שלושה אנשים). שנה קודם לכן תכננו להגשים את חלום הטיול אחרי צבא של טיג'י ולנסוע לארה"ב. אבל אז אני התחלתי לעבוד במקום העבודה הנוכחי שלי והבנו שאין שום היגיון בלהתחיל לעבוד ואז אחרי חצי שנה לנסוע לשלושה חודשים. הטיול נדחה בשנה נוספת על העשר שכבר עברו מבחינת טיג'י. נכנסנו לעניין בהתלהבות, בעיקר טיג'י שתכננה מסלול לתפארת. אני הייתי עסוקה בלסיים את התואר שלי.

המסלול התחיל בסוף ספטמבר וכלל עשרה ימים בניו יורק, טיסה ליוסטון, טקסס כדי לבקר אצל דוד רוני, אח של אמא שלי שגר שם מעל לעשור, ומשם נסיעה צפונה. לדוד רוני יש מגרש מכוניות ולב רחב, והוא השאיל לנו חינם אין כסף מכונית לצורך המסע. העוגן הבא שלנו היה הגעה לטורונטו קצת לפני הלואין בסוף אוקטובר, אז תכננו לבקר חבר ותיק של טיג'י פלוס בן זוגו ושלושת ילדיהם. משם תכננו לנסוע מערבה עד פורטלנד, אורגון שבחוף המערבי, כדי להגיע לשם בדיוק לחג ההודיה בסוף נובמבר. אז היה אמור להתחיל החלק הרגוע יותר במסע שלנו – נסיעה צפונה לונקובר שבקנדה כדי לבקר את ענבר ובעז ביחד עם נירה ואלי, חברותינו מפורטלנד. גולת הכותרת הייתה החתונה הבירוקרטית שלנו, כך קראנו לה, בנר ראשון של חנוכה.

ארגון החתונה הקנדית היה פשוט למדי. סיפרנו פה ושם לחברים מה אנחנו מתכננות, ושני זוגות של חברים המליצו לנו על אותה רשמת נישואין בונקובר – אן מור (Ann Moore). הם נתנו לנו את כתובת המייל שלה (שאשמח לתת למתכננות חתונה דומה), ומכיוון שהחתונה הייתה אמורה להתקיים בדצמבר והיה רק יולי לא הייתה שום בעיה לשמור את התאריך שרצינו. שעת הטקס נקבעה לשלוש בצהריים מאחר שכבר בארבע וחצי הייתה אמורה להתחיל השקיעה. הבית של רשמת הנישואין שוכן על האוקיינוס והיא הציעה לנו להשתמש בו תמורת תרומה לכיסוי ההוצאות. שמחנו להיענות להצעה. רשמת הנישואין גם הדריכה אותנו לגבי הדברים שנידרש לעשות לפני מועד הטקס.

חודשיים של טיול תקתקו בדיוק לפי התכנית. עברו עלינו שלל חוויות מעניינות עד שהגענו לביתן של נירה ואלי בפורטלנד. ביחד נסענו כחמש שעות בדרכנו לונקובר. יום לפני טקס הנישואין נסענו טיג'י ואני למשרד לסטטיסטיקה חיונית (בחיי!) כדי להוציא רישיון נישואין. הדרישות לנישואין בקנדה הן די פשוטות: אנחנו לא יכולות להיות נשואות, קרובות משפחה או מתחת לגיל 16. ממש לא אכפת להם מהו סעיף המין שכתוב בתעודות הזהות. גן עדן לנישואים. מצאנו את המקום בקלות למרות הגשם האינסופי בעיר, שילמנו מחיר מופקע על חנייה ונכנסו לבניין. המשרד היה ריק כשהגענו אליו. בלי תור בכלל. ניגשנו לגברת שמאחורי הדלפק והסברנו מה אנחנו צריכות. היא ביקשה מאתנו למלא טפסים ותוך עשר דקות היינו בחוץ עם הטופס הדרוש. היא אפילו וידאה שיש מי שיחתן אותנו. גן עדן לנישואים כבר אמרתי?

בבוקר החתונה הבירוקרטית נסעתי עם ענבר, נירה ואלי לחפש סופגניות. לחנוכייה דאגו ענבר ובעז, נרות אנחנו הבאנו כמו גם וויסקי קנדי מוצלח, וכל שנותר היו הסופגניות. מסתבר שגם בקנדה הרחוקה זוהי איננה מטלה מסובכת. המקום שהגענו אליו מכר סופגניות (ולא דונטס) והיו בו גם לביבות, פלטת שבת, פסטרמה של עוף טוב ועוד שלל מותגים ישראלים. טיג'י נשארה בחדר שבמלון. שתינו ידענו שהסתובבות רגועה ביום החתונה איננה אפשרות אמיתית לעצבים היקיים שלה. כשחזרתי לחדר כדי להתארגן לחתונה הופתעתי לגלות שטיג'י שוטטה קצת באזור, מצאה ספרית וייטנאמית והפקידה עצמה לחסדיה. התוצאה הייתה יפה והולמת לאירוע.

