ללכת עם החידה, לעשות מזה סרט

כשאני מסתכלת אחורה על שנות הילדות או הנעורים שלי יש דברים שאני זוכרת במדויק. אני זוכרת לפרטי פרטים את חידוני המוסיקה שאבא שלי היה עושה לנו בכל פעם ששמענו שירים ישראלים, שהפכו ברבות השנים לאהבה גדולה שלי. אני זוכרת כמה מבוהלת וחרדה הייתי כשאחי הקטן בן השלוש, שהיה בהשגחתי, יצא מבריכה שעשינו במרפסת והחליק, והחלק האחורי של ראשו נחבט במדרגה הקטנה שהפרידה בין המרפסת לסלון. אני זוכרת בדיוק איך הרגישה הנשיקה הראשונה שלי, גם זו שהייתה עם בחור ובעיקר את זו שהייתה עם בחורה. ולמולם - אני לא זוכרת מתי התחלתי להרגיש מוזרה, שונה מהשאר. גם לא מתי הבנתי שכשאהיה גדולה הכל יהיה בסדר, וכל מה שאני צריכה לעשות הוא לחכות. ולא משנה כמה שלא אנסה - אני לא מצליחה לזכור מתי התחילה האובססיה הזו לזמן שעובר. 

מבחינתי היא הייתה שם תמיד, חלק מהותי ממני. כתבתי שלל יומנים מגיל צעיר כדי שלא אשכח איך הרגשתי פעם, אחרי שהזמן יעבור. מדי שנה יכולתי להגיד מה קרה בתאריך הזה והזה לפני שנה, שנתיים, שלוש ולפעמים יותר, מה שהפך אותי לזו שזוכרת את ימי ההולדת של כולם. אוסף הכרטיסים שלי מכיל עשרות ואולי מאות כרטיסי קולנוע, הצגות ומופעים מוסיקליים שהייתי בהם לאורך השנים. בכל יום הולדת שלי הייתי נעצרת לכמה שעות, לחשוב על השנה שעברה עלי ולסכם אותה. מה קרה בה? את מי הכרתי? האם היא הייתה טובה? מה למדתי על עצמי במהלכה? אלבומי התמונות הדיגיטליים והלא דיגיטליים שלי מסודרים לפי תאריכים. מדי פעם אני מעיינת בהם, מזהה את הזמן שעובר לפי אורך השיער, המשקל המשתנה, הבגדים שקניתי בנסיבות מסוימות ואני מצולמת איתם בזמנים כאלו אך לא באחרים.

לפני כמעט שבע שנים הייתה לי תאונת דרכים. רכבתי על קטנוע ורוכב קטנוע גדול יותר לא הסתכל והעיף אותי. זה נגמר בין היתר במכה רצינית בראש שגרמה לזיכרון שלי להפסיק לעבוד כמו שהתרגלתי. מאז התאריכים היו הבסיס הבטוח שלי. תקופה ארוכה אחרי התאונה לא יכולתי לזכור מה עשיתי בשבוע שעבר או אפילו אתמול, שלא לדבר על עם מי דיברתי ועל מה. אז התחלתי לתעד יותר בקפדנות. ידעתי שמה שלא יירשם – ייעלם. מאז ועד היום הכל כתוב. אני יכולה לשוטט לי בין האירועים הכתובים ולהיזכר, לתהות כמה זמן עבר בין אחד לשני ולקבל תשובות ברורות. שלל פלאי הטכנולוגיה של השנים האחרונות עוזרים לי בכך. אם אני לא זוכרת לפחות יש לי איפה לחפש, ואני מוצאת ונזכרת.

ובינתיים הזמן עבר. נכנסתי להריון אחרי טיפול IVF אחד שקדמו לו כשנה וחצי של ייאוש, מרוצים בין רופאים ובירוקרטיות, הרבה אנשים טובים ואיש רע אחד. היה לי הריון שהתחיל קשה ולאט לאט הפך לנסבל יותר. הלכתי והתרחבתי וראיתי בהמון בדיקות אולטרסאונד נקודה קטנה פועמת, ואז חייזר קטן עם ידיים ורגליים, ואז תינוק של ממש שכל הזמן ידעתי שהוא בכלל תינוקת, ואז המון איברים וידיים קטנות ואמיתיות זזות ורגליים בועטות. ואז התחלתי להרגיש אותה, את התינוקת שלי שעוד הייתה בבטן. טיג'י ואני התחלנו לתכנן את החיים החדשים שיהיו לנו. איזו עגלה נקנה ואיפה נשים מיטה ואיך יהיו החתולים. והוספנו עוד דירה לרשימת הדירות כשעברנו למודיעין, עיר משעממת ונוחה שנתנה לנו דירה גדולה יותר וקרבה להורים שבמרכז.

