ללכת עם החידה, לעשות מזה סרט

כשהתחלנו לחשוב על מה תכלול החתונה שלנו היה לשתינו ברור שהחלק החשוב באמת יהיה זה שיתקיים בארץ עם שלל חברינו וקרובי המשפחה. יירשם או לא יירשם בתעודת הזהות – מבחינתנו זה היה עוד עניין בירוקרטי להסדיר על הדרך. כשנתפנה, ואנחנו תמיד עמוסות מדי עבור בירוקרטיות, נטפל גם בזה. כך לפחות חשבנו. מהר מאוד גילינו שקשה מאוד להחליט לקיים טקס נישואין ולא לעשות שום ארגון או סידור לגביו, ומכיוון שמצאנו את עצמנו במרחק גדול מדי ממועד החתונה עשינו את הדבר היחיד שלא היה תלוי זמן וקבענו עם עו"ד כדי לברר מה הלאה.

מה שתכננו בשלב ההוא היה לברר האם נוכל לוותר על החלק שבו נצטרך לנסוע חצי עולם עד לקנדה, המדינה היחידה שמאפשרת נישואים חד מיניים לאנשים שאינם אזרחיה. ממש פה קרוב נמצאת קפריסין, או לחילופין פראג, ותהינו האם תהיה לנו אפשרות לנצל את העובדה שצירוף תעודות הזהות שלנו מאפשר לנו להינשא ככל גבר ואישה, סמוך למועד מסיבת הנישואין. כאמור (או ככתוב) עורכת הדין לא עזרה לנו בזה. או במשהו בכלל. עשינו כמה טלפונים. אף אחד לא ידע לתת תשובה ודאית. לא ידענו מה עוד נוכל לעשות, כשהמחשבה על כך שנגיע לקפריסין לחינם או לחילופין שמישהו יחשוב שזה הגיוני להתייחס לטיג'י כמו לגבר לא קסמה לנו. ויתרנו על הרעיון. החלטנו לרכז כוחות בארגון האירוע, ובינתיים בעזרת משפחה חדשה ישבנו, חשבנו ולבסוף חתמנו על חוזה חיים משותפים.

אחרי תום אירוע הנישואין הכיפי והמרגש שלנו, שהתעסקנו בו כמה חודשים טובים ברצף, התפנה לנו זמן לתכנן עוד כמה דברים. נגיד, ירח הדבש המשולש שלנו (שלושה ירחים, לא שלושה אנשים). שנה קודם לכן תכננו להגשים את חלום הטיול אחרי צבא של טיג'י ולנסוע לארה"ב. אבל אז אני התחלתי לעבוד במקום העבודה הנוכחי שלי והבנו שאין שום היגיון בלהתחיל לעבוד ואז אחרי חצי שנה לנסוע לשלושה חודשים. הטיול נדחה בשנה נוספת על העשר שכבר עברו מבחינת טיג'י. נכנסנו לעניין בהתלהבות, בעיקר טיג'י שתכננה מסלול לתפארת. אני הייתי עסוקה בלסיים את התואר שלי.

המסלול התחיל בסוף ספטמבר וכלל עשרה ימים בניו יורק, טיסה ליוסטון, טקסס כדי לבקר אצל דוד רוני, אח של אמא שלי שגר שם מעל לעשור, ומשם נסיעה צפונה. לדוד רוני יש מגרש מכוניות ולב רחב, והוא השאיל לנו חינם אין כסף מכונית לצורך המסע. העוגן הבא שלנו היה הגעה לטורונטו קצת לפני הלואין בסוף אוקטובר, אז תכננו לבקר חבר ותיק של טיג'י פלוס בן זוגו ושלושת ילדיהם. משם תכננו לנסוע מערבה עד פורטלנד, אורגון שבחוף המערבי, כדי להגיע לשם בדיוק לחג ההודיה בסוף נובמבר. אז היה אמור להתחיל החלק הרגוע יותר במסע שלנו – נסיעה צפונה לונקובר שבקנדה כדי לבקר את ענבר ובעז ביחד עם נירה ואלי, חברותינו מפורטלנד. גולת הכותרת הייתה החתונה הבירוקרטית שלנו, כך קראנו לה, בנר ראשון של חנוכה.

