ללכת עם החידה, לעשות מזה סרט

כשהתחלנו לחשוב על מה תכלול החתונה שלנו היה לשתינו ברור שהחלק החשוב באמת יהיה זה שיתקיים בארץ עם שלל חברינו וקרובי המשפחה. יירשם או לא יירשם בתעודת הזהות – מבחינתנו זה היה עוד עניין בירוקרטי להסדיר על הדרך. כשנתפנה, ואנחנו תמיד עמוסות מדי עבור בירוקרטיות, נטפל גם בזה. כך לפחות חשבנו. מהר מאוד גילינו שקשה מאוד להחליט לקיים טקס נישואין ולא לעשות שום ארגון או סידור לגביו, ומכיוון שמצאנו את עצמנו במרחק גדול מדי ממועד החתונה עשינו את הדבר היחיד שלא היה תלוי זמן וקבענו עם עו"ד כדי לברר מה הלאה.

מה שתכננו בשלב ההוא היה לברר האם נוכל לוותר על החלק שבו נצטרך לנסוע חצי עולם עד לקנדה, המדינה היחידה שמאפשרת נישואים חד מיניים לאנשים שאינם אזרחיה. ממש פה קרוב נמצאת קפריסין, או לחילופין פראג, ותהינו האם תהיה לנו אפשרות לנצל את העובדה שצירוף תעודות הזהות שלנו מאפשר לנו להינשא ככל גבר ואישה, סמוך למועד מסיבת הנישואין. כאמור (או ככתוב) עורכת הדין לא עזרה לנו בזה. או במשהו בכלל. עשינו כמה טלפונים. אף אחד לא ידע לתת תשובה ודאית. לא ידענו מה עוד נוכל לעשות, כשהמחשבה על כך שנגיע לקפריסין לחינם או לחילופין שמישהו יחשוב שזה הגיוני להתייחס לטיג'י כמו לגבר לא קסמה לנו. ויתרנו על הרעיון. החלטנו לרכז כוחות בארגון האירוע, ובינתיים בעזרת משפחה חדשה ישבנו, חשבנו ולבסוף חתמנו על חוזה חיים משותפים.

אחרי תום אירוע הנישואין הכיפי והמרגש שלנו, שהתעסקנו בו כמה חודשים טובים ברצף, התפנה לנו זמן לתכנן עוד כמה דברים. נגיד, ירח הדבש המשולש שלנו (שלושה ירחים, לא שלושה אנשים). שנה קודם לכן תכננו להגשים את חלום הטיול אחרי צבא של טיג'י ולנסוע לארה"ב. אבל אז אני התחלתי לעבוד במקום העבודה הנוכחי שלי והבנו שאין שום היגיון בלהתחיל לעבוד ואז אחרי חצי שנה לנסוע לשלושה חודשים. הטיול נדחה בשנה נוספת על העשר שכבר עברו מבחינת טיג'י. נכנסנו לעניין בהתלהבות, בעיקר טיג'י שתכננה מסלול לתפארת. אני הייתי עסוקה בלסיים את התואר שלי.

המסלול התחיל בסוף ספטמבר וכלל עשרה ימים בניו יורק, טיסה ליוסטון, טקסס כדי לבקר אצל דוד רוני, אח של אמא שלי שגר שם מעל לעשור, ומשם נסיעה צפונה. לדוד רוני יש מגרש מכוניות ולב רחב, והוא השאיל לנו חינם אין כסף מכונית לצורך המסע. העוגן הבא שלנו היה הגעה לטורונטו קצת לפני הלואין בסוף אוקטובר, אז תכננו לבקר חבר ותיק של טיג'י פלוס בן זוגו ושלושת ילדיהם. משם תכננו לנסוע מערבה עד פורטלנד, אורגון שבחוף המערבי, כדי להגיע לשם בדיוק לחג ההודיה בסוף נובמבר. אז היה אמור להתחיל החלק הרגוע יותר במסע שלנו – נסיעה צפונה לונקובר שבקנדה כדי לבקר את ענבר ובעז ביחד עם נירה ואלי, חברותינו מפורטלנד. גולת הכותרת הייתה החתונה הבירוקרטית שלנו, כך קראנו לה, בנר ראשון של חנוכה.

