ללכת עם החידה, לעשות מזה סרט

כשהתחלנו לחשוב על מה תכלול החתונה שלנו היה לשתינו ברור שהחלק החשוב באמת יהיה זה שיתקיים בארץ עם שלל חברינו וקרובי המשפחה. יירשם או לא יירשם בתעודת הזהות – מבחינתנו זה היה עוד עניין בירוקרטי להסדיר על הדרך. כשנתפנה, ואנחנו תמיד עמוסות מדי עבור בירוקרטיות, נטפל גם בזה. כך לפחות חשבנו. מהר מאוד גילינו שקשה מאוד להחליט לקיים טקס נישואין ולא לעשות שום ארגון או סידור לגביו, ומכיוון שמצאנו את עצמנו במרחק גדול מדי ממועד החתונה עשינו את הדבר היחיד שלא היה תלוי זמן וקבענו עם עו"ד כדי לברר מה הלאה.

מה שתכננו בשלב ההוא היה לברר האם נוכל לוותר על החלק שבו נצטרך לנסוע חצי עולם עד לקנדה, המדינה היחידה שמאפשרת נישואים חד מיניים לאנשים שאינם אזרחיה. ממש פה קרוב נמצאת קפריסין, או לחילופין פראג, ותהינו האם תהיה לנו אפשרות לנצל את העובדה שצירוף תעודות הזהות שלנו מאפשר לנו להינשא ככל גבר ואישה, סמוך למועד מסיבת הנישואין. כאמור (או ככתוב) עורכת הדין לא עזרה לנו בזה. או במשהו בכלל. עשינו כמה טלפונים. אף אחד לא ידע לתת תשובה ודאית. לא ידענו מה עוד נוכל לעשות, כשהמחשבה על כך שנגיע לקפריסין לחינם או לחילופין שמישהו יחשוב שזה הגיוני להתייחס לטיג'י כמו לגבר לא קסמה לנו. ויתרנו על הרעיון. החלטנו לרכז כוחות בארגון האירוע, ובינתיים בעזרת משפחה חדשה ישבנו, חשבנו ולבסוף חתמנו על חוזה חיים משותפים.

אחרי תום אירוע הנישואין הכיפי והמרגש שלנו, שהתעסקנו בו כמה חודשים טובים ברצף, התפנה לנו זמן לתכנן עוד כמה דברים. נגיד, ירח הדבש המשולש שלנו (שלושה ירחים, לא שלושה אנשים). שנה קודם לכן תכננו להגשים את חלום הטיול אחרי צבא של טיג'י ולנסוע לארה"ב. אבל אז אני התחלתי לעבוד במקום העבודה הנוכחי שלי והבנו שאין שום היגיון בלהתחיל לעבוד ואז אחרי חצי שנה לנסוע לשלושה חודשים. הטיול נדחה בשנה נוספת על העשר שכבר עברו מבחינת טיג'י. נכנסנו לעניין בהתלהבות, בעיקר טיג'י שתכננה מסלול לתפארת. אני הייתי עסוקה בלסיים את התואר שלי.

המסלול התחיל בסוף ספטמבר וכלל עשרה ימים בניו יורק, טיסה ליוסטון, טקסס כדי לבקר אצל דוד רוני, אח של אמא שלי שגר שם מעל לעשור, ומשם נסיעה צפונה. לדוד רוני יש מגרש מכוניות ולב רחב, והוא השאיל לנו חינם אין כסף מכונית לצורך המסע. העוגן הבא שלנו היה הגעה לטורונטו קצת לפני הלואין בסוף אוקטובר, אז תכננו לבקר חבר ותיק של טיג'י פלוס בן זוגו ושלושת ילדיהם. משם תכננו לנסוע מערבה עד פורטלנד, אורגון שבחוף המערבי, כדי להגיע לשם בדיוק לחג ההודיה בסוף נובמבר. אז היה אמור להתחיל החלק הרגוע יותר במסע שלנו – נסיעה צפונה לונקובר שבקנדה כדי לבקר את ענבר ובעז ביחד עם נירה ואלי, חברותינו מפורטלנד. גולת הכותרת הייתה החתונה הבירוקרטית שלנו, כך קראנו לה, בנר ראשון של חנוכה.