שתינו התלבשנו יפה ויצאנו לאסוף את כל החבורה המכובדת לכיוון ביתה של רשמת הנישואין. בשתי מכוניות חנינו ממש על האוקיינוס ונכנסו אל תוך הבית הגדול והמפואר. בדיוק שתי דקות לקח לנירה, הצלמת שבחבורה, להתחיל להזיז את הריהוט שהפריע לה, מה שגרם כמובן לרשמת הנישואין להחוויר. חשבתי לעצמי שהיא בטח לא יודעת מה נפל עליה. 6 אנשים, מתוכם 2 ישראליות, שני ישראלים לשעבר שחיים בקנדה, אמריקאית וחצי ישראלית חצי אמריקאית שחיה כבר עשור בארה"ב. התארגנו קצת והתחלנו את הטקס.

השמענו שיר שהבאנו אתנו. זה היה "היום" של אהוד בנאי, שהיה אמור לשמש כשיר שלפני הטקס בחתונה שבמועדון התיאטרון, אבל נשמט בשל ההתארגנות החפוזה שלפני. רשמת הנישואין הקריאה שיר ודיברה על משמעות הנישואין. אנחנו היינו כבר נשואות בעינינו, אבל זה עדיין היה נחמד. החזקנו ידיים, התבוננו זו בעיניה של זו והבטחנו לדאוג אחת לשנייה לשארית חיינו. אחר כך החלפנו מחדש את הטבעות שהורדנו מעלינו קצת קודם. התנשקנו והממונה על הלפטופ השמיעה את שיר הסיום – I've got a feeling של ה-Black Eyed Peas, גם הוא כבר כיכב במועדון התיאטרון. חתמנו על הטפסים – קודם אנחנו ואז ענבר ונירה, ששימשו כעדות. זהו, אנחנו נשואות על פי חוקי קנדה. סיימנו בהדלקת נר ראשון תוך שירה נמרצת של שירי החג, אכילת סופגניות והרמת כוסית וויסקי.

המשכנו במסע שלנו כמעט עוד חודש נוסף, וכשחזרנו הביתה חיכתה לנו תעודת הנישואין. כדי שנוכל להירשם כנשואות גם במדינת ישראל נשאר השלב הבא שטרם התפנינו אליו, כפי שמופיע במדריך לחתונה גאה בקנדה. ענבר תישלח אחר כבוד למשרד הקנדי לסטטיסטיקה חיונית ותוציא עבורנו אימות לתעודת הנישואין. לאחר מכן כנראה שהיא תצטרך לעשות את אותו דבר בקונסוליה הישראלית. אחרי שנקבל את כל המסמכים הללו נוכל להירשם במשרד הפנים כנשואות, וכל אחת מאתנו תופיע בתעודת הזהות של השנייה. כמעט שנתיים עברו מאז שחתמנו על חוזה החיים המשותפים ואני יכולה רק לשער מתי ייגמר פרק בירוקרטיות הנישואין בחיינו - אין ספק שהוא פרק חווייתי למדי.

2000 - הדירה הראשונה – קומונה בכפר סבא

ביום ראשון אחד בתחילת אוגוסט 2000 קמתי בבוקר, ארזתי תיק גב גדול וסגול שקניתי במיוחד למען המטרה ועליתי על קו 641 שנסע מנתניה, עיר הולדתי, לצומת רעננה. שם ירדתי מהאוטובוס והלכתי, בחורה שמנמנה למדי בחום של אוגוסט ובלחות של אזור השרון, עד לקומונה שלי בכפר סבא שבה התחלתי שנת שירות. עד אותו בוקר היא הייתה סתם דירה ישנה ודי מצ'וקמקת ששמחנו שהצלחנו למצוא במחיר הזעום שהקצתה לנו התנועה, ומאותו יום היא הפכה לחיים החדשים שלי. שם חלקתי חדר למשך חצי שנה ראשונה עם דורון ואז בחצי השנה השנייה עם ענבר, שניהם נהיו חבריי בנפש ומשמשים בתפקיד עד עצם היום הזה. יחד ניהלנו שיחות עמוקות בלילות וקמנו בבקרים להתנדב בגן הילדים בעלי הפיגור. הקומונה בכפר סבא הפכה להיות מרכז החיים והבית הראשון בחיים העצמאיים שלנו. ממנה יצאנו לפעולות התנועה שהעברנו, משם ארגנו הפגנות וחלוקות פלאיירים עם חניכים פעילים, שם נלחמנו מלחמת חורמה בחולדות שגילו את הכנסת האורחים שלנו ולשם חזרנו אחרי ישיבות מתישות במרכז התנועה.

שלושה שבועות אחרי תחילת השנה עשיתי קרחת. את המעשה עצמו ביצעה נירה, שהייתה הלסבית הראשונה שהכרתי בחיים האמיתיים, ושבה הייתי מאוהבת. עוד לא חשבתי על עצמי כעל לסבית דאז, רק השתעשעתי בתוכי בתחושות הנעימות שהקרבה לנירה עוררה בי. הקרחת בהחלט גרמה לי להיראות לסבית, ואולי היא זו שהובילה לכך שבערב אחד בנובמבר מצאתי את עצמי בחוף הים בבית ינאי מתנשקת עם בחורה. זו הייתה נגה, חברה של חברים מתקופת התיכון, שניסתה כנראה לרמוז לי נואשות שהיא מעוניינת בי. לא הבנתי שום דבר, או שלא העזתי להבין, עד אותו לילה בבית ינאי שבו נגה העזה קצת יותר ויזמה לראשונה מגע בינינו. דבר עצום ומרגש שממנו לא הייתה דרך חזרה קרה בחיים שלי באותו לילה, אך לצערי לא הבשיל לידי קשר כי נגה התאהבה עד מהרה בבחור אתו היא חיה עד היום. נותרתי שבורת לב ומלאת מחשבות.