ארגון החתונה הקנדית היה פשוט למדי. סיפרנו פה ושם לחברים מה אנחנו מתכננות, ושני זוגות של חברים המליצו לנו על אותה רשמת נישואין בונקובר – אן מור (Ann Moore). הם נתנו לנו את כתובת המייל שלה (שאשמח לתת למתכננות חתונה דומה), ומכיוון שהחתונה הייתה אמורה להתקיים בדצמבר והיה רק יולי לא הייתה שום בעיה לשמור את התאריך שרצינו. שעת הטקס נקבעה לשלוש בצהריים מאחר שכבר בארבע וחצי הייתה אמורה להתחיל השקיעה. הבית של רשמת הנישואין שוכן על האוקיינוס והיא הציעה לנו להשתמש בו תמורת תרומה לכיסוי ההוצאות. שמחנו להיענות להצעה. רשמת הנישואין גם הדריכה אותנו לגבי הדברים שנידרש לעשות לפני מועד הטקס.

חודשיים של טיול תקתקו בדיוק לפי התכנית. עברו עלינו שלל חוויות מעניינות עד שהגענו לביתן של נירה ואלי בפורטלנד. ביחד נסענו כחמש שעות בדרכנו לונקובר. יום לפני טקס הנישואין נסענו טיג'י ואני למשרד לסטטיסטיקה חיונית (בחיי!) כדי להוציא רישיון נישואין. הדרישות לנישואין בקנדה הן די פשוטות: אנחנו לא יכולות להיות נשואות, קרובות משפחה או מתחת לגיל 16. ממש לא אכפת להם מהו סעיף המין שכתוב בתעודות הזהות. גן עדן לנישואים. מצאנו את המקום בקלות למרות הגשם האינסופי בעיר, שילמנו מחיר מופקע על חנייה ונכנסו לבניין. המשרד היה ריק כשהגענו אליו. בלי תור בכלל. ניגשנו לגברת שמאחורי הדלפק והסברנו מה אנחנו צריכות. היא ביקשה מאתנו למלא טפסים ותוך עשר דקות היינו בחוץ עם הטופס הדרוש. היא אפילו וידאה שיש מי שיחתן אותנו. גן עדן לנישואים כבר אמרתי?

בבוקר החתונה הבירוקרטית נסעתי עם ענבר, נירה ואלי לחפש סופגניות. לחנוכייה דאגו ענבר ובעז, נרות אנחנו הבאנו כמו גם וויסקי קנדי מוצלח, וכל שנותר היו הסופגניות. מסתבר שגם בקנדה הרחוקה זוהי איננה מטלה מסובכת. המקום שהגענו אליו מכר סופגניות (ולא דונטס) והיו בו גם לביבות, פלטת שבת, פסטרמה של עוף טוב ועוד שלל מותגים ישראלים. טיג'י נשארה בחדר שבמלון. שתינו ידענו שהסתובבות רגועה ביום החתונה איננה אפשרות אמיתית לעצבים היקיים שלה. כשחזרתי לחדר כדי להתארגן לחתונה הופתעתי לגלות שטיג'י שוטטה קצת באזור, מצאה ספרית וייטנאמית והפקידה עצמה לחסדיה. התוצאה הייתה יפה והולמת לאירוע.

שתינו התלבשנו יפה ויצאנו לאסוף את כל החבורה המכובדת לכיוון ביתה של רשמת הנישואין. בשתי מכוניות חנינו ממש על האוקיינוס ונכנסו אל תוך הבית הגדול והמפואר. בדיוק שתי דקות לקח לנירה, הצלמת שבחבורה, להתחיל להזיז את הריהוט שהפריע לה, מה שגרם כמובן לרשמת הנישואין להחוויר. חשבתי לעצמי שהיא בטח לא יודעת מה נפל עליה. 6 אנשים, מתוכם 2 ישראליות, שני ישראלים לשעבר שחיים בקנדה, אמריקאית וחצי ישראלית חצי אמריקאית שחיה כבר עשור בארה"ב. התארגנו קצת והתחלנו את הטקס.