ארגון החתונה הקנדית היה פשוט למדי. סיפרנו פה ושם לחברים מה אנחנו מתכננות, ושני זוגות של חברים המליצו לנו על אותה רשמת נישואין בונקובר – אן מור (Ann Moore). הם נתנו לנו את כתובת המייל שלה (שאשמח לתת למתכננות חתונה דומה), ומכיוון שהחתונה הייתה אמורה להתקיים בדצמבר והיה רק יולי לא הייתה שום בעיה לשמור את התאריך שרצינו. שעת הטקס נקבעה לשלוש בצהריים מאחר שכבר בארבע וחצי הייתה אמורה להתחיל השקיעה. הבית של רשמת הנישואין שוכן על האוקיינוס והיא הציעה לנו להשתמש בו תמורת תרומה לכיסוי ההוצאות. שמחנו להיענות להצעה. רשמת הנישואין גם הדריכה אותנו לגבי הדברים שנידרש לעשות לפני מועד הטקס.

חודשיים של טיול תקתקו בדיוק לפי התכנית. עברו עלינו שלל חוויות מעניינות עד שהגענו לביתן של נירה ואלי בפורטלנד. ביחד נסענו כחמש שעות בדרכנו לונקובר. יום לפני טקס הנישואין נסענו טיג'י ואני למשרד לסטטיסטיקה חיונית (בחיי!) כדי להוציא רישיון נישואין. הדרישות לנישואין בקנדה הן די פשוטות: אנחנו לא יכולות להיות נשואות, קרובות משפחה או מתחת לגיל 16. ממש לא אכפת להם מהו סעיף המין שכתוב בתעודות הזהות. גן עדן לנישואים. מצאנו את המקום בקלות למרות הגשם האינסופי בעיר, שילמנו מחיר מופקע על חנייה ונכנסו לבניין. המשרד היה ריק כשהגענו אליו. בלי תור בכלל. ניגשנו לגברת שמאחורי הדלפק והסברנו מה אנחנו צריכות. היא ביקשה מאתנו למלא טפסים ותוך עשר דקות היינו בחוץ עם הטופס הדרוש. היא אפילו וידאה שיש מי שיחתן אותנו. גן עדן לנישואים כבר אמרתי?

בבוקר החתונה הבירוקרטית נסעתי עם ענבר, נירה ואלי לחפש סופגניות. לחנוכייה דאגו ענבר ובעז, נרות אנחנו הבאנו כמו גם וויסקי קנדי מוצלח, וכל שנותר היו הסופגניות. מסתבר שגם בקנדה הרחוקה זוהי איננה מטלה מסובכת. המקום שהגענו אליו מכר סופגניות (ולא דונטס) והיו בו גם לביבות, פלטת שבת, פסטרמה של עוף טוב ועוד שלל מותגים ישראלים. טיג'י נשארה בחדר שבמלון. שתינו ידענו שהסתובבות רגועה ביום החתונה איננה אפשרות אמיתית לעצבים היקיים שלה. כשחזרתי לחדר כדי להתארגן לחתונה הופתעתי לגלות שטיג'י שוטטה קצת באזור, מצאה ספרית וייטנאמית והפקידה עצמה לחסדיה. התוצאה הייתה יפה והולמת לאירוע.

שתינו התלבשנו יפה ויצאנו לאסוף את כל החבורה המכובדת לכיוון ביתה של רשמת הנישואין. בשתי מכוניות חנינו ממש על האוקיינוס ונכנסו אל תוך הבית הגדול והמפואר. בדיוק שתי דקות לקח לנירה, הצלמת שבחבורה, להתחיל להזיז את הריהוט שהפריע לה, מה שגרם כמובן לרשמת הנישואין להחוויר. חשבתי לעצמי שהיא בטח לא יודעת מה נפל עליה. 6 אנשים, מתוכם 2 ישראליות, שני ישראלים לשעבר שחיים בקנדה, אמריקאית וחצי ישראלית חצי אמריקאית שחיה כבר עשור בארה"ב. התארגנו קצת והתחלנו את הטקס.

