ללכת עם החידה, לעשות מזה סרט

בלילה שבו יצאתי מהארון חזרתי הביתה מאוחר מדייט עם בחורה. הייתי חיילת בת 20 וחצי לקראת סוף השרות המעיק בבסיס המדברי המרוחק שבו שירתי, כך שבאופן טבעי ביליתי בכל רגע פנוי שהיה לי שלא על מדים מחוץ לבית. לאמא שלי היה הרגל אימהי נפוץ – בכל פעם שלא הייתה רואה אותי כמה שעות בסופ"ש שבו הייתי בבית הייתה מתקשרת לברר איפה ועם מי אני ומתי אני חוזרת. זה לא היה הדייט הראשון שלי ושל הבחורה, ובכל השניים או השלושה שקדמו לו אמא שלי התקשרה ושאלה את אותן שאלות. התחמקתי בכל פעם ועניתי שאספר לה בבית. ידעתי ששלוש שנים כמעט לאחר שהתאהבתי בפעם הראשונה בבחורה קרב היום שבו אספר על כך להוריי. ידעתי שלא יזרקו אותי מהבית, ולמעשה בכלל הייתי בטוחה שהם שמו לב לדגל הגאווה ולשלל גיליונות "הזמן הוורוד" שפיזרתי בחדר. חשבתי שהם יודעים.

חזרתי הביתה לקראת 11 בלילה. הבית היה חשוך כמעט לגמרי, אבא שלי ואחי הקטן ישנו ואחי הקטן-הבינוני היה בחדר שלו עם דלת סגורה. אמא שלי ישבה בסלון מול הטלוויזיה. איך שנכנסתי היא סיפרה על בחור מקסים שראתה בטלוויזיה. "לקחתי לך את הטלפון שלו", היא אמרה. הלב שלי דפק. הבנתי שאם אני לא אומרת עכשיו אצטרך להעלות את הנושא בעצמי בזמן אחר. "אה... נכון ששאלת אותי כל הזמן עם מי אני ואמרתי שאספר לך בבית?", שאלתי. "מה קרה, יש לך חברה?", היא שאלה, קצת בחוסר סבלנות וקצת באגרסיביות ומאוד הפתיעה אותי. "כן, בערך...", אמרתי, קצת חוששת מהבאות. "טוב, לילה טוב, אני הולכת לישון ", היא אמרה בנחרצות אחרי שנייה וחצי של הפוגה, והלכה לישון. נשארתי לבד בסלון החשוך, המומה.

רק אחרי שבועיים דיברנו על זה שוב. "תשמעי, הפלת עלי פצצה, הבת שלי לא תתחתן ולא יהיו לה ילדים". זה היה הדבר הראשון שהיא אמרה. את שאר השיחה אני זוכרת פחות טוב. רק שניסיתי כל הזמן להסביר לה שזה בכלל לא כמו שהיא חושבת, והיא לא הבינה כלום. כמה חודשים עברו, אני כבר השתחררתי מהצבא. "אל תספרי לאבא", היא ביקשה. "הוא ייקח את זה לא טוב". לא סיפרתי וכיבדתי את בקשתה לספר לו בעצמה. זה לקח לה הרבה מאוד זמן. בזמן הזה התחמקתי מאבא שלי וביקשתי שוב ושוב שתספר לו כבר. לא היינו קרובים במיוחד גם לפני זה, אבל הפעם, כשהיה לי מה להסתיר, בוודאי שלא ניסיתי להתקרב. הוא לא לקח את זה קשה בכלל, למעשה זה לא ממש הטריד אותו. אז חשבתי שהוא פשוט לא מדבר על זה, כמו על הרבה דברים. היום אני כבר יודעת שהיה חשוב לו שאהיה מאושרת, לא משנה באיזו דרך. עד היום.