2001 - הדירה השנייה – בסיס עובדה

שנת השירות נגמרה ואני התגייסתי לחיל האוויר. בשיחת השיבוץ שהייתה לי בתום הטירונות הציבו בפניי כמה אופציות לבסיס הקבע העתידי שלי. את שנת השירות ביליתי קרוב יחסית לבית הוריי וממנו רציתי להתרחק כמה שיותר. לכן בחרתי דווקא בבסיס עובדה, שהבטיח הרפתקה רחוקה ולא ידועה. ביום ראשון של השבוע שאחרי, אי שם בסוף אוקטובר של שנת 2001, אחרי שש שעות נסיעה בשלושה אוטובוסים, הגעתי מצוידת בתיק כחול וענק מלא בגדים וקופסאות שימורים לביתי החדש.

הוא היה בית קשוח הרבה יותר מהקומונה האהובה. בו נלחמתי במערכת כדי לשרת בתפקיד מעניין יותר וכשלתי. בו הלכתי קילומטרים על גבי קילומטרים בחולות המדבר שמסביבם כלום אינסופי ורציתי לברוח. בו התייאשתי ושקעתי לתוך עצמי, כלואה בארון המחשבות שלי על משיכה ובחורות שהסתרתי מכולם אחרי תגובה אחת שלילית ומייאשת. אבל במדבר גם למדתי מה זה חוסר אונים ויכולתי לו. התגברתי על הפחד שלי ממקלחות משותפות והשלמתי עם הגוף שלי, שסיים את השירות הצבאי עשרים קילו פחות מנקודת ההתחלה. שם התגברתי על התגובה השלילית הראשונה וחיפשתי תגובות אחרות, מחבקות, וגם מצאתי. שם הבנתי שזהו זה, אני אוהבת בחורות ועכשיו כל שנותר הוא לעגן את זה במציאות.

2004 - הדירה השלישית – יהושע בן נון

זה היה אמור להיות זמני, רק לארבעה חודשים. חברה מקבוצת הבנות הבוגרות של איגי שבה הייתי חניכה חיפשה שותפה שלישית לדירה בתל אביב עד סוף החוזה ולא מצאה. אני בדיוק התחלתי לעבוד כפקידת קבלה בחברת הייטק גדולה והרווחתי סוף סוף משכורת אמיתית. לבית הוריי חזרתי לכמה חודשים אחרי השחרור בלית ברירה, וביליתי את רוב הזמן החופשי שלי בתל אביב, עם תיק על הגב, מה שאפשר לי לישון אצל חברים כמה שיותר ולא להצטרך לחזור לנתניה. שמחתי על הרעיון למצוא לי בית משלי, גם אם רק לכמה חודשים.

בשבת שמשית אחת, לבושה בשרוואל וגופיה ורזה בעשרה קילו נוספים מתקופת השחרור, לקחתי את האוטו של ההורים לתל אביב. שם העליתי לחדר החדש שלי פוף, גיטרה, שידה קטנה וכהה מעץ ותיק לא גדול עם כמה בגדים. מזרון קניתי דרך מודעת יד שנייה והובלתי אותו על גג האוטו, לא קשור לכלום ומוחזק ביד ובכבלים של ההתנעה. בחדר שלי לא היו תריסים, אבל זה לא הפריע לי. הייתי חוזרת מהעבודה עייפה וצונחת על המזרון, בדרך מספיקה עוד להסתכל על החדר שסביבי ולהיות מאושרת. הרגשתי כמו לסבית בוגרת ומנוסה כשהייתי מגיעה לקבוצת הבנות ויוצאת למקומות גאים. בעיקר כשיכולתי לסיים את הבילוי ולחזור מאוחר בלילה בנסיעה קצרה באוטובוס או ברגל לבית התל אביבי שלי.

2004 - הדירה הרביעית – אשתורי הפרחי

ארבעת החודשים התארכו, ונשארתי בתל אביב בעקבות מערכת יחסים ואהבה גדולה לעיר. זו הייתה דירה במיקום מרכזי מאוד, מה שכנראה הסתיר ממני את איכות הדירה עצמה. המון מדרגות עד הקומה השלישית וחצי, רוח וגשם שנכנסו חופשי, ארון מתפרק שלא עזרו לו כל הברגים בעולם, זרם מים דליל שהפך כל מקלחת לפרויקט, ומה לא. גולת הכותרת הייתה נזילה אצל השכנים מלמעלה שאילצה את האינסטלטור לפעור חור בקיר האמבטיה שבינינו לבינם. שבוע שלם של מקלחות איטיות כרגיל בצירוף חשש להצצה.

אהבתי את בזל. אהבתי את הידיעה שממש מתחת לבית שלי מחכים לי סניף של גלידה וניליה, סושיה מעולה, ירקן, וכמה בתי קפה נחמדים. האהוב עלי מביניהם היה לולו, אותו כיניתי "הלבן" על שם הריהוט הלבן במקום. ראיתי המון הופעות בשנה הזאת, בערך פעמיים שלוש בשבוע. הכרתי אנשים חדשים ונהניתי מהחיים.