השמענו שיר שהבאנו אתנו. זה היה "היום" של אהוד בנאי, שהיה אמור לשמש כשיר שלפני הטקס בחתונה שבמועדון התיאטרון, אבל נשמט בשל ההתארגנות החפוזה שלפני. רשמת הנישואין הקריאה שיר ודיברה על משמעות הנישואין. אנחנו היינו כבר נשואות בעינינו, אבל זה עדיין היה נחמד. החזקנו ידיים, התבוננו זו בעיניה של זו והבטחנו לדאוג אחת לשנייה לשארית חיינו. אחר כך החלפנו מחדש את הטבעות שהורדנו מעלינו קצת קודם. התנשקנו והממונה על הלפטופ השמיעה את שיר הסיום – I've got a feeling של ה-Black Eyed Peas, גם הוא כבר כיכב במועדון התיאטרון. חתמנו על הטפסים – קודם אנחנו ואז ענבר ונירה, ששימשו כעדות. זהו, אנחנו נשואות על פי חוקי קנדה. סיימנו בהדלקת נר ראשון תוך שירה נמרצת של שירי החג, אכילת סופגניות והרמת כוסית וויסקי.

המשכנו במסע שלנו כמעט עוד חודש נוסף, וכשחזרנו הביתה חיכתה לנו תעודת הנישואין. כדי שנוכל להירשם כנשואות גם במדינת ישראל נשאר השלב הבא שטרם התפנינו אליו, כפי שמופיע במדריך לחתונה גאה בקנדה. ענבר תישלח אחר כבוד למשרד הקנדי לסטטיסטיקה חיונית ותוציא עבורנו אימות לתעודת הנישואין. לאחר מכן כנראה שהיא תצטרך לעשות את אותו דבר בקונסוליה הישראלית. אחרי שנקבל את כל המסמכים הללו נוכל להירשם במשרד הפנים כנשואות, וכל אחת מאתנו תופיע בתעודת הזהות של השנייה. כמעט שנתיים עברו מאז שחתמנו על חוזה החיים המשותפים ואני יכולה רק לשער מתי ייגמר פרק בירוקרטיות הנישואין בחיינו - אין ספק שהוא פרק חווייתי למדי.

אחרי כל זה הגיע החלק שלנו. שתינו עבדנו קשה מאוד על כתיבה של משהו שמצד אחד לא יהיה ארוך מדי, אך מנגד יתמצת את הרגשות הרבים שלנו אחת כלפי השנייה ולקראת האירוע העצום הזה. לא הראינו אחת לשנייה את הכתוב, בניגוד מוחלט לנוהגנו ככלל. טיג'י דיברה ראשונה. היא סיפרה על גורלם המר של כל המקומות והאירועים שבהם התאהבנו אחת בשנייה (כולם נסגרו) ועל המסלול הארוך שעברנו מהרגע שהחלטנו להתחתן ועד עצם היום הזה – מהמפגש שבו סיפרנו לחברים שאנחנו נישאות, דרך הסכם הנישואין ותעודת הזוגיות, ועד איחוד שם המשפחה. היא המשיכה ואמרה כמה היא מתרגשת לחיות איתי, לדבר איתי ולהתווכח איתי (אחד התחביבים האהובים עלינו), וכמה אנחנו מאושרות וגאות בזוגיות שלנו. לקראת הסוף, בפסקה שגם כשאני קוראת אותה עכשיו מרגשת אותי עד דמעות, היא דיברה על הקשר הכמעט טלפתי שלנו. על היכולת הזאת שבחיים לא חשבנו שאפשרית, להיות שתיים שהשלם ביניהן גדול מסכום חלקיו. מזל שכל כך התרגשתי מעצם המעמד והנוכחים שלא לגמרי הצלחתי לקלוט את המשמעויות, אחרת העניין היה נגמר בבכי כבר כאן.