ארגון החתונה הקנדית היה פשוט למדי. סיפרנו פה ושם לחברים מה אנחנו מתכננות, ושני זוגות של חברים המליצו לנו על אותה רשמת נישואין בונקובר – אן מור (Ann Moore). הם נתנו לנו את כתובת המייל שלה (שאשמח לתת למתכננות חתונה דומה), ומכיוון שהחתונה הייתה אמורה להתקיים בדצמבר והיה רק יולי לא הייתה שום בעיה לשמור את התאריך שרצינו. שעת הטקס נקבעה לשלוש בצהריים מאחר שכבר בארבע וחצי הייתה אמורה להתחיל השקיעה. הבית של רשמת הנישואין שוכן על האוקיינוס והיא הציעה לנו להשתמש בו תמורת תרומה לכיסוי ההוצאות. שמחנו להיענות להצעה. רשמת הנישואין גם הדריכה אותנו לגבי הדברים שנידרש לעשות לפני מועד הטקס.

חודשיים של טיול תקתקו בדיוק לפי התכנית. עברו עלינו שלל חוויות מעניינות עד שהגענו לביתן של נירה ואלי בפורטלנד. ביחד נסענו כחמש שעות בדרכנו לונקובר. יום לפני טקס הנישואין נסענו טיג'י ואני למשרד לסטטיסטיקה חיונית (בחיי!) כדי להוציא רישיון נישואין. הדרישות לנישואין בקנדה הן די פשוטות: אנחנו לא יכולות להיות נשואות, קרובות משפחה או מתחת לגיל 16. ממש לא אכפת להם מהו סעיף המין שכתוב בתעודות הזהות. גן עדן לנישואים. מצאנו את המקום בקלות למרות הגשם האינסופי בעיר, שילמנו מחיר מופקע על חנייה ונכנסו לבניין. המשרד היה ריק כשהגענו אליו. בלי תור בכלל. ניגשנו לגברת שמאחורי הדלפק והסברנו מה אנחנו צריכות. היא ביקשה מאתנו למלא טפסים ותוך עשר דקות היינו בחוץ עם הטופס הדרוש. היא אפילו וידאה שיש מי שיחתן אותנו. גן עדן לנישואים כבר אמרתי?

בבוקר החתונה הבירוקרטית נסעתי עם ענבר, נירה ואלי לחפש סופגניות. לחנוכייה דאגו ענבר ובעז, נרות אנחנו הבאנו כמו גם וויסקי קנדי מוצלח, וכל שנותר היו הסופגניות. מסתבר שגם בקנדה הרחוקה זוהי איננה מטלה מסובכת. המקום שהגענו אליו מכר סופגניות (ולא דונטס) והיו בו גם לביבות, פלטת שבת, פסטרמה של עוף טוב ועוד שלל מותגים ישראלים. טיג'י נשארה בחדר שבמלון. שתינו ידענו שהסתובבות רגועה ביום החתונה איננה אפשרות אמיתית לעצבים היקיים שלה. כשחזרתי לחדר כדי להתארגן לחתונה הופתעתי לגלות שטיג'י שוטטה קצת באזור, מצאה ספרית וייטנאמית והפקידה עצמה לחסדיה. התוצאה הייתה יפה והולמת לאירוע.

שתינו התלבשנו יפה ויצאנו לאסוף את כל החבורה המכובדת לכיוון ביתה של רשמת הנישואין. בשתי מכוניות חנינו ממש על האוקיינוס ונכנסו אל תוך הבית הגדול והמפואר. בדיוק שתי דקות לקח לנירה, הצלמת שבחבורה, להתחיל להזיז את הריהוט שהפריע לה, מה שגרם כמובן לרשמת הנישואין להחוויר. חשבתי לעצמי שהיא בטח לא יודעת מה נפל עליה. 6 אנשים, מתוכם 2 ישראליות, שני ישראלים לשעבר שחיים בקנדה, אמריקאית וחצי ישראלית חצי אמריקאית שחיה כבר עשור בארה"ב. התארגנו קצת והתחלנו את הטקס.

