ללכת עם החידה, לעשות מזה סרט

הפתעה לא נעימה מספר אחת קרתה ערב לפני הפגישה המיועדת עם עורכת הדין. באותו ערב חזרנו מישיבה נחמדה בפאב נחמד בתל אביב. במהלך הנסיעה הביתה צלצל הטלפון של דורון, שאותו הסענו לביתו הסמוך לביתנו. על הקו הייתה אמא שלו שדיווחה על ירי במועדון הומואי. אז עוד לא הבנו מה בדיוק קרה ואיפה, אבל כשהגענו הביתה ופתחנו טלוויזיה הפרטים התחילו להופיע. פתחנו פייסבוק כדי לברר כל מה שלא מופיע בדיווח החדשותי, וגילינו ים של הודעות "אני בסדר" בצירוף שאלות האם מישהו יודע עוד פרטים. השעה הייתה 23:30 בלילה, הסלולריים שלנו התחילו לצלצל ולצפצף והודעות חדשות בפייסבוק הופיעו בקצב מסחרר. מייק המל מדבר בערוצים 1, 2 ו-10. הברנוער בבית האגודה בנחמני, יש הרוגים, יש פצועים, עוד לא יודעים בדיוק כמה ומה בדיוק קרה. תמונות של אמבולנסים וסירנות, אנשים הולכים וחוזרים, שוב ושוב מייק המל חוזר על אותם פרטים כמו גם הכתבים. טיג'י ואני עוברות בין הספה למחשב ולטלפון, מנסות להבין מי היה שם, מה קרה, מה לעזאזל אנחנו אמורות לעשות עכשיו. 

כשהייתי חניכה בקבוצת הבנות הבוגרות של תל אביב בארגון הנוער הגאה, אי שם לאחר סוף השירות הצבאי שלי, בית האגודה בנחמני היה המקום בו נפגשנו. במשך שנה שלמה היינו מגיעות למרתף בנחמני, בנות מכל חלקי הארץ. חלק היו בארון וחלק לא, חיילות, חיילות משוחררות, תלמידות, סטודנטיות, כאלו שעבדו בעבודה מועדפת וכאלו שעבדו בסתם עבודה, בנות 18 עד 23. כולן מצאו כל שבוע חברה, אוזן קשבת ולפעמים גם נחמה אצל הבנות האחרות בקבוצה ואצל המדריכות. המרתף היה אז דחוס ודי מלוכלך עד שקבוצה של אנשים טובים ערכה בו מבצע וסידרה אותו קצת. בחדר אחד נפגשנו אנחנו, ומעבר למחיצה נפגשה הקבוצה הצעירה של איגי תל אביב. היה פסנתר ולפעמים ניגנו ושרנו לפני ואחרי הפעילות, צחקנו ודיברנו והבנו דברים על עצמנו והיה לנו לפעמים קצת עצוב ומהורהר ולפעמים כיף נורא. הכרנו אחת את השנייה טוב. ידענו באיזה שלב נמצאת כל אחת, מי כבר סיפרה להורים, מי במקום העבודה, ומי עוד חוששת. כשאני חושבת על המיני קהילה הזו שהכרתי אז אני מתחילה לחייך. עם הרבה מהבנות אני בקשר עד היום, חלק גדול מהן הן דמויות מוכרות ומשפיעות בקהילה. המחשבה על זה שרעול פנים נכנס למקום הנהדר הזה שלי, המרתף הקטן, והתחיל לרסס ביריות את הילדים שהיו שם מעבירה בי חלחלה.

טיג'י מקבלת הודעה על אחד מהנפגעים. היא מתעדכנת ומעדכנת בזמן שאני מרפרשת ומרפרשת כדי שאולי משהו חדש יצוץ. עוברת כמעט שעה עד שמתחילות לצוץ הודעות בפייסבוק על התכנסות ספונטנית שמתאספת בפינת רוטשילד ונחמני. טיג'י מסתכלת עלי במבט שואל. "מה עוד אנחנו יכולות לעשות?" אני אומרת. "ללכת לישון כאילו כלום ולקום בבוקר כרגיל?". אנחנו מתארגנות ויוצאות, תל אביב ריקה ושקטה עד שאנחנו מגיעות ליהודה הלוי. משם כבר שומעים ורואים צעדה שהתחילה. אנחנו נטמעות בין מאות האנשים, מחבקות כל מכר וחבר שעובר לידנו. אני שמחה לראות שהם בחיים. אני שמחה שהם כאן ושמחה שאני כאן. מועקה אדירה יושבת לי בלב, אני לא יודעת מה לעשות חוץ מלצעוד ולחבק את טיג'י חזק. הצעדה מגיעה לגן מאיר, שם כמה אנשים מדברים על במה מאולתרת וכמה אנשים אחרים קוראים להם קריאות ביניים. ברחבת המרכז הגאה יש הרבה יותר מדי אנשים ממה שיכולים להיכנס שם בדרך כלל. אנחנו נשארות שם עוד קצת וחוזרות הביתה לקראת 4 לפנות בוקר. מחר יום ארוך.