2005 - הדירה החמישית – אבן גבירול

הרגשתי כמו תל אביבית ותיקה. ידעתי כבר מה צריך לחפש בדירה והכרתי את האזור היטב. תל אביב הרגישה כמו משפחה. חברים טובים גרו איפה שלא הסתכלתי. יעלה שגרה עשר דקות הליכה ממני והיינו הולכות הרבה להופעות יחד, ענת שלמדה איתי גרה שני בניינים לידי והיינו נוסעות יחד לאוניברסיטה, רונה שהכרתי דרך דורון וגרה בבניין שליד ועוד רבות וטובות. כשהתחלתי ללמוד קניתי קטנוע והעיר הפכה לקטנה ומשפחתית עוד יותר. די מהר הייתי מעורבת בתאונה מצערת שהרסה את הקטנוע לחלוטין, אבל העיר המשיכה להיות ביתי.

אהבתי לעיר רק גדלה, אך מערכת היחסים שלי הלכה והתרסקה. כשחידשנו את חוזה הדירה בשנה השלישית כבר ידעתי שזהו. חודשיים מאוחר יותר ארזתי את כל חפציי לתוך ארגזים, שקיות ומכוניות והעברתי הכל לבית הוריי בנתניה. הספקתי לישון שם רק פעמיים, על הספה בסלון, לפני שהתחילה אופרת הסבון של טיג'י ושלי.

2008 - הדירה השישית – רמת גן

הכל קרה נורא מהר. בכלל תכננתי לשכור דירה משלי ולגור קצת לבד, אבל מצאתי את עצמי ישנה איתה, כל יום מחדש באופן לא מתוכנן. שלושה חודשים הסתובבתי עם תיק על הגב ועשיתי כביסות אצל ההורים עד שהיא אמרה "די עם זה. הרי את כבר גרה כאן, אולי תעברי באופן רשמי?". התחלתי להתחלק איתה בחשבונות ובטיפול בצמד החתולים, והבלגן שהיה שפוך בארגזים התחיל לנסוע בכיוון רמת גן.

זה היה הבית הכי ביתי שלי. שם צבענו את הקירות וסידרנו כמו שרצינו וקנינו חפצים של גדולים, שם אירחנו חברים למפגשים המוניים ושם תכננו את החתונה שלנו. הכרתי את השכנים ואת השכונה ואהבתי להיות קרובה מאוד לתל אביב אבל באזור עם חנייה. שנה לאחר שעברתי אליה התחלתי לעבוד בירושלים. כל יום התחיל בשעה פלוס בפקקים והסתיים בשעה פלוס לכיוון השני. הייתי עייפה ומותשת וחסרת זמן. דיברנו על מעבר זמני לירושלים, רק כדי לראות איך זה, אבל היה לי קשה לוותר על הבית שלי וגם הנסיבות לא התאפשרו. לפני חצי שנה נסענו לטיול ירח דבש של שלושה חודשים בארה"ב ובקנדה. את הדירה השכרנו לזוג עם שתי ילדות שהחריב לנו חלקים ניכרים מהחפצים. כשחזרנו היה ברור שאנחנו פורקות לצורך אריזה מחודשת.

2011 - הדירה השביעית – ירושלים

החל מלפני חודשיים אנחנו ירושלמיות. בשבוע אחד סגרנו את חיפושי הדירה וחתימת חוזה, בשבוע שלאחר מכן ארזנו בטירוף והובלנו את כל מטלטלינו. החתולים צלחו את המעבר בשלום ואנחנו התחלנו להתרוצץ בעיר הענקית והלא מוכרת כדי למצוא רהיטים ושלל שירותים. בחודש אחד הלכתי לאיבוד יותר ממה שעשיתי בכל השנתיים שבהן אני עובדת בירושלים. בחודש השני כבר התחלתי להכיר את כל הפינות הנידחות של העיר.

מתחת לבית שלנו יש יער. אנחנו גרות במעלה כביש מתפתל שמוביל להר. מזג האוויר קריר ונעים גם בימים חמים ואני מלאת התרגשות על החיים החדשים שהעיר הזו מאפשרת לי. היא לא דומה לכלום, ירושלים. הכל עובד כאן קצת אחרת, החל מהכבישים דרך האנשים ועד למקומות הבילוי. כל יום אני לומדת עוד קצת. במרחק של רבע שעה ממקום העבודה ושעה מאזור המרכז האהוב אני מוצאת לאט את המינון המדויק של כל דבר. הבית שלנו הולך ומתמלא בדברים יפים ואני מקווה שלא ירחק היום בו הוא יתמלא גם בילדים.

אחרי כל זה הגיע החלק שלנו. שתינו עבדנו קשה מאוד על כתיבה של משהו שמצד אחד לא יהיה ארוך מדי, אך מנגד יתמצת את הרגשות הרבים שלנו אחת כלפי השנייה ולקראת האירוע העצום הזה. לא הראינו אחת לשנייה את הכתוב, בניגוד מוחלט לנוהגנו ככלל. טיג'י דיברה ראשונה. היא סיפרה על גורלם המר של כל המקומות והאירועים שבהם התאהבנו אחת בשנייה (כולם נסגרו) ועל המסלול הארוך שעברנו מהרגע שהחלטנו להתחתן ועד עצם היום הזה – מהמפגש שבו סיפרנו לחברים שאנחנו נישאות, דרך הסכם הנישואין ותעודת הזוגיות, ועד איחוד שם המשפחה. היא המשיכה ואמרה כמה היא מתרגשת לחיות איתי, לדבר איתי ולהתווכח איתי (אחד התחביבים האהובים עלינו), וכמה אנחנו מאושרות וגאות בזוגיות שלנו. לקראת הסוף, בפסקה שגם כשאני קוראת אותה עכשיו מרגשת אותי עד דמעות, היא דיברה על הקשר הכמעט טלפתי שלנו. על היכולת הזאת שבחיים לא חשבנו שאפשרית, להיות שתיים שהשלם ביניהן גדול מסכום חלקיו. מזל שכל כך התרגשתי מעצם המעמד והנוכחים שלא לגמרי הצלחתי לקלוט את המשמעויות, אחרת העניין היה נגמר בבכי כבר כאן.