היה לא פשוט. אמא שלי אמרה כל הזמן שהחבר'ה מנוער מרצ השפיעו עלי, ושאני בכלל לא לסבית. זה שאהבתי ונמשכתי לבחורות ולא הרגשתי שום דבר דומה עם בחורים לא הספיק. כשסיפרתי שהרגשתי שונה כל חיי, עם או בלי קשר לנטייה מינית, היא פסלה את זה בחדות. "מה פתאום! היית ילדה כמו כל הילדות". הגעתי למסקנה שהדרך היחידה שבה זה יהיה בסדר היא שנדבר על זה. התחלתי ללכת לקבוצה בוגרת של ארגון הנוער הגאה ובכל פעם שיצא לי הייתי מספרת לאמא שלי על הנושאים שדיברנו עליהם במפגשים. לאט לאט זה הרגיש יותר טוב. כבר לא גרתי בבית ההורים באופן סופי. שכרתי דירה בתל אביב ובה יכולתי להיות כמה לסבית שרציתי. התחלתי להכיר את הקהילה יותר ויותר והיה לי טוב. התרחקתי מהמשפחה שלי. לא היה לי נוח במפגשים משפחתיים רחבים שבהם ידעתי שאף אחד חוץ מהמשפחה הקרובה לא יודע שאני לסבית.

השנים עברו. גדלתי.

מיעטתי יותר ויותר להגיע לבית הוריי, גם כי גרתי רחוק וגם כי כל נסיעה אליהם הייתה מכריחה אותי להיות במצב מתוח של התגוננות. כל הזמן נשאלתי אם יש לי חבר ולמה לא. את האמת היה לי קשה להגיד, אז התחמקתי. הרגשתי לבד. סבא וסבתא שלי כל הזמן שאלו את אמא שלי מה איתי. אמרתי לה שתספר להם והיא אמרה שזה התפקיד שלי. השיחות בפורום המשפחתי הרחב תמיד היו נורא קולניות ועמוסות ואף פעם לא היה זמן טוב לספר. במיוחד שהשאלות נפסקו. בעבודה כולם ידעו שאני לסבית ודיברתי בחופשיות על החיים שלי. כל החברים שלי ידעו כבר שנים. הייתה לי בת זוג ודירה בתל אביב והייתי פעילה מאוד בקהילה. הייתי מאושרת. אבל כל הגעה לארוחה משפחתית הרגישה כמו חזרה לעולם החושך. מה מותר להגיד ומה לא, מה ישאלו אותי ואיך אני אגיב. מתח. לחץ. מה יקרה הפעם?

פה ושם נשאלו שאלות שיכולתי לענות עליהן. "אם יש שני חדרים בדירה זה אומר שאין סלון, לא?" שאל דוד גל כשסיפרתי על הדירה שגרתי בה עם זוגתי דאז בארוחה שהגענו אליה שתינו. "לא, יש סלון וחדר שינה". "אז אתן ישנות באותו חדר? זה לא מפריע לכן?", המשיך. "לא, אנחנו זוג", עניתי. "לא, ברצינות", השיב הדוד גל, משוכנע לחלוטין שאני עובדת עליו. אחריו גם סבתא שלי מהצד השני שאלה שאלה שיכולתי לענות עליה. "סיוון, מתי יהיה לך חבר?", היא שאלה בקולי קולות בארוחה מרובת משתתפים. דממה השתררה. כולם השתתקו והניחו את כלי האכילה. הדממה בשולחן חיכתה רק לי שאשבור אותה. "סבתא, יש לי חברה", עניתי בביטחון אך בלב הולם. עדיין דממה. "אבל זה לא אותו דבר", היא לא הבינה. "זה בדיוק אותו דבר", עניתי. יום למחרת הסבירה לה דודה מירה במה מדובר ורק אז נפל האסימון. הייתי בת 23 או 24 וגוש האוויר שעמד לי בחזה בכל מפגש משפחתי התחיל להשתחרר.