השמענו שיר שהבאנו אתנו. זה היה "היום" של אהוד בנאי, שהיה אמור לשמש כשיר שלפני הטקס בחתונה שבמועדון התיאטרון, אבל נשמט בשל ההתארגנות החפוזה שלפני. רשמת הנישואין הקריאה שיר ודיברה על משמעות הנישואין. אנחנו היינו כבר נשואות בעינינו, אבל זה עדיין היה נחמד. החזקנו ידיים, התבוננו זו בעיניה של זו והבטחנו לדאוג אחת לשנייה לשארית חיינו. אחר כך החלפנו מחדש את הטבעות שהורדנו מעלינו קצת קודם. התנשקנו והממונה על הלפטופ השמיעה את שיר הסיום – I've got a feeling של ה-Black Eyed Peas, גם הוא כבר כיכב במועדון התיאטרון. חתמנו על הטפסים – קודם אנחנו ואז ענבר ונירה, ששימשו כעדות. זהו, אנחנו נשואות על פי חוקי קנדה. סיימנו בהדלקת נר ראשון תוך שירה נמרצת של שירי החג, אכילת סופגניות והרמת כוסית וויסקי.

המשכנו במסע שלנו כמעט עוד חודש נוסף, וכשחזרנו הביתה חיכתה לנו תעודת הנישואין. כדי שנוכל להירשם כנשואות גם במדינת ישראל נשאר השלב הבא שטרם התפנינו אליו, כפי שמופיע במדריך לחתונה גאה בקנדה. ענבר תישלח אחר כבוד למשרד הקנדי לסטטיסטיקה חיונית ותוציא עבורנו אימות לתעודת הנישואין. לאחר מכן כנראה שהיא תצטרך לעשות את אותו דבר בקונסוליה הישראלית. אחרי שנקבל את כל המסמכים הללו נוכל להירשם במשרד הפנים כנשואות, וכל אחת מאתנו תופיע בתעודת הזהות של השנייה. כמעט שנתיים עברו מאז שחתמנו על חוזה החיים המשותפים ואני יכולה רק לשער מתי ייגמר פרק בירוקרטיות הנישואין בחיינו - אין ספק שהוא פרק חווייתי למדי.

אבל לפני ההחלטה החשובה שהגענו אליה צריך לעשות אתנחתא חיובית קלה. אמנם העניינים לא הלכו כפי שציפינו ורצינו עם המשפחה, אבל במקביל אליהם קרו גם הרבה דברים טובים. חלקם היו קטנים וחלקם גדולים יותר, אבל כל אחד מהם הביא אותנו קרוב יותר להשלמת תכנית החתונה. אחרי הפגישה הטראומטית עם עורכת הדין יום אחרי הרצח בברנוער החלטנו לעשות הפסקה. לא יכולנו לחשוב על שום דבר פרקטי וגם לא רצינו. את הימים שהלכו ונרגעו ניצלנו לסירוגין (טיג'י בעיקר ואני בהפסקות מהגשת עבודות) לתכנון טיול באירופה, שהתכוננו אליו כחצי שנה מראש ונותרו לנו רק הפרטים הקטנים. על הדרך החלטנו שמאסנו בעורכי דין פרטיים ושאנחנו רוצות להתייעץ עם ארגון "משפחה חדשה". אמנם הארגון מעט שנוי במחלוקת בקרב חלקים מהקהילה הגאה בגלל תמיכתו בעבר בהצעות חוק שמפלות את הציבור הלהט"בי מבחינת נישואין, אבל אותנו הטרידה באותו שלב בעיקר ההוצאה הכספית. התקשרנו וקבענו פגישה לשבוע שאחרי חזרתנו מחו"ל ובינתיים התרכזנו בתכנון מסלולים.