אחר כך היה תורי. הרגליים שלי רעדו כשהייתי צריכה לפתוח את הקלסר הלבן שבתוכו היו הדפים שכתבתי. פונט 18, רווח כפול, כמו שטיג'י לימדה אותי. הידיים התמקמו על הדפים כדי שלא יפלו. נשימה עמוקה. מתחילים. "נורא מתאים לי לשאת נאום חוצב להבות על זכויות להט"ביות, אבל אני לא אעשה את זה", פתחתי. סיפרתי שהמילים שלה היו הדבר הראשון שהתאהבתי בו. אחר כך התאהבתי בספונטניות. אחר כך בחיים המשותפים שלנו, עם ההרגלים שסיגלנו לנו, שמבחוץ יכולים אולי להראות מאוד תמוהים, אבל מתאימים בדיוק עבורנו. סיפרתי על הזוגיות הזאת שמחנכים אותנו אליה. זוגיות שהיא עבודה ושצריך להתפשר ולהשקיע בה. "בשום מקום לא כתוב שאת יכולה פשוט למצוא את הבחורה המושלמת. ולא מושלמת במונחים של עיתון "לאישה", אלא מושלמת במונחים של לסביות – בדיוק בשבילי". הסברתי שבשבילי לתאר את מה שיש בינינו כאהבה זה לא מדויק. הרי זה כל כך הרבה מעבר, ואת המילה המדויקת עוד לא המציאו בעברית. פאוזה קצרה. בהמשך הדף שלי הייתה כתובה מילת החיבה המשותפת שלנו אחת לשנייה. להקריא או לא להקריא? הרמתי את המבט וראיתי המוני אנשים. הורדתי את המבט והחלטתי ללכת על זה ולציין את המילה בקול רם. צחוקים נשמעו מהקהל. עכשיו כולם, כולל קרובי המשפחה והאנשים שעובדים איתי יודעים איך אנחנו קוראות אחת לשנייה כשאנחנו לבד.

סיימנו את הטקס בברכה השביעית מבין שבע הברכות המסורתיות, רק מנוסחת בנקבה יחידה ובנקבה רבות, ובהחלפת טבעות שבה כל אחת הקריאה משפט מהשניים שכתבנו ביחד. זהו, תם הטקס. אנחנו נשואות. ירדנו מהבמה ובמשך חצי השעה שאחרי חיבקנו וחובקנו, שמענו חוויות וסיפרנו חוויות, אחת לשנייה ובעיקר לסובבים. המשך הערב עבר עלינו בשמחה גדולה. רקדנו עד אבדן חושים ותחושה ברגליים – במיוחד במקרה שלי, שמסתובבת עד היום, יותר מחמישה חודשים אחרי, עם שטפי דם ברגליים למרות ההיערכות המוגברת (כלות, היזהרנה בנעליים שאתן בוחרות, יש דברים שקשה לשער לפני שעומדים איתן שעתיים). הזמן עבר נורא מהר, כל שעה עברה כמו דקה. ילדה מתוקה אחת בשמלה ורודה ביקשה לרקוד עם הכלה. היי, זו אני! הרמתי אותה ורקדנו עד שההורים שלה ביקשו אותה בחזרה. קצת שתינו (בעיקר טיג'י), קצת אכלנו (מצלחות מלאות כל טוב שהבריחו לנו חברים לחדר הכלה-כלה שלמעלה), ואחרי כמה שעות מעלפות של ריקודים בניצוח כמה מהחברים היותר צבעוניים ומלאי שמחת חיים שלנו, המועדון התחיל להתרוקן לאט לאט. ראשונים עזבו ההורים לילדים שהשאירו בייביסיטר בבית, אחריהם משכימי הקום, עד שנשארנו רק עם החברים הקרובים.

לאט לאט גם הם התחילו לעזוב, עד שנותר במועדון מספר חד ספרתי של אורחים והשעה הייתה חד ספרתית אף היא. כל השירים הקופצניים כבר הושמעו, והדיג'יי התחיל לנגן כמה מהשירים הבודדים שאנחנו בחרנו. שקטים, נעימים, ומזכירים לנו כל מיני תחנות בחיינו המשותפים. ב"הכל זה לטובה" היא התחילה לדמוע. הסתכלתי עליה והבנתי בדיוק למה. כל כך הרבה דברים קרו לנו בשנים האחרונות, וכל הזיכרונות וכל הרגשות התנקזו לרגע הזה בדיוק, שלי ושלה, רוקדות מחובקות לצלילים שאנחנו אוהבות, אחרי ערב של חיבוק אוהב שקיבלנו מכל מי שאנחנו מכירות. ב"הריקוד המוזר של הלב" היא כבר התפרקה לגמרי. הסתכלתי עליה ככה, בוכה ויפה, ואהבתי אותה כמו שלא חשבתי שאפשר. נשארנו לבד על הרחבה, מסביבנו כבר הפכו את הכיסאות. היחידים שנשארו היו דורון, שתיעד את הרגע במצלמת הסלולרי שלו, וכמה חניכים של טיג'י. אחד מהם עמד קרוב אלינו ופיזר עלינו עלים של פרח, אחד בכל פעם, כשרקדנו ככה, צמודות. הערב אמנם נגמר בבכי, אבל למעשה הבכי רק התחיל.