אנחנו קמות בשבע. לי יש תור לרופא וטיג'י נוסעת לעבודה לסגור כמה דברים. אני חוזרת הביתה למטלת לימודים בירוקרטית וקצרה. כשאני מסיימת אני נוסעת לקנות קצת אוכל ושתייה להמשך היום, מרוב חוסר ריכוז שוכחת את פתח הדלק באוטו פתוח אחרי שאני ממלאת דלק, וטיג'י ואני נוסעות לביקור בבית חולים. כבר בכניסה למחלקה מחכה הנץ הראשון. כשאנחנו מתיישבות לחכות לשובו של הפצוע לחדרו הוא נעמד לידינו. "באתן לבקר את הפצוע?". כשאנחנו מנסות להבין מי שואל הוא מספר לנו שהוא מערוץ 10, ושאמרו לו ש"ההורים לא מוכנים להגיע לבקר את הילד". אנחנו נועצות בו מבטים מעוצבנים, אומרות לו שאנחנו לא מוכנות לדבר איתו על שום דבר, שייצור קשר עם המרכז בגן מאיר אם הוא רוצה, ושילך מכאן ויניח לילד לנפשו. הוא עובר לספסל מרוחק יותר. הפצוע חוזר למחלקה ואנחנו יושבות איתו ועם עוד כמה חברים. אמא שלו מגיעה כמה דקות אחרינו. כשהביקור מסתיים אנחנו הולכות לאכול צהריים. שתינו מאוד מזועזעות. גם ממה ששמענו, גם מהמחשבות שעוברות לנו בראש. אני מדמיינת את הילדים מנסים לברוח מהמרתף הקטן והסגור ועוברת בי צמרמורת.

אנחנו ממש לא בראש של התחנה הבאה שלנו: הפגישה עם עורכת הדין. אני קצת מרגישה שהחתונה שלנו היא מעין הצהרה כזו שעל אפם ועל חמתם של המזיקים לנו אנחנו נמשיך לחיות ולפרוח ולהתחתן, אבל ממש אין לי כוח לעשות עם זה משהו אקטיבי כרגע. אנחנו מגיעות בכל זאת ומנסות להבין האם ואיך היא יכולה לעזור לנו בשני עניינים. הראשון, חתימת חוזה חיים משותפים. השני, נישואים אזרחיים בחו"ל של שתי לסביות שאחת מהן גם טרנסית. כאן מחכה לנו, גם אם מינורית הרבה יותר, הפתעה לא נעימה מספר שתיים. היא מתחילה בעניין השני. במשך חצי שעה היא מסבירה לנו שהיא אף פעם לא נתקלה באופן אישי או שמעה על מקרה כזה. היא בכלל לא יודעת איפה ניתן לברר כזה דבר. המסקנה הסופית שלה היא שאנחנו צריכות לחפש קצת באינטרנט. בחיי שלא יכולנו לחשוב על זה לבד... הרי הסיבה שבכלל הגענו אליה היא כי לא מצאנו שום מידע רשמי ברשת. בעניין הראשון היא קצת יותר מועילה ומסבירה לנו על איזה דברים אנחנו צריכות לחשוב ומה לעשות. בסוף הפגישה אני שואלת על העלויות. "הסכם כולל אישור בבית משפט וליווי עד תום התהליך – 15 אלף ₪. ועל הפגישה היום תשלמו לי 700 ₪". אני נחרדת וחרדתי אף גוברת כשאני מבינה שמדובר ב-700 לא כולל מע"מ. אנחנו משאירות כ-800 שקלים חדשים על פגישה של שעה שעסקה בשני נושאים, שעל מחצית מהם היא לא סיפקה לנו שום מידע חדש, שלא לדבר על מידע משפטי. אנחנו יודעות שלכאן לא נחזור לעולם.

אנחנו ממשיכות את היום כועסות ומתוסכלות אפילו יותר. במהלך השבועות שלאחר מכן אנחנו משתתפות בכמה עצרות, מגיעות למרכז הגאה כמעט כל יום ומשתתפות במפגש אחד של איגי ובקבוצת שיחה שארגן חוש"ן. אני משנה את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק לדגל גאווה כמו שעושים בערך מחצית מחבריי שם. אני מזילה דמעות בודדות ויודעת שההתפרקות הרצינית עוד תגיע. היא באמת מגיעה, ואני מוצאת את עצמי יושבת שעות ובוכה. על הילדים, על הפחד, על הקהילה, ובעיקר על חוסר האונים. אני תמיד יודעת מהו הדבר הנכון לעשות, ועכשיו אין לי מושג. במהלך השבועות האלו אני מחליטה לחזור להדריך באיגי, זה נראה כמו הדבר הנכון לעשות. בינתיים השגרה הלא להט"בית חוזרת די מהר וקשה לי עם זה מאוד. אני לא מבינה איך העולם ממשיך לעבוד כרגיל כששני אנשים נהרגו ועוד מעל עשרה נפצעו, סתם ככה פתאום. איך הכל כרגיל כשהקהילה שלי כבר לא אותו דבר.