אחר כך היה תורי. הרגליים שלי רעדו כשהייתי צריכה לפתוח את הקלסר הלבן שבתוכו היו הדפים שכתבתי. פונט 18, רווח כפול, כמו שטיג'י לימדה אותי. הידיים התמקמו על הדפים כדי שלא יפלו. נשימה עמוקה. מתחילים. "נורא מתאים לי לשאת נאום חוצב להבות על זכויות להט"ביות, אבל אני לא אעשה את זה", פתחתי. סיפרתי שהמילים שלה היו הדבר הראשון שהתאהבתי בו. אחר כך התאהבתי בספונטניות. אחר כך בחיים המשותפים שלנו, עם ההרגלים שסיגלנו לנו, שמבחוץ יכולים אולי להראות מאוד תמוהים, אבל מתאימים בדיוק עבורנו. סיפרתי על הזוגיות הזאת שמחנכים אותנו אליה. זוגיות שהיא עבודה ושצריך להתפשר ולהשקיע בה. "בשום מקום לא כתוב שאת יכולה פשוט למצוא את הבחורה המושלמת. ולא מושלמת במונחים של עיתון "לאישה", אלא מושלמת במונחים של לסביות – בדיוק בשבילי". הסברתי שבשבילי לתאר את מה שיש בינינו כאהבה זה לא מדויק. הרי זה כל כך הרבה מעבר, ואת המילה המדויקת עוד לא המציאו בעברית. פאוזה קצרה. בהמשך הדף שלי הייתה כתובה מילת החיבה המשותפת שלנו אחת לשנייה. להקריא או לא להקריא? הרמתי את המבט וראיתי המוני אנשים. הורדתי את המבט והחלטתי ללכת על זה ולציין את המילה בקול רם. צחוקים נשמעו מהקהל. עכשיו כולם, כולל קרובי המשפחה והאנשים שעובדים איתי יודעים איך אנחנו קוראות אחת לשנייה כשאנחנו לבד.

סיימנו את הטקס בברכה השביעית מבין שבע הברכות המסורתיות, רק מנוסחת בנקבה יחידה ובנקבה רבות, ובהחלפת טבעות שבה כל אחת הקריאה משפט מהשניים שכתבנו ביחד. זהו, תם הטקס. אנחנו נשואות. ירדנו מהבמה ובמשך חצי השעה שאחרי חיבקנו וחובקנו, שמענו חוויות וסיפרנו חוויות, אחת לשנייה ובעיקר לסובבים. המשך הערב עבר עלינו בשמחה גדולה. רקדנו עד אבדן חושים ותחושה ברגליים – במיוחד במקרה שלי, שמסתובבת עד היום, יותר מחמישה חודשים אחרי, עם שטפי דם ברגליים למרות ההיערכות המוגברת (כלות, היזהרנה בנעליים שאתן בוחרות, יש דברים שקשה לשער לפני שעומדים איתן שעתיים). הזמן עבר נורא מהר, כל שעה עברה כמו דקה. ילדה מתוקה אחת בשמלה ורודה ביקשה לרקוד עם הכלה. היי, זו אני! הרמתי אותה ורקדנו עד שההורים שלה ביקשו אותה בחזרה. קצת שתינו (בעיקר טיג'י), קצת אכלנו (מצלחות מלאות כל טוב שהבריחו לנו חברים לחדר הכלה-כלה שלמעלה), ואחרי כמה שעות מעלפות של ריקודים בניצוח כמה מהחברים היותר צבעוניים ומלאי שמחת חיים שלנו, המועדון התחיל להתרוקן לאט לאט. ראשונים עזבו ההורים לילדים שהשאירו בייביסיטר בבית, אחריהם משכימי הקום, עד שנשארנו רק עם החברים הקרובים.

לאט לאט גם הם התחילו לעזוב, עד שנותר במועדון מספר חד ספרתי של אורחים והשעה הייתה חד ספרתית אף היא. כל השירים הקופצניים כבר הושמעו, והדיג'יי התחיל לנגן כמה מהשירים הבודדים שאנחנו בחרנו. שקטים, נעימים, ומזכירים לנו כל מיני תחנות בחיינו המשותפים. ב"הכל זה לטובה" היא התחילה לדמוע. הסתכלתי עליה והבנתי בדיוק למה. כל כך הרבה דברים קרו לנו בשנים האחרונות, וכל הזיכרונות וכל הרגשות התנקזו לרגע הזה בדיוק, שלי ושלה, רוקדות מחובקות לצלילים שאנחנו אוהבות, אחרי ערב של חיבוק אוהב שקיבלנו מכל מי שאנחנו מכירות. ב"הריקוד המוזר של הלב" היא כבר התפרקה לגמרי. הסתכלתי עליה ככה, בוכה ויפה, ואהבתי אותה כמו שלא חשבתי שאפשר. נשארנו לבד על הרחבה, מסביבנו כבר הפכו את הכיסאות. היחידים שנשארו היו דורון, שתיעד את הרגע במצלמת הסלולרי שלו, וכמה חניכים של טיג'י. אחד מהם עמד קרוב אלינו ופיזר עלינו עלים של פרח, אחד בכל פעם, כשרקדנו ככה, צמודות. הערב אמנם נגמר בבכי, אבל למעשה הבכי רק התחיל.