הטיול היה נפלא. שבועיים וחצי ששילבו באופן מיטבי ערים וכפרים, נסיעות בתחבורה ציבורית וברכב והרבה אוכל טוב. את השבוע הראשון עשינו בברלין. אני קיוויתי להשתמש בידע שרכשתי בשפה הגרמנית במסגרת לימודיי באוניברסיטה, אבל גיליתי לאכזבתי שהמבטא הרצוץ שלי גרם לברלינאים למודי התיירים לעבור ישר לאנגלית. למרבה השמחה, מחוץ לברלין המצב היה שונה וזכיתי להבין ולתקשר היטב. אחת התחנות הראשונות שלנו אחרי ברלין הייתה דרזדן. הגענו לשם לקראת ערב, מצאנו חנייה והלכנו לחפש משהו לאכול. לרוע המזל הגענו לשוק הקציר המקסים של העיר כשכבר החל להיסגר. הספקנו בכל זאת לאכול בזריזות קדרת ירקות טעימה, והחלטנו לשוב לשם למחרת בבוקר. זו הייתה החלטה מצוינת, כי בבוקר המחרת מצאנו שוק תוסס ויפה, סופגניית דובדבנים מעולה וטבעות אירוסין. זה היה מאוד לא מתוכנן ופשוט במפתיע. הסתובבנו לנו בין הדוכנים כשטיג'י נעצרה פתאום. כשהסתכלתי לראות למה הבנתי ישר מה משך את תשומת ליבה. בדוכן ישבו מסודרות בשורות טבעות כסופות ויפות, שלהן מסגרת קשיחה שבתוכה טבעת שרשראות קטנה יותר. כזו שאפשר לשחק איתה ולהזיז אותה – דבר שמתאים בדיוק לאופי האינפנטילי מעט של טיג'י ושלי.

רכשנו את הטבעות ובילינו את שארית הטיול בהמצאת שלל סיפורים שבהם הצעתי נישואין לטיג'י בכל מיני דרכים. סופגניית הדובדבנים כיכבה בגדול בסיפור הראשון, שבו הגעתי כביכול לפתע פתאום לטיג'י בשוק הקציר, נושאת בידי האחת סופגניית דובדבנים ובידי השנייה טבעת, כרעתי על ברכיי והצעתי לה להינשא לי. הסיפורים והטיול כולו בידרו אותנו היטב וחזרנו לארץ מרוצות ומאושרות. כאן חיכתה לנו הפגישה הראשונה עם עורכת הדין של משפחה חדשה, ששיפרה תוך שני משפטים את דעותינו השליליות על עולם עורכי דין. היא הייתה מקצועית ואינפורמטיבית, והסבירה לנו מהם השלבים הבאים. בפגישה הזו עברנו על החוזה הסטנדרטי של הארגון, ובסופה נשלחנו הביתה להכין שיעורי בית. אלו כללו מחשבה יסודית על איך נרצה שזה יהיה אצלנו. מה יהיה רכוש משותף ומה לא, מה יהיה הנוהל באשר לעניינים הכלכליים ומה יהיה התהליך במקרה, לא עלינו, של פרידה.

זה לא היה קל. לא נעים לדבר על פרידות ואובדן יכולת השיפוט העצמית בשום שלב בחיים, אבל שתינו חשבנו שעדיף לקבל את כל ההחלטות הקשות עכשיו כדי שיהיה מה שינחה אותנו אם חלילה יתרחשו מצבים בעייתיים. לפגישה השנייה הגענו לאחר שיחות בינינו והתייעצויות עם חברים ובני משפחה. באותה פגישה סיפרנו לעורכת הדין מה חשבנו והחלטנו, והיא שאלה שאלות והכינה את כל הדרוש לכתיבת חוזה החיים המשותפים הפרטי שלנו. בנוסף גם הוצאנו תעודות זוגיות: שתי תעודות נושאות תמונה שמציינות שחתמנו ביום זה וזה מול עורכת דין על כך שאנחנו מנהלות חיים משותפים. התעודה אמנם לא שימשה אותנו מאז באופן פורמלי, אבל טוב לדעת שבמקרה שנצטרך להוכיח משהו יש לנו תעודה זמינה בארנק.