חזרנו הביתה בידיים עמוסות. מה שעניין אותנו בעיקר היו המגשים עם שאריות האוכל. ערב שלם בקושי הצלחתי לדחוף אוכל לפה מרוב התרגשות, ועכשיו הגיע הזמן לפצות על זה. בחמש בבוקר חיממנו כמה קבבים והתיישבנו על הספה. היא כבר הפסיקה לבכות, ועכשיו אני התחלתי והיא הצטרפה בקלי קלות. בכינו עד שהלכנו לישון. למחרת קמנו ובכינו, וגם ביום שאחרי, וגם ביום שאחרי. בכל פעם שחשבנו על משהו שקרה בערב הזה הברזים השתחררו לגמרי. אני לא יודעת אם זה קשור לחתונה, אבל מאז, בכל פעם שאני בחתונה, אני נורא מתרגשת. ובכל פעם כשאני חושבת על הערב הזה אני נורא מתרגשת. וגם עכשיו כשאני כותבת. ובכל פעם כשאני חושבת כמה מזל יש לי שהאישה המדהימה הזאת חיה איתי ואוהבת אותי ואני אותה, ובכל פעם כשאני חושבת על התכניות הנהדרות שעוד יש לנו לחיים המשותפים שלנו, אני פשוט לא מצליחה אחרת – זה תמיד נגמר בבכי.

"זה ייגמר בבכי". זה מה שאומרים כשילדים רבים ונראה כאילו עוד רגע מישהו מגיע לחדר מיון. "זה ייגמר בבכי", אומרים כשברור שמישהו הולך להיפגע. גם החתונה שלנו נגמרה בבכי.

בשעה שש וחצי התייצבנו במועדון. בדרך עוד הספקנו להילחץ נורא כשהדיג'יי התקשר ואמר שיש בעיה. בלי פרחים, בלי מזגן ואפילו בלי אוכל עוד היינו מסתדרות. אבל אי אפשר בשום פנים ואופן לקיים מסיבת נישואין מהסוג שלנו בלי דיג'יי, כך שאפשר היה להבין את ההיסטריה המטפסת. אבל כשהגענו גילינו שהבעיה כבר נפתרה, ויכולנו לנשום לרווחה ולרוץ מאופרות ומסורקות אך עדיין לא לבושות לחדר הכלה-כלה שבקומה השנייה. פרסנו לפנינו את כל רכושנו עלי אדמות לערב זה. המלאי: שלושה זוגות נעליים לשתינו (כי אני החלטתי אמנם להיות יפה ולשתוק, אבל לרקוד בכל זאת רציתי), חבילת פלסטרים (מאותה סיבה בדיוק), שתי שרשראות (אחת לכל כלה), שני זוגות עגילים ועוד שני פירסינגים, כולם חדשים ויפים (אני מפצה על זה שלטיג'י אין חורים באזניים), מעטפה מלאה בכסף כדי לשלם לכל מי שצריך, שתי שמלות צבעוניות (סגולה של טיג'י וכתומה שלי), שישה קלסרים בששת צבעי הקשת עבור הדוברים בטקס, שני קלסרים לבנים בשבילנו, 2 טבעות בתוך קופסאות שהופקדו למשמרת אצל דורון והרבה פרפרים בבטן.

לא ראינו את עצמנו מחוללות בשדות או על רקע השקיעה לפני האירוע, משום שזה היה דורש מאיתנו להיות מוכנות בערך שלוש שעות מוקדם יותר, ואנחנו כאמור החלטנו להעביר את היום במלוא הרוגע האפשרי. כתחליף יאה יותר הצטלמנו קצת בתוך המועדון וקצת בחוץ, שלמרבה המזל נוקה לחלוטין יומיים קודם לכן מכל השיפוצים, חומרי הבנייה והגדרות שסבבו אותו בחצי השנה שקדמה לאותו יום. עוד לא הספקנו להגיד ג'ק המרטש וכבר הגיעה משפחת טיג'י: אמא, האחות ושיחיה. אבא טיג'י הוריד את כולם והלך להחנות את האוטו, ועד מהרה הצטרף לסבב התמונות. המשפחה שלי לא איחרה להגיע ולהצטרף לסבב תמונות נוסף. בגלל המצב הרגיש בפוטנציה בין ההורים שלי באופן ספציפי ובין שתי המשפחות באופן כללי, ההנחיות לצלמת היו ברורות: מי שלא רוצה להצטלם לבד או עם מישהו אחר, לא צריך לדבר על ליבו. אנחנו לא מכריחות אף אחד.