חזרנו הביתה בידיים עמוסות. מה שעניין אותנו בעיקר היו המגשים עם שאריות האוכל. ערב שלם בקושי הצלחתי לדחוף אוכל לפה מרוב התרגשות, ועכשיו הגיע הזמן לפצות על זה. בחמש בבוקר חיממנו כמה קבבים והתיישבנו על הספה. היא כבר הפסיקה לבכות, ועכשיו אני התחלתי והיא הצטרפה בקלי קלות. בכינו עד שהלכנו לישון. למחרת קמנו ובכינו, וגם ביום שאחרי, וגם ביום שאחרי. בכל פעם שחשבנו על משהו שקרה בערב הזה הברזים השתחררו לגמרי. אני לא יודעת אם זה קשור לחתונה, אבל מאז, בכל פעם שאני בחתונה, אני נורא מתרגשת. ובכל פעם כשאני חושבת על הערב הזה אני נורא מתרגשת. וגם עכשיו כשאני כותבת. ובכל פעם כשאני חושבת כמה מזל יש לי שהאישה המדהימה הזאת חיה איתי ואוהבת אותי ואני אותה, ובכל פעם כשאני חושבת על התכניות הנהדרות שעוד יש לנו לחיים המשותפים שלנו, אני פשוט לא מצליחה אחרת – זה תמיד נגמר בבכי.

שבוע החתונה עבר עלינו ברגשות מעורבים ובעיסוקים מגוונים. מצד אחד היינו עסוקות חלק גדול מהזמן בסידורים אחרונים הקשורים לחתונה. נענו כל הזמן בין מדידות אחרונות של השמלות, אישורי הגעה, ביקורים אצל שיננית וסַפָּר וקניית שרשראות, עגילים, נעליים נוחות (בשבילי) וסוכריות גומי. מצד שני, שתינו היינו בחופש מעבודה, מה שאפשר לנו להתרכז בנוסף גם בדברים אחרים. למשל בנירה, חברה טובה שבאה במיוחד לחתונה מארה"ב, ושמחנו לבלות הרבה איתה ועם זוגתה. שתיהן גרמו לנו להרגיש צעירות כמו שלא הרגשנו לאחרונה וישבו איתנו ביותר פאבים בשבוע אחד ממה שיצא לנו בחודשיים שלפני. נירה ואלי המקסימות התרגשנו איתנו מאוד, ביקשו כל הזמן לשמוע עדכונים, וגרמו לנו להתרכז בעיקר (החתונה) ולא בטפל (הסידורים).

חוץ מנירה ואלי היו עוד דברים שעזרו לנו ליהנות, ובמיוחד אחד ספציפי. כשזוג סטרייטי מתחתן, כולם יודעים שהחתונה היא הרבה פעמים גם בשביל ההורים והמשפחה ולפעמים קצת שוכחים לבדוק מה הכלה והחתן רוצים. בשביל זה בדיוק, זה ההימור שלי, המציאו את מסיבת הרווקות ומסיבת הרווקים. סיטואציה שמטרתה לשים את בני הזוג במרכז ולגרום להם שמחה ושעשוע. אצלנו זה קצת שונה: קודם כל, כי אנחנו ממש לא זוג סטרייטי. שנית, ארגון החתונה שלנו היה שונה מהותית מאחר שבעיקר היה חשוב לנו לעשות מה שאנחנו, ולא אף אחד אחר, רוצות. שלישית, הקונספט של מסיבה נפרדת שלי ומסיבה נפרדת שלה נראה לנו מופרך מיסודו, אבל רצינו בכל זאת לעשות מעין אירוע מקדים. ולכן התכנסנו לחשוב על רעיון אחר שיהיה לנו נחמד וכיפי.