גדלתי במשפחה נורמלית. אבא, אמא, שני אחים קטנים. דירה בשרון, חדר לכל ילד. הדרמות המשפחתיות היחידות שהכרתי היו של כל מיני בני דודים רחוקים שהפסיקו לדבר עם כל מיני בני דודים אחרים. אף אחד לא הרביץ לאף אחד, תמיד היה אוכל בבית, כולם הלכו לבית הספר והביאו ציונים סבירים. משפחה נורמלית. אפילו הלסביות שלי נראתה כמו חלק ברור ומובן בחיים של כולם החל משלב מסוים. אבל כשטיג'י ואני הודענו שאנחנו מתחתנות הכל השתבש. מראית העין של הקבלה שחייתי בה התפוצצה. וזה קרה פתאום. במקום לשמוח איתנו כולם נטשו לפתע את התפקידים ההוריים שלהם. אמא שלי התנגדה למפגש המשפחות ועשתה ככל יכולתה כדי להפוך אותו ללא נעים עבור כולם. כשביקשתי מאבא שלי את רשימת האנשים שירצה להזמין מהמשפחה ומחוצה לה היא חזרה ריקה. ההורים של טיג'י מצאו שלל תירוצים למה לא להזמין אפילו חבר אחד שלהם. הפכנו מהבנות המוצלחות שהיינו למשהו שמתביישים בו.

ההורים שלנו נעלמו והשאירו אותנו יתומות מהשגחה מבוגרת ומכוונת בתקופה היחידה בחיינו שהיינו זקוקות לה. הייתי לבד כשדיברתי על ליבם של סבא וסבתא שלי וביקשתי שיבואו לשמוח איתי, לשווא. הייתי לבד כשהבנתי שדוד גל הבריז בלי שום התראה. הייתי לבד כשאמא שלי הסבירה לי שוב ושוב, חודשים ספורים לפני החתונה, שמחובתה ההורית להגיד לי את האמת – שהיא מתנגדת לחתונה בכל תוקף ושאני עושה טעות. שתינו נשארנו רק עם הביקורת שהמטירו עלינו מכל עבר – למה שלא תעשו כך, כמו שאנחנו רוצים, ולא כמו שאתן רוצות – אך בלי שום גיבוי ועזרה בחלקים הסבוכים יותר. בחתונה שלנו הסטנדרטים של כולם פתאום התרופפו. פתאום זה היה מאוד סביר שאנשים לא יבואו ואפשר וצריך להבין אותם. אותנו אף אחד לא הבין. אנחנו היינו אלו שמתעקשות ומחפשות סתם. לא הצלחנו להבין מה השתנה. איך זה נראה לכולם הגיוני. איך אף אחד לא מתערב לטובתנו. איך אף אחד לא רואה כמה מעליבה ומפלה ההתייחסות השונה לחתונה שלנו מול חתונות אחרות במשפחה.

שמעתי הרבה סיפורים דומים אצל הורים של להט"בים (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים) אחרים. כולם מדברים בתחילת תהליך היציאה מהארון שלנו על זה שיהיו לנו חיים קשים. שהחברה לא תקבל אותנו. החיים שלי לא קשים בכלל. יש לי בת זוג שאני אוהבת, עבודה מעניינת ומשתלמת, הרבה חברים והמון שמחת חיים. אבל בערך עשור אחרי, מי שגורם לחיים שלי ושלנו להיות קשים, מי שמוציא אותנו מן הכלל ומנתק אותנו מהמשפחה, הם דווקא אלו שאמורים לדאוג לנו יותר מכולם – ההורים שלנו.