השמענו שיר שהבאנו אתנו. זה היה "היום" של אהוד בנאי, שהיה אמור לשמש כשיר שלפני הטקס בחתונה שבמועדון התיאטרון, אבל נשמט בשל ההתארגנות החפוזה שלפני. רשמת הנישואין הקריאה שיר ודיברה על משמעות הנישואין. אנחנו היינו כבר נשואות בעינינו, אבל זה עדיין היה נחמד. החזקנו ידיים, התבוננו זו בעיניה של זו והבטחנו לדאוג אחת לשנייה לשארית חיינו. אחר כך החלפנו מחדש את הטבעות שהורדנו מעלינו קצת קודם. התנשקנו והממונה על הלפטופ השמיעה את שיר הסיום – I've got a feeling של ה-Black Eyed Peas, גם הוא כבר כיכב במועדון התיאטרון. חתמנו על הטפסים – קודם אנחנו ואז ענבר ונירה, ששימשו כעדות. זהו, אנחנו נשואות על פי חוקי קנדה. סיימנו בהדלקת נר ראשון תוך שירה נמרצת של שירי החג, אכילת סופגניות והרמת כוסית וויסקי.

המשכנו במסע שלנו כמעט עוד חודש נוסף, וכשחזרנו הביתה חיכתה לנו תעודת הנישואין. כדי שנוכל להירשם כנשואות גם במדינת ישראל נשאר השלב הבא שטרם התפנינו אליו, כפי שמופיע במדריך לחתונה גאה בקנדה. ענבר תישלח אחר כבוד למשרד הקנדי לסטטיסטיקה חיונית ותוציא עבורנו אימות לתעודת הנישואין. לאחר מכן כנראה שהיא תצטרך לעשות את אותו דבר בקונסוליה הישראלית. אחרי שנקבל את כל המסמכים הללו נוכל להירשם במשרד הפנים כנשואות, וכל אחת מאתנו תופיע בתעודת הזהות של השנייה. כמעט שנתיים עברו מאז שחתמנו על חוזה החיים המשותפים ואני יכולה רק לשער מתי ייגמר פרק בירוקרטיות הנישואין בחיינו - אין ספק שהוא פרק חווייתי למדי.

בשבוע שלאחר שינוי שם המשפחה שלי התעסקתי די הרבה בבירוקרטיות. מסתבר שיש המון מקומות שצריך לשנות בהם שם. רשימה חלקית: קופת חולים, כתובת המייל שמכילה חלק משם משפחתי הקודם, חברה סלולרית כלשהי וכמובן מקום העבודה. אז קודם כל פתחתי חשבון מייל חדש, הגדרתי בו את כל ההגדרות של החשבון הקודם והודעתי על כך לכל חבריי ומכריי. בהתחלה זה היה קל ופשוט, אבל מאוחר יותר הסתבר שכתובת המייל שלי משוטטת לה בכל מיני חשבונות אינטרנטיים שפתחתי במהלך השנים, והייתי צריכה לעבור עליהם אחד אחד ולשנות. מקום העבודה היה סיפור קצת יותר מורכב. מכיוון שטיג'י ואני איחדנו גם חשבון בנק, הייתי חייבת להודיע על כך להנהלת החשבונות כדי שהמשכורת שלי תמשיך להיכנס. מכיוון שאני עובדת במקום עבודה לא גדול וכולם מכירים את כולם, החלטתי שהדבר הנכון לעשות הוא לשלוח מייל לכולם, כדי שלא יופתעו שפתאום מתקבל מייל מאיזו סיוון עלומה במקום הסיוון שהם מכירים.

שעה חשבתי על ניסוח ראוי למייל. מצד אחד, לא רציתי לעשות מזה עניין גדול. בסך הכל לסבית שמחליפה את שם משפחתה לשמה של זוגתה. מצד שני, כמה לסביות במקום העבודה שלכם החליפו אי פעם את שם המשפחה שלהן בנסיבות כאלו? חוץ מזה, כבר התקבל אצלי מייל ובו תהייה מאחת מנציגות המחשוב: האם זה שביקשתי לשנות שם אומר שהתחתנתי כבר ולא סיפרתי?... רוב האנשים שעובדים איתי כבר ידעו שאני לסבית ואפילו הכירו את טיג'י, אז החלטתי על משהו מינימליסטי. בסוף יצא משהו כזה, בעברית ובאנגלית לטובת הרוב:

"כמו שאתם ואתן יכולים לראות החלפתי את שם המשפחה <שם המשפחה הקודם שלי> לשם המשפחה של טיג'י, זוגתי. זה לא אומר שהתחתנו בלי לספר לאף אחד, רק שהחלטנו להקדים את שם המשפחה המשותף. אז מעכשיו זה סיוון xxxx"

לפני ששלחתי עוד התייעצתי עם אהוד, בחור דתי שיושב בחדר לידי, על תקן יודע דבר שמכיר את הרוחות במקום. אהוד אישר ואני לחצתי "Send" והתיישבתי לחכות לתגובות, שלא איחרו לבוא.

כמעט כל העובדים - דתיים, חילוניים, יהודים, ערבים, צעירים ומבוגרים הגיבו למייל שלי. זה התחיל ב"בשעה טובה! ייקח קצת זמן להתרגל...", המשיך ב"יוצא לך יופי של שם!", והסתיים בפלפולים כאלו ואחרים על המשמעות המילולית של השם החדש. באמצע היו המון מזל טובים, מברוקים ואפילו מייל מברך מהמנכ"ל, איש דתי. כל השבוע דיברתי על זה עם אנשים. על איך החלטנו לקחת דווקא את השם של טיג'י, על איפה עומדים ארגוני החתונה ועל הבירוקרטיות של שינוי השם. כולם רצו לדעת עוד ושמחו בשבילנו על הצעד. באחת מהשיחות נזכרה אחת מהקולגות שאני יותר קרובה אליה איך כשהיא התחתנה לא הייתה בכלל שאלה לגבי איזה שם משפחה לוקחים, ואיך עכשיו בתור הפמיניסטית שהיא ועם ילדיה הפמיניסטיים שגידלה לתפארת זה נראה לה נורא מוזר. יש הרבה דברים טובים שאני חושבת על חתונות להט"ביות, אבל הראשון שבהם הוא ששום דבר לא מובן מאליו. זה כנראה אומר הרבה דיונים על מהות ומשמעות, אבל בסוף אפשר להיות בטוחים שלא היה ולו דבר אחד שנלקח כמובן מאליו.

לעומת החמימות שזכיתי לה במקום העבודה, בגזרה ההורית העניינים לא עשו רושם שהם עומדים להשתפר בקרוב. טוב, לפחות בצד אחד - של אמא שלי. ניהלנו עוד שיחה אחת מעצבנת פנים אל פנים במקום ציבורי שבו צעקתי עליה כמו שלא צעקתי בחיים על אף אחד ואחריה החלטתי לא לדבר איתה יותר. בשביל מה? זה רק מעצבן אותי עוד יותר בתקופה רגישה ועמוסה ממילא בחיים. אבל בגלל שחינכו אותי להיות ילדה טובה, לצערי לא עמדתי בהחלטה. אחרי כמה שבועות ללא אף מילה שבמהלכם ביקרתי את אבא שלי ואת האחים שלי אך לה לא אמרתי כלום, אני מתקשרת אליה לברר פרטים על אירוע משפחתי שהיא שלחה לי סמס עליו כמה ימים קודם לכן.

אני עושה את זה, כמו תמיד, בדרך מהעבודה לשיעור. ככה אני גם מרגישה שלא בזבזתי את זמן הנסיעה וגם לא מבזבזת את הזמן הפנוי שלי על להתעצבן עליה. אני מבררת את הפרטים שמעניינים אותי, ואז היא שואלת מה שלומי. השאלה נשאלת בהקשר לטיפולים מסויימים שאני עוברת כדי לשפר בעיה שנגרמה לי בעקבות תאונת דרכים לפני כמה שנים. "הכל בסדר", אני אומרת, "עברו כבר כך וכך טיפולים ונשארו עוד כך וכך". "אה, חשבתי שמצבך השתפר כל כך עד שהחלטת לבטל את החתונה", היא אומרת. כנראה שמה שהייתי צריכה לעשות בשלב הזה זה לצרוח עליה שוב שתפסיק כבר, שזה לא הולך לקרות ושתרד לי כבר מהוורידים עם חוסר הטקט שלה וחוסר הרגישות וחוסר ההתחשבות במה שאני חושבת ומרגישה. במקום זה בלעתי את העלבון, מה שכנראה זיכה אותי בשניים הבאים. היא מתלבטת אם להזמין חברים, אבל היא לא יודעת כי בכל זאת זו סיטואציה די עצובה בשבילה. "תעשי מה שאת רוצה", אני מסננת ותוהה לעצמי האם כשמגיע גיל מסוים אנשים נהיים פשוט מגעילים. העלבון הבא בתור מתייחס לשמלות – אני מתחילה לספר לה איך מתקדמים יחסינו עם המעצב והיא קוטעת אותי ומסבירה לי שאני הבת שלה, שרק השמלה שלי מעניינת אותה ושלא אספר לה על שום דבר מעבר לזה. 