זה היה סשן חשיבה קצר במיוחד. מה אנחנו הכי אוהבות לעשות ביחד? לארח חברים בביתנו הקט ולאכול, ובמיוחד את השילוב בין השניים. במסורת היהודית נהוג בעדות מסוימות לעשות שבת חתן, ויש עדות שבהן עושים במקביל גם שבת כלה. אז לא שאנחנו מסורתיות במיוחד, אבל זה רעיון נחמד לו רק היה לו טוויסט גאה. כאן באה לעזרתנו דרקונית. מה אפשר לעשות עם הרעיון הזה כשיש שתי כלות? כמובן, שבת כלות! חיש מהר ארגנו רשימה של אוכל יהודי בעזרתו האדיבה של גוגל, ארגנו רשימה של סרטים שאנחנו אוהבות בעזרת הזיכרון של טיג'י ואצנו לסגור את הפרטים האחרונים. בסופו של דבר אכן היה אירוע משעשע, בו שכנו זה לצד זה בין היתר הנסיכה הקסומה, הרפתקאותיה של פריסילה מלכת המדבר, כבד קצוץ, איקרה, דג מלוח וקיגל. זו הייתה אתנחתא מבדרת שהפיגה קצת את הלחץ המתון ששרה עלינו.

שתינו היינו קצת לחוצות משתי סיבות: הראשונה, כל הסיטואציה המשפחתית הייתה טרייה למדי, ובמסגרת המריבות שמבטיחים לכל זוג שנישא גם אנחנו רבנו על הנושא הרבה. רבנו אחת עם השנייה וכל אחת עם משפחתה, ואז חזרנו עם דיווחים חדשים לריב שוב אחת עם השנייה. זה לא היה נעים במיוחד, אבל בין ריב לריב בכל זאת הצלחנו לבלות וליהנות ביחד ולהיזכר כל פעם מחדש למה בכלל אנחנו כאן. הסיבה השנייה שעוררה קצת מתיחות הייתה הטקס. הזכרתי באחד מהפרקים שביקשנו מדמות ציבורית ידועה (לצורך הנוחות נקרא לה מ"ם) לערוך את טקס הנישואין שלנו וקיבלנו הסכמה עקרונית. מאז הספקנו כבר לשבת עם מ"ם, לגלות דמות אינטליגנטית ומרתקת, לחשוב הרבה בעזרתה ובאופן עצמאי על מה נרצה שיהיה בטקס ולקבל כמה החלטות: שכמה חברים וחברות ידברו בטקס, מי יהיו הנ"ל, שאנחנו נקריא דברים אחת לשנייה, מה יהיה סדר הדברים המשוער - וגם שנרצה שהיא תגיד כמה דברים מקדימים.

שבוע לפני החתונה הכל היה סגור. החברים והחברות הדוברים בטקס קיבלו מיילים מפורטים והתחילו לעבוד על הדברים, אנחנו כתבנו טקסטים ולא הראינו אותם אחת לשנייה (בפעם הראשונה ביחסינו) והכל התחיל להתגבש ולקבל צורה. הכל, מלבד הדברים שמ"ם הייתה אמורה לשאת... שתינו נלחצנו קצת מהעניין, בעיקר כשניסינו להשיג את מ"ם בטלפון ללא הועיל. יומיים לפני החתונה, כשטיג'י כבר עשתה חורים בכל הקירות בבית מרוב היסטריה, קיבלנו גרסה ראשונה של הדברים. מאותו רגע ואילך אני הייתי רגועה לחלוטין, סמוכה ובטוחה שהטקס יהיה לרוחי. טיג'י דווקא הייתה מאוד לא רגועה – היא בניגוד אליי, שדוחה המון דברים לדקה התשעים, לא מסוגלת לעשות דברים ברגע האחרון וצריכה מרווח נשימה גדול מספיק. הכל נסגר פלוס מינוס ביום שלפני החתונה, אך למעשה עד הטקס עצמו לא ידענו במדויק מה הולך להיאמר.