החברים התחילו לזרום פנימה טיפין טיפין. הספקנו לחבק בניחותא, ואפילו לשתות ביחד איזו לגימה מפה ולכרסם איזה סושי משם. לאט לאט הקצב גבר. ערב רב של בני משפחה, חברים וחברות מתקופת הילדות והתיכון, משנת השירות, מהצבא, מחוש"ן, מדריכות וחניכים מאיגי, מהאוניברסיטה, ממקום העבודה הנוכחי ומהקודם, קמצוץ חברים של ההורים. בכל פעם שחיבקתי באהבה רבה אנשים, מאחוריהם כבר ראיתי עוד אנשים שרציתי לחבק. המון אנשים מילאו את רחבת המועדון, פטפטו, שתו ואכלו משהו קטן. סטרייטים, לסביות, צעירים ומבוגרות, אלו שהשאירו את הילדים בבית ואלו שבאו איתם. בין לבין נרקמו כל מיני מחזות יפים. סבתא שלי ביקשה שנציג אותה בפני הוריה של טיג'י. בכל זאת, אוטוטו משפחה. בשמחה הובלנו אותה לאזור, בו לחצו סבתא שלי ואמא של טיג'י ידיים בחום וסיפרו אחת לשנייה בהתלהבות על המוצא הגיאוגרפי המשפחתי המשותף.

עוד לא בכינו.

כל כך הרבה חיבקנו וחייכנו, שלא שמנו לב שהגיעה השעה היעודה. יקיות כהרגלנו, עוד בהזמנה ציינו במפורש שבשמונה וחצי בדיוק יתחיל הטקס. אבל אנחנו היינו כל כך עסוקות, שרק כשאמא טיג'י דיווחה מחזית השעון התחלנו להתרוצץ, לארגן את כל הדוברים ואת הנוכחים האחרים, לגרום להם להפסיק לאכול, לחלק להם את הקלסרים שבהם יוכלו לשים את מה שיקריאו ולהזמין אותם אל הבמה. מלבד ששת הדוברים, שבהם הייתה גם אמא טיג'י, היו על הבמה גם אבא טיג'י ושני האחים שלי. קביעת הפורום הזה היה אחד הדברים שיותר סחטו אותנו רגשית בשלבי התכנון, ובדיעבד הסתבר כאידיאלי.

ראשונה דיברה מ"ם, הלא היא מנחת הטקס המהוללת. מ"ם דיברה על מה זה בכלל חתונה, למה זה דבר די מתעתע לעיתים ומה בכלל הקשר של כל זה לאהבה. הרי לא באמת צריך את כל הסיפור הזה בשביל לחיות חיים משותפים וטובים, אבל בכל זאת הרוב מתחתנות. מכל מיני סיבות. אבל אף אחת מהן איננה הסיבה שלנו – שהרי כל אחת מאיתנו בכל זאת מתחתנת עם אישה. אחרי ההקדמה הזו דיברה אמא טיג'י, קלסר אדום בידה. היא בירכה אותנו על הקמת הענף החדש במשפחה וריגשה אותנו מאוד באהבה ובקבלה שלה. אחריה דיברה רינת, עם הקלסר הכחול. את רינת הכרתי לפני ארבע שנים בערך, בסוף סמסטר א' של שנה א' של התואר הראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן. היא הייתה ילדה דתייה ושוחרת סטטיסטיקה, ואני הפחדתי אותה עד עמקי נשמתה כי הסתובבתי ברחבי האוניברסיטה עם קסדה ביד, המון פירסינגים על הפרצוף והליכה ממורמרת. בחופשה בין הסמסטרים אני עשיתי תאונה והקסדה נעלמה, ורינת ואני נהיינו חברות איכשהו ונשארנו כאלה עד היום. רינת דיברה, איך לא, על הסטטיסטיקה של מציאת אהבת אמת ושעשעה אותנו מאוד. הבא בתור היה עדי, נושא קלסר ירוק וריק, אותו הוא הראה לקהל והסביר שלמרות שניסה לא הצליח לכתוב כלום. עדי דיבר על האהבה הגדולה ששוררת ממש עכשיו במועדון והולכת איתנו לאן שנלך.

אחריו דיבר דורון. הקלסר הכתום שבידו רעד כשהוא סיפר על ההיסטוריה המשותפת שלנו. איך הכרנו במהלך שנת ההכשרה שעשינו לפני שנת השירות, צעירים ותמימים, ואיך נראיתי לו קצת מוזרה ורק במקרה הוא החליט לכתוב את שמי ראשון בטבלת העדיפויות לדירות המגורים. מאז נקשרה בינינו חברות אמיצה שמלווה אותנו כמעט מדי יום, ודורון הפך לאחי בנפש, שנמצא לצידי ומלווה אותי בכל חיי הבוגרים. אחרי דורון הגיע תורו של אור בעזרת קלסר צהוב. אור סיפר איך הכיר את שתינו בנסיבות בלתי תלויות ושמח כשנודע לו שאנחנו זוג. הוא איחל לנו אוכל טוב ונסיעות מרתקות לצד גשם גם באפריל וזר פרחי יסמין, כמו בשיר המקסים של דנה אמיר שלא הכרתי עד אז. אחרונות חביבות בקרב הדוברים היו שלי ושלי, שסיפרו איך נראה כל עניין הנישואים מנקודת המבט של החתולים, הצחיקו אותנו מאוד וגם הזכירו לנו כמה חבל שלא יכולנו להביא גם אותם.