והזמן המשיך לעבור, ונולדה לנו תינוקת פצפונת ומתוקה בלידה חווייתית וארוכה. ויצאתי לחופשת לידה, שבשבילי הייתה לגמרי חופשה. בהתחלה בעיקר הנקתי והרדמתי ותהיתי מתי אוכל להתקלח או ללכת לשירותים. ואחר כך הפיצקולה גדלה קצת והיינו יושבות בבתי קפה ומטיילות בעיר, והיה חם נורא ואני תהיתי מתי ירד ממני כל המשקל העודף הזה. ואחר כך חזרתי לעבודה והפיצקולה הייתה הקטנה ביותר במשפחתון שלה. ונהייתה איזו שגרה כזו, קצת מתישה, של שינה מועטה ועבודה וג'אגלינג כללי בין ילדה לעבודה לטיג'י לחיים. חיים שקצת נעלמו, ומדי פעם הייתי מוטרדת מזה אבל נהניתי מהקטנטונת שלי ומכל חיוך חדש וטעימה של אוכל וזחילה. וברקע נעלמה חתולה אחת והגיעה כלבה והוחזרה אחרי חודש כי הרגשנו שאנחנו מתפרקות. ואני רזיתי וכמעט חזרתי לעצמי טרם הלידה.

והזמן עבר. והגיעו מחשבות על העתיד. פיצקולה אחת במשפחתון של עשרה ילדים, שגדלה מהר מאוד וכבר יש לה שיניים ומסתובבת בכל הבית עם קוקו קטן, וממשיכה לגדול כל הזמן בקצב מסחרר. ובעוד שנה כבר תלך לגן אמיתי עם המון ילדים, ומה אז? חוק חינוך חינם לבני שלוש ומעלה עשה כל מיני דברים, ובין היתר הכניס את ההורים לבני שלוש לחרדות. כי היום ילדים בני שלוש נמצאים במסגרות של 30 ילדים על שני מבוגרים, ואיך אפשר בכלל לגדול ככה. ומה עם הפיצקולי שלי? איך אוכל לתת לה יותר טוב מזה? ומסביב יש רק יותר אלימות וגזענות והיא מתקרבת אלי יותר ויותר. והכל יקר נורא ואנחנו עוד במצב טוב, אבל אי אפשר יותר עם סיר הלחץ הזה. בכל רגע יש מלחמה בפתח, או סתם פקק או שביתת רכבות, והדלק יקר וכבר מתחשבנים על כל נסיעה. לא קונות יותר בגדים כי זה לא סביר להוציא 150 ₪ על חולצה. ושכר הדירה יקר ואנחנו כמעט ולא עומדות בכל הקונסטרוקציה הרעועה הזו.

אז ביום כיפור הייתה לנו שיחת נפש, חשבון נפש רציני. והחלטנו לעזוב. להגר. למצוא לנו חיים חדשים. להיכנס לעוד הריון ושנה אחרי הלידה לעבור לאנגליה. איפה שיש לנו חברים הולכים ומתרבים, ואף אחד לא דוחף בתור ויש מבחר גדול מהכל במחירים סבירים. ויש תחבורה ציבורית 7 ימים בשבוע ולא צריך להחזיק רכב על הוצאותיו וזיהום האוויר שלו. ומזג האוויר קריר ונעים ומתאים לטיג'י ולי הרבה יותר. כמו בכל דבר, לא הכל מושלם. זה לא קל להתחיל מחדש בגיל 30 פלוס. אין לנו עבודה או קשרים, ואנחנו נצטרך להתרגל מחדש ולבנות את החיים מאפס. להבין איפה יתאים לנו לגור, להתרגל לתרבות שאינה התרבות שבה גדלנו. להיות רחוקות מהמשפחה ומהחברים שעדיין כאן. אבל מבחינתי האסימון נפל כשהבנתי שלחזור תמיד נוכל, אם לא תצלח ההרפתקה העתידה לבוא. מה שכן, אי אפשר עד אין קץ להתחיל מחדש, ואנחנו כבר מתקרבות לגבול העליון.

ועכשיו שוב מתקתק לי בראש הזמן שעובר, בדמות שעון הפרויקט. יש רשימה גדולה של משימות. לסדר לטיג'י ולפיצקי את כל מה שקשור לאזרחות הזרה שלי. לדאוג שהפיצקולי תהיה חשופה לאנגלית לפי הגיל. לשפר את האנגלית שלנו עצמנו עוד קצת. להתחיל ליצור קשרים מעבר לים, להתמקצע כמה שיותר במה שיוכל להועיל לנו שם. לא לצבור רכוש, לא להתחיל מה שלא נוכל לסיים. להיפרד. מהדברים שאנחנו בכל זאת אוהבות, והם לא מעטים. לספר למשפחות שזה מה שהחלטנו, ולהתמודד עם הפידבקים שבטח לא יהיו משמחים. להבין מה צריך לעשות עם החתול הזקן והחתולה הצעירה שהצטרפה. להתקדם כמה שיותר בכל החזיתות כדי שנוכל להפיל את הפור מתישהו ופשוט ללכת על זה. עם כל החששות לצד הרגשות החיוביים. שמחים ומאושרים ולא יכולים לחכות כבר למקום טוב יותר ועתיד טוב יותר שאני נותנת לבת שלי. וחיים קלים ונוחים שאני נותנת לעצמי. וזה ממלא אותי ומעופף לי בבטן ומרגש אותי מאוד.