הפגישה השלישית התקיימה ביום הראשון של החורף, שהתרחש באותה שנה מוקדם מתמיד, ובה חתמנו על ההסכם שנכתב. היה גשום מאוד ושתינו הגענו רטובות, בעיקר טיג'י, שחמלה על חוסר היכולת שלי להתמודד עם גשם והלכה לחפש חנייה לבדה. החתימה עצמה הייתה סיטואציה מאוד טכנית ובלתי מרגשת בעליל, אבל כשיצאנו משם התרגשנו. מבחינה משפטית אנחנו החל מאותו רגע זוג באופן רשמי, וזה מאוד שימח אותנו. בעיקר לאור חוסר התמיכה המשפחתית מהצד שלי, שניכרה מאוד בשלב הזה. את חתימת החוזה ואת ההתרגשות חגגנו במנת ספיישל באחת הגלידריות האהובות עלינו, ושם גם צלצלנו להוריה של טיג'י לספר על חתימת החוזה שהושלמה. מהכיוון הזה נשבו רוחות חיוביות והם התעניינו בפרטים ושמחו עבורנו.

במקביל התחלנו לחפש מקום לערוך בו את מסיבת החתונה. הדרישות הבסיסיות היו מקום במרכז הארץ, קרוב לנו וקרוב לאורחים. מקום שלא נראה כמו אולם אירועים סטנדרטי, ושהאוכל יהיה טוב. רצינו גם שיהיו במקום שני חלקים מופרדים, אחד למשפחה שיהיה שקט ומסודר יותר, והשני רועש וחופשי לחברים. בהתחלה ראינו שלושה מקומות. הראשון היה מוצלח אך יקר, השני היה נחמד אבל איש המכירות גרם לנו לרצות לברוח משם, השלישי היה ממש לא בכיוון. כל זה לקח כמה שבועות מורטי עצבים, שבמהלכם טיג'י חרשה את האינטרנט על שלל פורומי המתחתנים ואני התקשרתי לתאם. לפני כל מפגש התקוות שלנו היו בשמיים ומיד בסופו נפלו לרצפה. לזה התווסף לחץ הזמן שהתחיל להעיק עלינו, והצירוף של כל הנ"ל עם ההורים הוביל אותנו לנקודת השבירה שלנו. מצאנו את עצמנו מצוברחות ורבות אחת עם השנייה על כל דבר. ארגון החתונה אמור היה להיות כיף וממש לא הרגשנו שם. תוך כמה ימים הבנו שזה לא עסק. אם זה לא כיף, אז אנחנו לא צריכות לעשות את זה. אנחנו צריכות למצוא פתרון שאיתו נרגיש טוב, גם בשלב התכנון.

וכאן חוזרים להחלטה החשובה, יום ההולדת של החבר וכוסות האלכוהול. שם הייתה לנו תובנה: אנחנו מנסות למצוא פתרון שיתאים גם לנו וגם להורים וגם לחברים ושכולם יהיו מרוצים. למה? הרי החתונה היא בשבילנו. ההורים לא ירגישו בנוח? אין שום בעיה. נפריד בינם לבין החברים באופן מוחלט. החלטנו על קונספט חדש: ארוחת ערב להורים ולמשפחה הקרובה, שאחריה נצעד למקום האירוע האמיתי. שם יתקיים טקס, ואחריו מסיבה. בני המשפחה שלא ירגישו בנוח להגיע לטקס ולמסיבה מוזמנים להמשיך בתום הארוחה היישר לביתם, אנחנו לא ניעלב. האופציה הזו כבר הרגישה כמו משהו שמתאים לנו הרבה יותר. המקום הבא שראינו היה מועדון שיצא לנו לבלות בו די הרבה ביחד. איש המכירות היה מקסים, גרם לנו להרגיש בנוח והלך איתנו בכל רעיון שהעלנו. הבנו שהגענו למקום הנכון ואחרי כמה ימים סגרנו עניין.