את יום החתונה עצמו היינו נחושות בדעתנו להעביר ברוגע ככל האפשר. קיווינו שנצליח לישון בלילה שלפני כמו שצריך ותכננו לפצוח בארוחת בוקר בשעה שתאפשר לנו לא להיזרק מהמיטה מוקדם מדי. היעד: מסעדה נחמדה בשם "טאטי לופט" שממוקמת ביהוד ושאנחנו סועדות בה לא מעט (וממליצות עליה בחום). אספנו את אחותה של טיג'י ואת דורון חברי הטוב, שנבחר ברוב קולות לבלות איתנו את היום כולו, ושמנו פעמינו לעבר היעד. אכלנו, שבענו, נסענו הביתה לנוח וקנינו עיתון כדי שיהיה לנו איך להעביר את הזמן בשלבי האיפור וסידור השיער העתידים לבוא. בעיתון ציפתה לנו הפתעה: לא אחת, אלא שתי כתבות גאות! האחת על הומואים דתיים והשנייה על משפחות שבהן יש שני ילדים להט"בים. לא יכולנו שלא לחשוב שמישהו במערכת העיתון חשב עלינו...

כל נושא האיפור והשיער היה דיון שניהלנו ביחד ובעיקר ניהלתי עם עצמי לאורך התכנונים. מצד אחד, אני לא מתאפרת כמעט בכלל ביומיום. מצד שני, זה אירוע חגיגי בהחלט ואני רוצה להיראות במיטבי. מצד שלישי, אולי אני יכולה להיראות במיטבי גם לא על פי סטנדרטים מהסוג הזה? בסופו של דבר החלטנו שתינו ללכת על איפור מינימלי ככל האפשר וסידור שיער פשוט ככל האפשר. נסענו לסשן ארוך ומייגע בן ארבע שעות, שממנו יצאנו טיג'י ואנוכי עם שכבת האיפור העבה ביותר שהייתה עלינו אי פעם והמון ספריי לשיער, אבל בהחלט מאוד יפות ומוכנות לחתונה שלנו. אין ספק שהשקענו הרבה מאוד זמן ואנרגיה בלהיראות קז'ואל... בסופו של דבר אמנם נראיתי נשית יותר מהרגלי, אבל כמו שאמר לי חבר כמה שבועות אחרי החתונה ועשה לי את היום: "היה נורא משעשע לראות אותך עם שמלה ואיפור ושיער מסודר, אבל עם שפת גוף בוצ'ית לחלוטין".

אוטוטו, בעוד יומיים בדיוק, נעמוד טיג'י ואני באחד המועדונים האהובים עלינו, מוקפות בכ-250 מחברינו הקרובים ובני משפחותינו, ונצהיר על אהבתנו המשותפת בחגיגה גדולה. אני כמעט יודעת לגמרי איך ייראה אותו היום, כל הפרטים כבר מתוכננים. אני יודעת איפה נאכל ארוחת בוקר, מי יהיה איתנו, מתי ניסע להתחיל להתארגן, מתי בערך נגיע למועדון ומתי יתחילו להגיע האנשים. אני יודעת מי אמור להגיע ראשון, איזו מוסיקה תהיה, מה נאכל (או מה לא נצליח להכניס לפה למרות שנרצה), איך נראות הטבעות. ראיתי כבר כמה מהממת טיג'י נראית בשמלתה ובחנתי את שמלתי מכל זווית אפשרית. כמעט כל הפרטים ידועים בפאזל החתונה הגדול שלנו.

ישנם כמה פרטים שהתוודעתי אליהם רק לאחרונה. למשל, אני מתרגשת הרבה יותר ממה שצפיתי. מסתבר שאפשר להיות צינית כל החיים ואז פתאום בגיל 27 וחצי להתחיל להרגיש דברים חדשים. מעולם לא הרגשתי מחובקת יותר ואהובה יותר ממה שאני מרגישה עכשיו. לא רק מכיוונה של טיג'י – משם אני מרגישה אהובה כל הזמן. אבל כמות החברים שנמצאים סביבנו ומתרגשים איתנו היא מדהימה. בכל פעם שאני חושבת ומתכננת פיסת חתונה כזו או אחרת אני מתמלאת במחשבות על משמעות ועל חיים ועל אהבה. אני נהנית לחשוב ונהנית לתכנן ונהנית להחליט. בכל פעם שאני משתפת חברים במחשבות האלו אני מבינה עד כמה בת מזל אני. שהחברים שלי כל כך חכמים וכל כך נפלאים והם מלווים אותי ועוזרים לי לעשות ולחשוב. אני יודעת שבין היתר בזכותם הכל הולך להיות נהדר.