הפתעה לא נעימה מספר אחת קרתה ערב לפני הפגישה המיועדת עם עורכת הדין. באותו ערב חזרנו מישיבה נחמדה בפאב נחמד בתל אביב. במהלך הנסיעה הביתה צלצל הטלפון של דורון, שאותו הסענו לביתו הסמוך לביתנו. על הקו הייתה אמא שלו שדיווחה על ירי במועדון הומואי. אז עוד לא הבנו מה בדיוק קרה ואיפה, אבל כשהגענו הביתה ופתחנו טלוויזיה הפרטים התחילו להופיע. פתחנו פייסבוק כדי לברר כל מה שלא מופיע בדיווח החדשותי, וגילינו ים של הודעות "אני בסדר" בצירוף שאלות האם מישהו יודע עוד פרטים. השעה הייתה 23:30 בלילה, הסלולריים שלנו התחילו לצלצל ולצפצף והודעות חדשות בפייסבוק הופיעו בקצב מסחרר. מייק המל מדבר בערוצים 1, 2 ו-10. הברנוער בבית האגודה בנחמני, יש הרוגים, יש פצועים, עוד לא יודעים בדיוק כמה ומה בדיוק קרה. תמונות של אמבולנסים וסירנות, אנשים הולכים וחוזרים, שוב ושוב מייק המל חוזר על אותם פרטים כמו גם הכתבים. טיג'י ואני עוברות בין הספה למחשב ולטלפון, מנסות להבין מי היה שם, מה קרה, מה לעזאזל אנחנו אמורות לעשות עכשיו. 

כשהייתי חניכה בקבוצת הבנות הבוגרות של תל אביב בארגון הנוער הגאה, אי שם לאחר סוף השירות הצבאי שלי, בית האגודה בנחמני היה המקום בו נפגשנו. במשך שנה שלמה היינו מגיעות למרתף בנחמני, בנות מכל חלקי הארץ. חלק היו בארון וחלק לא, חיילות, חיילות משוחררות, תלמידות, סטודנטיות, כאלו שעבדו בעבודה מועדפת וכאלו שעבדו בסתם עבודה, בנות 18 עד 23. כולן מצאו כל שבוע חברה, אוזן קשבת ולפעמים גם נחמה אצל הבנות האחרות בקבוצה ואצל המדריכות. המרתף היה אז דחוס ודי מלוכלך עד שקבוצה של אנשים טובים ערכה בו מבצע וסידרה אותו קצת. בחדר אחד נפגשנו אנחנו, ומעבר למחיצה נפגשה הקבוצה הצעירה של איגי תל אביב. היה פסנתר ולפעמים ניגנו ושרנו לפני ואחרי הפעילות, צחקנו ודיברנו והבנו דברים על עצמנו והיה לנו לפעמים קצת עצוב ומהורהר ולפעמים כיף נורא. הכרנו אחת את השנייה טוב. ידענו באיזה שלב נמצאת כל אחת, מי כבר סיפרה להורים, מי במקום העבודה, ומי עוד חוששת. כשאני חושבת על המיני קהילה הזו שהכרתי אז אני מתחילה לחייך. עם הרבה מהבנות אני בקשר עד היום, חלק גדול מהן הן דמויות מוכרות ומשפיעות בקהילה. המחשבה על זה שרעול פנים נכנס למקום הנהדר הזה שלי, המרתף הקטן, והתחיל לרסס ביריות את הילדים שהיו שם מעבירה בי חלחלה.

