ללכת עם החידה, לעשות מזה סרט

בשבוע שלאחר שינוי שם המשפחה שלי התעסקתי די הרבה בבירוקרטיות. מסתבר שיש המון מקומות שצריך לשנות בהם שם. רשימה חלקית: קופת חולים, כתובת המייל שמכילה חלק משם משפחתי הקודם, חברה סלולרית כלשהי וכמובן מקום העבודה. אז קודם כל פתחתי חשבון מייל חדש, הגדרתי בו את כל ההגדרות של החשבון הקודם והודעתי על כך לכל חבריי ומכריי. בהתחלה זה היה קל ופשוט, אבל מאוחר יותר הסתבר שכתובת המייל שלי משוטטת לה בכל מיני חשבונות אינטרנטיים שפתחתי במהלך השנים, והייתי צריכה לעבור עליהם אחד אחד ולשנות. מקום העבודה היה סיפור קצת יותר מורכב. מכיוון שטיג'י ואני איחדנו גם חשבון בנק, הייתי חייבת להודיע על כך להנהלת החשבונות כדי שהמשכורת שלי תמשיך להיכנס. מכיוון שאני עובדת במקום עבודה לא גדול וכולם מכירים את כולם, החלטתי שהדבר הנכון לעשות הוא לשלוח מייל לכולם, כדי שלא יופתעו שפתאום מתקבל מייל מאיזו סיוון עלומה במקום הסיוון שהם מכירים.

שעה חשבתי על ניסוח ראוי למייל. מצד אחד, לא רציתי לעשות מזה עניין גדול. בסך הכל לסבית שמחליפה את שם משפחתה לשמה של זוגתה. מצד שני, כמה לסביות במקום העבודה שלכם החליפו אי פעם את שם המשפחה שלהן בנסיבות כאלו? חוץ מזה, כבר התקבל אצלי מייל ובו תהייה מאחת מנציגות המחשוב: האם זה שביקשתי לשנות שם אומר שהתחתנתי כבר ולא סיפרתי?... רוב האנשים שעובדים איתי כבר ידעו שאני לסבית ואפילו הכירו את טיג'י, אז החלטתי על משהו מינימליסטי. בסוף יצא משהו כזה, בעברית ובאנגלית לטובת הרוב:

"כמו שאתם ואתן יכולים לראות החלפתי את שם המשפחה <שם המשפחה הקודם שלי> לשם המשפחה של טיג'י, זוגתי. זה לא אומר שהתחתנו בלי לספר לאף אחד, רק שהחלטנו להקדים את שם המשפחה המשותף. אז מעכשיו זה סיוון xxxx"

לפני ששלחתי עוד התייעצתי עם אהוד, בחור דתי שיושב בחדר לידי, על תקן יודע דבר שמכיר את הרוחות במקום. אהוד אישר ואני לחצתי "Send" והתיישבתי לחכות לתגובות, שלא איחרו לבוא.

כמעט כל העובדים - דתיים, חילוניים, יהודים, ערבים, צעירים ומבוגרים הגיבו למייל שלי. זה התחיל ב"בשעה טובה! ייקח קצת זמן להתרגל...", המשיך ב"יוצא לך יופי של שם!", והסתיים בפלפולים כאלו ואחרים על המשמעות המילולית של השם החדש. באמצע היו המון מזל טובים, מברוקים ואפילו מייל מברך מהמנכ"ל, איש דתי. כל השבוע דיברתי על זה עם אנשים. על איך החלטנו לקחת דווקא את השם של טיג'י, על איפה עומדים ארגוני החתונה ועל הבירוקרטיות של שינוי השם. כולם רצו לדעת עוד ושמחו בשבילנו על הצעד. באחת מהשיחות נזכרה אחת מהקולגות שאני יותר קרובה אליה איך כשהיא התחתנה לא הייתה בכלל שאלה לגבי איזה שם משפחה לוקחים, ואיך עכשיו בתור הפמיניסטית שהיא ועם ילדיה הפמיניסטיים שגידלה לתפארת זה נראה לה נורא מוזר. יש הרבה דברים טובים שאני חושבת על חתונות להט"ביות, אבל הראשון שבהם הוא ששום דבר לא מובן מאליו. זה כנראה אומר הרבה דיונים על מהות ומשמעות, אבל בסוף אפשר להיות בטוחים שלא היה ולו דבר אחד שנלקח כמובן מאליו.

לעומת החמימות שזכיתי לה במקום העבודה, בגזרה ההורית העניינים לא עשו רושם שהם עומדים להשתפר בקרוב. טוב, לפחות בצד אחד - של אמא שלי. ניהלנו עוד שיחה אחת מעצבנת פנים אל פנים במקום ציבורי שבו צעקתי עליה כמו שלא צעקתי בחיים על אף אחד ואחריה החלטתי לא לדבר איתה יותר. בשביל מה? זה רק מעצבן אותי עוד יותר בתקופה רגישה ועמוסה ממילא בחיים. אבל בגלל שחינכו אותי להיות ילדה טובה, לצערי לא עמדתי בהחלטה. אחרי כמה שבועות ללא אף מילה שבמהלכם ביקרתי את אבא שלי ואת האחים שלי אך לה לא אמרתי כלום, אני מתקשרת אליה לברר פרטים על אירוע משפחתי שהיא שלחה לי סמס עליו כמה ימים קודם לכן.