גם אבא שלי ושני האחים שלי נגלים לי פתאום באור חדש. לראשונה בחיים אני מנהלת איתם שיחות משמעותיות ועמוקות. שני האחים שלי הולכים לעמוד לידי בטקס. ההחלטה התקבלה אחרי שהבנתי שאני לא מסוגלת לעמוד בטקס החתונה שלי כשאמא שלי לידי. לא אחרי כל הדברים שנאמרו בינינו, לא כשהיחסים שלנו נראים כמו שהם נראים כרגע. לצערי נאלצתי לוותר גם על נוכחותו של אבא שלי שם – בכל זאת, לבקש מאבא שלי לעמוד לידי ולא לבקש מאמא שלי עלול להסתיים באחד מהשניים: ריב גדול בעיתוי הכי גרוע שיכול להיות, או החלטה שתתקבל על ידה בו במקום, שלאחריה היא תעמוד לידי ותונצח שם בכל התמונות. זה כנראה יגרום לי לאכול את עצמי הרבה מאוד זמן על זה שלא אמרתי כלום, ויש גבול לכמה אפשר לוותר בחיים. אז האחים שלי יהיו שם לידי. הגדול מבין השניים אמר לי במפורש שלמרות שלא נורא קל לו לקבל את החיים שלי הוא אוהב אותי ויהיה שם איתי וישמח לעמוד לידי. הקטן לא היסס לרגע וענה בחיוב מיד כששאלתי אותו אם ירצה להיות בטקס לידי. 

אבא שלי התגלה כאדם מדהים. בכל כוחו הוא מנסה לפשר ולשפר, את המצב ואת התחושות. בפעם הראשונה בחיי הבוגרים אבא שלי אמר לי שהוא אוהב אותי. זה היה אחרי ערב שבו הסברתי לו את המצב המשפחתי ואת הנוכחים שבחרתי שיהיו איתי בטקס כתוצאה מכך. חשבתי שהוא נעלב מזה שהוא לא יהיה שם והתקשרתי אליו בבוקר שלמחרת כדי לבדוק ולתקן. "מה פתאום? ממש לא נפגעתי משום דבר", הוא אמר. "אם הייתי נפגע בוודאי שהייתי אומר לך". אני אסירת תודה לכל ההתנהלות שלו בעניין החתונה ואמרתי לו את זה. "ככה אני מתנהל כל החיים", הוא אמר. נכון, אמרתי, אבל עכשיו זה ניכר עוד יותר מתמיד. "את יודעת שאני אוהב אותך" הוא אמר בסיום השיחה וגרם לי לאהוב אותו עוד יותר. אני מרגישה קרובה למשפחה שלי וזו תחושה חדשה בשבילי.

וטיג'י. 

כבר כמה ימים שאנחנו לא עובדות כרגיל ורק סוגרות פינות שנשארו פתוחות. אנחנו מבלות את כל הזמן שלנו ביחד וכל יום כזה שעובר מבהיר לי כמה אני שמחה שאנחנו עושות את זה. אחרי כמעט שנה של מחשבות ותכנונים זה סוף סוף עומד לקרות. זה לא פשוט לארגן חתונה, אבל זה מראה לי שוב ושוב באופן מוחשי עד כמה אני שמחה וגאה להינשא לה. החיים שלנו לא הולכים להשתנות, כמו שלפעמים סוברים לפני חתונות, ואני מוכנה לחתום עליהם בדיוק כמו שהם מעכשיו ועד עולם. ולצד זה תמיד תהיה לנו החוויה המשותפת המדהימה הזו ביחד.

אני מתרגשת, משתפכת ולא יכולה לחכות. כנראה שככה מרגישה כלה יומיים לפני חתונתה...