טיג'י מקבלת הודעה על אחד מהנפגעים. היא מתעדכנת ומעדכנת בזמן שאני מרפרשת ומרפרשת כדי שאולי משהו חדש יצוץ. עוברת כמעט שעה עד שמתחילות לצוץ הודעות בפייסבוק על התכנסות ספונטנית שמתאספת בפינת רוטשילד ונחמני. טיג'י מסתכלת עלי במבט שואל. "מה עוד אנחנו יכולות לעשות?" אני אומרת. "ללכת לישון כאילו כלום ולקום בבוקר כרגיל?". אנחנו מתארגנות ויוצאות, תל אביב ריקה ושקטה עד שאנחנו מגיעות ליהודה הלוי. משם כבר שומעים ורואים צעדה שהתחילה. אנחנו נטמעות בין מאות האנשים, מחבקות כל מכר וחבר שעובר לידנו. אני שמחה לראות שהם בחיים. אני שמחה שהם כאן ושמחה שאני כאן. מועקה אדירה יושבת לי בלב, אני לא יודעת מה לעשות חוץ מלצעוד ולחבק את טיג'י חזק. הצעדה מגיעה לגן מאיר, שם כמה אנשים מדברים על במה מאולתרת וכמה אנשים אחרים קוראים להם קריאות ביניים. ברחבת המרכז הגאה יש הרבה יותר מדי אנשים ממה שיכולים להיכנס שם בדרך כלל. אנחנו נשארות שם עוד קצת וחוזרות הביתה לקראת 4 לפנות בוקר. מחר יום ארוך.

אנחנו קמות בשבע. לי יש תור לרופא וטיג'י נוסעת לעבודה לסגור כמה דברים. אני חוזרת הביתה למטלת לימודים בירוקרטית וקצרה. כשאני מסיימת אני נוסעת לקנות קצת אוכל ושתייה להמשך היום, מרוב חוסר ריכוז שוכחת את פתח הדלק באוטו פתוח אחרי שאני ממלאת דלק, וטיג'י ואני נוסעות לביקור בבית חולים. כבר בכניסה למחלקה מחכה הנץ הראשון. כשאנחנו מתיישבות לחכות לשובו של הפצוע לחדרו הוא נעמד לידינו. "באתן לבקר את הפצוע?". כשאנחנו מנסות להבין מי שואל הוא מספר לנו שהוא מערוץ 10, ושאמרו לו ש"ההורים לא מוכנים להגיע לבקר את הילד". אנחנו נועצות בו מבטים מעוצבנים, אומרות לו שאנחנו לא מוכנות לדבר איתו על שום דבר, שייצור קשר עם המרכז בגן מאיר אם הוא רוצה, ושילך מכאן ויניח לילד לנפשו. הוא עובר לספסל מרוחק יותר. הפצוע חוזר למחלקה ואנחנו יושבות איתו ועם עוד כמה חברים. אמא שלו מגיעה כמה דקות אחרינו. כשהביקור מסתיים אנחנו הולכות לאכול צהריים. שתינו מאוד מזועזעות. גם ממה ששמענו, גם מהמחשבות שעוברות לנו בראש. אני מדמיינת את הילדים מנסים לברוח מהמרתף הקטן והסגור ועוברת בי צמרמורת.

אנחנו ממש לא בראש של התחנה הבאה שלנו: הפגישה עם עורכת הדין. אני קצת מרגישה שהחתונה שלנו היא מעין הצהרה כזו שעל אפם ועל חמתם של המזיקים לנו אנחנו נמשיך לחיות ולפרוח ולהתחתן, אבל ממש אין לי כוח לעשות עם זה משהו אקטיבי כרגע. אנחנו מגיעות בכל זאת ומנסות להבין האם ואיך היא יכולה לעזור לנו בשני עניינים. הראשון, חתימת חוזה חיים משותפים. השני, נישואים אזרחיים בחו"ל של שתי לסביות שאחת מהן גם טרנסית. כאן מחכה לנו, גם אם מינורית הרבה יותר, הפתעה לא נעימה מספר שתיים. היא מתחילה בעניין השני. במשך חצי שעה היא מסבירה לנו שהיא אף פעם לא נתקלה באופן אישי או שמעה על מקרה כזה. היא בכלל לא יודעת איפה ניתן לברר כזה דבר. המסקנה הסופית שלה היא שאנחנו צריכות לחפש קצת באינטרנט. בחיי שלא יכולנו לחשוב על זה לבד... הרי הסיבה שבכלל הגענו אליה היא כי לא מצאנו שום מידע רשמי ברשת. בעניין הראשון היא קצת יותר מועילה ומסבירה לנו על איזה דברים אנחנו צריכות לחשוב ומה לעשות. בסוף הפגישה אני שואלת על העלויות. "הסכם כולל אישור בבית משפט וליווי עד תום התהליך – 15 אלף ₪. ועל הפגישה היום תשלמו לי 700 ₪". אני נחרדת וחרדתי אף גוברת כשאני מבינה שמדובר ב-700 לא כולל מע"מ. אנחנו משאירות כ-800 שקלים חדשים על פגישה של שעה שעסקה בשני נושאים, שעל מחצית מהם היא לא סיפקה לנו שום מידע חדש, שלא לדבר על מידע משפטי. אנחנו יודעות שלכאן לא נחזור לעולם.