חרושת שמועות מציפה את העולם הוירטואלי. כולם מדברים על ילדים שההורים שלהם לא באו לבקר אותם, ילדים שהעיפו אותם מהבית, ילדים ששוכבים לבד בבית חולים ואין להם בגדים וציוד בסיסי. אני מקורבת מאוד לכל ההתרחשות ויודעת שאין שום אמת בשמועות האלה. נכון, היו ילדים שההורים שלהם גילו ככה שהם להט"בים ולא קיבלו את זה בהתלהבות. אבל ליד כל מיטה של ילד או ילדה שנפצעו היה לפחות הורה אחד, וגם הרבה נציגי ארגונים וחברים שדיברו ודאגו ובעיקר היו שם. אבל הידיעה הודאית שלי לא עוצרת את השמועות. למעשה עד היום הידיעה הנפוצה בקהילה היא זו הלא נכונה, שהופצה מתוך אי הבנה של סיטואציה, בערב האירוע עצמו כאשר המידע המדויק היה עדיין חסר. אני מוטרדת וכועסת ועצובה ומזועזעת, אבל אחד הדברים שמחזיקים אותי בכל זאת הוא התמיכה החברתית. בעבודה שלי מתעניינים ומביעים צער והשתתפות, המשפחה שלי מתקשרת ומבררת ורוצה לשמוע פרטים. תכנוני החתונה שלנו נעצרים כרגע, אבל חלקים ניכרים מהמשפחות המורחבות של טיג'י ושלי הספיקו לשמוע כבר קודם לכן את החדשות. היו כאלו שנראו לא מרוצים ולמולם כאלו שישר התנדבו לעזור ולהמליץ ולברר, אבל כולם ללא יוצא מן הכלל חייכו ובירכו. תחושת התמיכה המשפחתית מחממת את הלב ואת הנפש, לפחות עד שמתברר צד קצת שונה שלה.

כצפוי, הריקושטים לא איחרו לבוא. עוד באותו יום אמרה אמא שלי שתרצה להזמין חברה כזאת וחברה אחרת, מה שכנראה גרם לה לחשוב על המשמעויות של חתונה. "דודה דורה תהיה שם?" היא שאלה בדאגה בשיחה שהתקיימה עוד באותו יום. דודה דורה היא דודתו של אבי ואחות של סבתא שלי. אמנם לא מדובר בקרבה משפחתית מהמדרגה הראשונה, אבל כמו כל משפחה אשכנזית טובה שלא כל צאצאיה שרדו תקופות כאלו ואחרות במאה ה-20 ואינה מונה יותר מדי בני משפחה, דודה דורה היא דווקא דמות קרובה. לי באופן אישי יש פינה חמה אליה בלב, בעקבות זיכרון שנת השירות שעשיתי לפני השירות הצבאי ושבמהלכה קיצצתי את שערי לחלוטין. דודה דורה הייתה הדמות המשפחתית היחידה שעמדה לצידי והחמיאה לי, ואמרה גם לאחר שהשיער גדל שאמנם מתאים לי שיער ארוך, אבל גם הקצר היה יפה מאוד. ובחזרה לאמא שלי – הסברתי שאנחנו משאירות את כל מה שקשור להזמנת המשפחה המורחבת בידיהם, אבל שבעיני דודה דורה היא חלק מהמשפחה הקרובה ואני אשמח שתהיה שם. "נראה לי שזה לא מקומה להיות שם", היא אמרה. היא לא הסבירה ואני לא ביקשתי הסבר נוסף, אבל טון הדברים היה ברור – אמא שלי לא רוצה לעמוד בפני דודה דורה ולספר לה על החתונה הלסבית של הבת שלה.