אני עושה את זה, כמו תמיד, בדרך מהעבודה לשיעור. ככה אני גם מרגישה שלא בזבזתי את זמן הנסיעה וגם לא מבזבזת את הזמן הפנוי שלי על להתעצבן עליה. אני מבררת את הפרטים שמעניינים אותי, ואז היא שואלת מה שלומי. השאלה נשאלת בהקשר לטיפולים מסויימים שאני עוברת כדי לשפר בעיה שנגרמה לי בעקבות תאונת דרכים לפני כמה שנים. "הכל בסדר", אני אומרת, "עברו כבר כך וכך טיפולים ונשארו עוד כך וכך". "אה, חשבתי שמצבך השתפר כל כך עד שהחלטת לבטל את החתונה", היא אומרת. כנראה שמה שהייתי צריכה לעשות בשלב הזה זה לצרוח עליה שוב שתפסיק כבר, שזה לא הולך לקרות ושתרד לי כבר מהוורידים עם חוסר הטקט שלה וחוסר הרגישות וחוסר ההתחשבות במה שאני חושבת ומרגישה. במקום זה בלעתי את העלבון, מה שכנראה זיכה אותי בשניים הבאים. היא מתלבטת אם להזמין חברים, אבל היא לא יודעת כי בכל זאת זו סיטואציה די עצובה בשבילה. "תעשי מה שאת רוצה", אני מסננת ותוהה לעצמי האם כשמגיע גיל מסוים אנשים נהיים פשוט מגעילים. העלבון הבא בתור מתייחס לשמלות – אני מתחילה לספר לה איך מתקדמים יחסינו עם המעצב והיא קוטעת אותי ומסבירה לי שאני הבת שלה, שרק השמלה שלי מעניינת אותה ושלא אספר לה על שום דבר מעבר לזה. 

אמא שלי עוד מגדילה לעשות ובזמן שאנחנו לא מדברות כמעט בכלל היא מדברת עם אבא שלי ואומרת לו שיש משהו חשוב שאני רוצה לספר לו. היא מתייחסת כמובן לעובדת טרנסיותה של טיג'י, שרציתי לספר עליה לאבא שלי בזמני הפנוי ובלי לחץ, ובטח לא רציתי אותה מעורבת בעניין. הוא מתקשר ומספר לי את זה. אני אומרת לו שנדבר כבר בפעם הבאה שאני אגיע לבקר, אבל מתחרטת אחרי יומיים. למה בעצם אני צריכה להושיב את אבא שלי לשיחה רצינית ורשמית כשמדובר במשהו כה שולי מבחינתי? למה לעשות מזה עניין? אני מחליטה להתקשר ולספר לו בטלפון. אבא שלי החמוד משנה לגמרי את התמונה המשפחתית. אני מספרת שטיג'י טרנסית והוא אומר "אז מה?". מסתבר שהוא ידע כבר המון זמן, כנראה שאמא שלי סיפרה לו ושכחה, וכל העניין ממש לא מטריד אותו. "אין לך מה לדאוג", הוא אומר. "אני ישן טוב מאוד בלילה, ועכשיו שסיפרת לי אני ארדם אפילו עוד יותר מהר". כשאנחנו נוסעות לבקר אותם בסוף השבוע אני מרחיבה עוד קצת, וגם מספרת על כל העניין עם אמא שלי והריב הגדול. הוא לא ממש יודע מה להגיד. גם אני לא. אחר כך אני הולכת לעדכן את אחי הקטן בכל הסאגה המשפחתית. גם הוא מגיב בשלוות נפש.

בתווך אנחנו מאוד עסוקות. החלטנו כבר על שמלות וחבר שהוא גם מעצב התנדב לעשות לנו סקיצות. אחרי מפגש אחד וכמה מיילים אנחנו בוחרות את האהובות עלינו, ועד כה בחרנו כבר בדים וממש אוטוטו מדידה ראשונה. קבענו מפגש עם עורכת הטקס שלנו ואנחנו מחכות לו בכיליון עיניים. הטקס כרגע הוא הנעלם הגדול, למרות שכבר ישבנו וחשבנו על מה נרצה שיהיה בו. עם הדיג'יי כבר נפגשנו ותיאמנו ציפיות. המפגש הוכתר כהצלחה גדולה ועכשיו נותר לחכות ולראות שהתאריך לא יתנגש לו עם חגיגה אחרת. ההזמנות עדיין לא קיימות, אבל יש רעיון כללי וגם זה ייסגר בימים הקרובים. בכל זאת, צריך כבר לשלוח, אוטוטו חתונה. בנושא הצילום החלטנו שאנחנו רוצות רק תמונות סטילס. לא נראה לנו מעניין במיוחד לראות סרט ערוך שמכיל כמה שעות של אנשים רוקדים. אולי נארגן רק צילום וידאו של הטקס. משימה פתוחה אחרונה חביבה – הטבעות. כאן הופתעתי לגלות שיש מבחר כל כך גדול שאפילו אני, שלא הולכת עם תכשיטים מלבד טבעת האירוסין וכמה פירסינגים, הצלחתי למצוא דוגמאות שמצאו חן בעיני במיוחד. רשימת המשימות הולכת ומתקצרת ואני נהיית יותר ויותר רגועה. יאללה, מתי כבר חתונה?