אוטוטו, בעוד יומיים בדיוק, נעמוד טיג'י ואני באחד המועדונים האהובים עלינו, מוקפות בכ-250 מחברינו הקרובים ובני משפחותינו, ונצהיר על אהבתנו המשותפת בחגיגה גדולה. אני כמעט יודעת לגמרי איך ייראה אותו היום, כל הפרטים כבר מתוכננים. אני יודעת איפה נאכל ארוחת בוקר, מי יהיה איתנו, מתי ניסע להתחיל להתארגן, מתי בערך נגיע למועדון ומתי יתחילו להגיע האנשים. אני יודעת מי אמור להגיע ראשון, איזו מוסיקה תהיה, מה נאכל (או מה לא נצליח להכניס לפה למרות שנרצה), איך נראות הטבעות. ראיתי כבר כמה מהממת טיג'י נראית בשמלתה ובחנתי את שמלתי מכל זווית אפשרית. כמעט כל הפרטים ידועים בפאזל החתונה הגדול שלנו.

ישנם כמה פרטים שהתוודעתי אליהם רק לאחרונה. למשל, אני מתרגשת הרבה יותר ממה שצפיתי. מסתבר שאפשר להיות צינית כל החיים ואז פתאום בגיל 27 וחצי להתחיל להרגיש דברים חדשים. מעולם לא הרגשתי מחובקת יותר ואהובה יותר ממה שאני מרגישה עכשיו. לא רק מכיוונה של טיג'י – משם אני מרגישה אהובה כל הזמן. אבל כמות החברים שנמצאים סביבנו ומתרגשים איתנו היא מדהימה. בכל פעם שאני חושבת ומתכננת פיסת חתונה כזו או אחרת אני מתמלאת במחשבות על משמעות ועל חיים ועל אהבה. אני נהנית לחשוב ונהנית לתכנן ונהנית להחליט. בכל פעם שאני משתפת חברים במחשבות האלו אני מבינה עד כמה בת מזל אני. שהחברים שלי כל כך חכמים וכל כך נפלאים והם מלווים אותי ועוזרים לי לעשות ולחשוב. אני יודעת שבין היתר בזכותם הכל הולך להיות נהדר.

גם אבא שלי ושני האחים שלי נגלים לי פתאום באור חדש. לראשונה בחיים אני מנהלת איתם שיחות משמעותיות ועמוקות. שני האחים שלי הולכים לעמוד לידי בטקס. ההחלטה התקבלה אחרי שהבנתי שאני לא מסוגלת לעמוד בטקס החתונה שלי כשאמא שלי לידי. לא אחרי כל הדברים שנאמרו בינינו, לא כשהיחסים שלנו נראים כמו שהם נראים כרגע. לצערי נאלצתי לוותר גם על נוכחותו של אבא שלי שם – בכל זאת, לבקש מאבא שלי לעמוד לידי ולא לבקש מאמא שלי עלול להסתיים באחד מהשניים: ריב גדול בעיתוי הכי גרוע שיכול להיות, או החלטה שתתקבל על ידה בו במקום, שלאחריה היא תעמוד לידי ותונצח שם בכל התמונות. זה כנראה יגרום לי לאכול את עצמי הרבה מאוד זמן על זה שלא אמרתי כלום, ויש גבול לכמה אפשר לוותר בחיים. אז האחים שלי יהיו שם לידי. הגדול מבין השניים אמר לי במפורש שלמרות שלא נורא קל לו לקבל את החיים שלי הוא אוהב אותי ויהיה שם איתי וישמח לעמוד לידי. הקטן לא היסס לרגע וענה בחיוב מיד כששאלתי אותו אם ירצה להיות בטקס לידי. 

אבא שלי התגלה כאדם מדהים. בכל כוחו הוא מנסה לפשר ולשפר, את המצב ואת התחושות. בפעם הראשונה בחיי הבוגרים אבא שלי אמר לי שהוא אוהב אותי. זה היה אחרי ערב שבו הסברתי לו את המצב המשפחתי ואת הנוכחים שבחרתי שיהיו איתי בטקס כתוצאה מכך. חשבתי שהוא נעלב מזה שהוא לא יהיה שם והתקשרתי אליו בבוקר שלמחרת כדי לבדוק ולתקן. "מה פתאום? ממש לא נפגעתי משום דבר", הוא אמר. "אם הייתי נפגע בוודאי שהייתי אומר לך". אני אסירת תודה לכל ההתנהלות שלו בעניין החתונה ואמרתי לו את זה. "ככה אני מתנהל כל החיים", הוא אמר. נכון, אמרתי, אבל עכשיו זה ניכר עוד יותר מתמיד. "את יודעת שאני אוהב אותך" הוא אמר בסיום השיחה וגרם לי לאהוב אותו עוד יותר. אני מרגישה קרובה למשפחה שלי וזו תחושה חדשה בשבילי.

וטיג'י. 

כבר כמה ימים שאנחנו לא עובדות כרגיל ורק סוגרות פינות שנשארו פתוחות. אנחנו מבלות את כל הזמן שלנו ביחד וכל יום כזה שעובר מבהיר לי כמה אני שמחה שאנחנו עושות את זה. אחרי כמעט שנה של מחשבות ותכנונים זה סוף סוף עומד לקרות. זה לא פשוט לארגן חתונה, אבל זה מראה לי שוב ושוב באופן מוחשי עד כמה אני שמחה וגאה להינשא לה. החיים שלנו לא הולכים להשתנות, כמו שלפעמים סוברים לפני חתונות, ואני מוכנה לחתום עליהם בדיוק כמו שהם מעכשיו ועד עולם. ולצד זה תמיד תהיה לנו החוויה המשותפת המדהימה הזו ביחד.

אני מתרגשת, משתפכת ולא יכולה לחכות. כנראה שככה מרגישה כלה יומיים לפני חתונתה...