אמא שלי עוד מגדילה לעשות ובזמן שאנחנו לא מדברות כמעט בכלל היא מדברת עם אבא שלי ואומרת לו שיש משהו חשוב שאני רוצה לספר לו. היא מתייחסת כמובן לעובדת טרנסיותה של טיג'י, שרציתי לספר עליה לאבא שלי בזמני הפנוי ובלי לחץ, ובטח לא רציתי אותה מעורבת בעניין. הוא מתקשר ומספר לי את זה. אני אומרת לו שנדבר כבר בפעם הבאה שאני אגיע לבקר, אבל מתחרטת אחרי יומיים. למה בעצם אני צריכה להושיב את אבא שלי לשיחה רצינית ורשמית כשמדובר במשהו כה שולי מבחינתי? למה לעשות מזה עניין? אני מחליטה להתקשר ולספר לו בטלפון. אבא שלי החמוד משנה לגמרי את התמונה המשפחתית. אני מספרת שטיג'י טרנסית והוא אומר "אז מה?". מסתבר שהוא ידע כבר המון זמן, כנראה שאמא שלי סיפרה לו ושכחה, וכל העניין ממש לא מטריד אותו. "אין לך מה לדאוג", הוא אומר. "אני ישן טוב מאוד בלילה, ועכשיו שסיפרת לי אני ארדם אפילו עוד יותר מהר". כשאנחנו נוסעות לבקר אותם בסוף השבוע אני מרחיבה עוד קצת, וגם מספרת על כל העניין עם אמא שלי והריב הגדול. הוא לא ממש יודע מה להגיד. גם אני לא. אחר כך אני הולכת לעדכן את אחי הקטן בכל הסאגה המשפחתית. גם הוא מגיב בשלוות נפש.

בתווך אנחנו מאוד עסוקות. החלטנו כבר על שמלות וחבר שהוא גם מעצב התנדב לעשות לנו סקיצות. אחרי מפגש אחד וכמה מיילים אנחנו בוחרות את האהובות עלינו, ועד כה בחרנו כבר בדים וממש אוטוטו מדידה ראשונה. קבענו מפגש עם עורכת הטקס שלנו ואנחנו מחכות לו בכיליון עיניים. הטקס כרגע הוא הנעלם הגדול, למרות שכבר ישבנו וחשבנו על מה נרצה שיהיה בו. עם הדיג'יי כבר נפגשנו ותיאמנו ציפיות. המפגש הוכתר כהצלחה גדולה ועכשיו נותר לחכות ולראות שהתאריך לא יתנגש לו עם חגיגה אחרת. ההזמנות עדיין לא קיימות, אבל יש רעיון כללי וגם זה ייסגר בימים הקרובים. בכל זאת, צריך כבר לשלוח, אוטוטו חתונה. בנושא הצילום החלטנו שאנחנו רוצות רק תמונות סטילס. לא נראה לנו מעניין במיוחד לראות סרט ערוך שמכיל כמה שעות של אנשים רוקדים. אולי נארגן רק צילום וידאו של הטקס. משימה פתוחה אחרונה חביבה – הטבעות. כאן הופתעתי לגלות שיש מבחר כל כך גדול שאפילו אני, שלא הולכת עם תכשיטים מלבד טבעת האירוסין וכמה פירסינגים, הצלחתי למצוא דוגמאות שמצאו חן בעיני במיוחד. רשימת המשימות הולכת ומתקצרת ואני נהיית יותר ויותר רגועה. יאללה, מתי כבר חתונה?