אנחנו ממשיכות את היום כועסות ומתוסכלות אפילו יותר. במהלך השבועות שלאחר מכן אנחנו משתתפות בכמה עצרות, מגיעות למרכז הגאה כמעט כל יום ומשתתפות במפגש אחד של איגי ובקבוצת שיחה שארגן חוש"ן. אני משנה את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק לדגל גאווה כמו שעושים בערך מחצית מחבריי שם. אני מזילה דמעות בודדות ויודעת שההתפרקות הרצינית עוד תגיע. היא באמת מגיעה, ואני מוצאת את עצמי יושבת שעות ובוכה. על הילדים, על הפחד, על הקהילה, ובעיקר על חוסר האונים. אני תמיד יודעת מהו הדבר הנכון לעשות, ועכשיו אין לי מושג. במהלך השבועות האלו אני מחליטה לחזור להדריך באיגי, זה נראה כמו הדבר הנכון לעשות. בינתיים השגרה הלא להט"בית חוזרת די מהר וקשה לי עם זה מאוד. אני לא מבינה איך העולם ממשיך לעבוד כרגיל כששני אנשים נהרגו ועוד מעל עשרה נפצעו, סתם ככה פתאום. איך הכל כרגיל כשהקהילה שלי כבר לא אותו דבר.

חרושת שמועות מציפה את העולם הוירטואלי. כולם מדברים על ילדים שההורים שלהם לא באו לבקר אותם, ילדים שהעיפו אותם מהבית, ילדים ששוכבים לבד בבית חולים ואין להם בגדים וציוד בסיסי. אני מקורבת מאוד לכל ההתרחשות ויודעת שאין שום אמת בשמועות האלה. נכון, היו ילדים שההורים שלהם גילו ככה שהם להט"בים ולא קיבלו את זה בהתלהבות. אבל ליד כל מיטה של ילד או ילדה שנפצעו היה לפחות הורה אחד, וגם הרבה נציגי ארגונים וחברים שדיברו ודאגו ובעיקר היו שם. אבל הידיעה הודאית שלי לא עוצרת את השמועות. למעשה עד היום הידיעה הנפוצה בקהילה היא זו הלא נכונה, שהופצה מתוך אי הבנה של סיטואציה, בערב האירוע עצמו כאשר המידע המדויק היה עדיין חסר. אני מוטרדת וכועסת ועצובה ומזועזעת, אבל אחד הדברים שמחזיקים אותי בכל זאת הוא התמיכה החברתית. בעבודה שלי מתעניינים ומביעים צער והשתתפות, המשפחה שלי מתקשרת ומבררת ורוצה לשמוע פרטים. תכנוני החתונה שלנו נעצרים כרגע, אבל חלקים ניכרים מהמשפחות המורחבות של טיג'י ושלי הספיקו לשמוע כבר קודם לכן את החדשות. היו כאלו שנראו לא מרוצים ולמולם כאלו שישר התנדבו לעזור ולהמליץ ולברר, אבל כולם ללא יוצא מן הכלל חייכו ובירכו. תחושת התמיכה המשפחתית מחממת את הלב ואת הנפש, לפחות עד שמתברר צד קצת שונה שלה.