בינתיים המתנו בכיליון עיניים לאירוע השבועות המתוכנן, בתקווה להטות את מאזן התגובות לבשורת החתונה לכיוון החיובי. מכיוון שלא סיפרנו על מטרת הפיקניק הנוספת מלבד בליסה חסרת פשרות, אך טבעי הוא שרבים מחברינו הטובים והעסוקים הודיעו שלא יוכלו להגיע לפיקניק מסיבות כאלו ואחרות. מיכאל, שהוא סטודנט עסוק וחבר ותיק של שתינו, היה אחד מהנעדרים. למרבה השמחה, באותה שיחה שבה אמר שלא יוכל להגיע הזמין אותנו מיכאל לחגיגת יום הולדתו, כך שכמובן ניצלנו את העניין לבשורות. מיכאל קפץ וחיבק אותנו, ולאחר שנרגע סיפרנו לו שבינתיים אנחנו מתכננות אירוע, ולכל השאר נדאג מאוחר יותר. "ומה עם חתונה רשמית?", שאל מיכאל, "יש תכנון לקנדה?". "אנחנו מקוות שנוכל לעשות משהו קרוב יותר, נגיד קפריסין", השבנו, משועשעות למראה סימן השאלה שעלה על פניו של מיכאל. "מה? אין נישואים חד מיניים בקפריסין", אמר מיכאל, מרצה ותיק בחוש"ן. "נכון, אבל כאן יש לנו דווקא יתרון", השבנו. הבלבול על פניו של מיכאל, שמכיר אותי כעשור וחצי ואת טיג'י כמחצית העשור, היה ניכר ומשעשע ביותר, אך בשל היותנו טובות ורחומות החלטנו לגאול אותו מייסוריו ולהזכיר לו את ששכח: צירוף תעודות הזהות של טיג'י ושלי מאפשר לנו להינשא חוקית, לפחות מבחינה טכנית, בלי להזדקק בהכרח לאופציה של נישואים חד מיניים. מיכאל, בניגוד לאחרים שרואים אולי חסרונות בנישואים בין שתי לסביות שאחת מהן טרנסית, ראה רק את היתרונות.

תוך דקות ספורות מרגע העדכון בעתיד להתרחש, כבר ידעו כמעט כל שוכני הפאב אודות חתונתנו. "שמעתם שטיג'י וסיוון עומדות להתחתן?", שאלו אלו שידעו את כל מי שהצטרף ליום ההולדת. לא שניסינו להסתיר משהו, אבל בין האורחים היו מכרי קהילה קרובים יותר וקרובים פחות, וקצת חששנו שהבשורה תצמיח כנפיים מעבר לגבול היכולת שלנו לעקוב אחריה. החשש הזה לא התגשם בימים שלאחר מכן, ועד הפיקניק כבר הספקנו לספר בעצמנו למספר חברים קרובים שכולם ענו על התנאים שהגדרנו לנו מבעוד מועד, ושהלכו והתגמשו עם הזמן: אור שהוא חבר ותיק של טיג'י שענה על התנאי "שתינו נפגשות איתו ביחד", יעלה ודנית שהן זוג חברות שאחת מהן מלווה אותי מאז תחילת ימיי בעולם הלסביות וענו על התנאי "לא מגיעות לפיקניק ושתינו נפגשות איתן ביחד", ורינת וענת שהן שתי חברות טובות שחלקו איתי את ספסל הלימודים לאורך שלוש שנותיי באוניברסיטה, וענו על התנאי "לא מגיעות לפיקניק וחברות טובות יותר של צד אחד". 

כל הנ"ל, להט"בים וסטרייטים כאחד, הגיבו בשמחה ובהתרגשות, וחזרו אחד על שאלותיו של השני: איפה? איך? מתי? מה נלבש? מי יערוך את הטקס? ומה נעשה מבחינה בירוקרטית? עוד לא ידענו לענות על רוב השאלות האלו, אבל מאחר שלפי טבלת האקסל המסודרת שלנו לארגון כל אלו היה מועד מדויק, לא נלחצנו והתרכזנו בשלל מיילים שאמרו מי יביא איזה פריט מזון, מי יביא את מי, מי יאחר ומי לא יוכל לבוא בכלל. בסופו של דבר התכנסנו ביום שמש נעים בפינה מוצלת בפארק הירקון, טיג'י, אני וכ-35 חברות וחברים. טיג'י ואני, נרגשות במקצת, הסתרנו יפה את התרגשותנו כשהצגנו את החברים זה בפני זה והסברנו מאיפה אנחנו מכירות כל אחד ואחת, ובינתיים הנוכחים מצאו לעצמם נושאים משותפים לשיחה: ההרות והעומדות להרות בשלבים שונים התרכזו בצד אחד של המעגל, מתנדבי אותם הארגונים בהווה ובעבר בצדדים אחרים, ואנחנו התרוצצנו ביניהם עד שהגיעו אחרוני המוזמנים.

מכיוון שכולם כבר הגיעו וריחות המאכלים החלביים עלו באפינו והזכירו לנו שטרם אכלנו ארוחת צהריים, לא משכנו יותר מדי זמן. "אמנם הפיקניק הזה נועד לציין את חג השבועות", אמרתי תוך כדי קימה, "אבל רצינו גם לנצל את ההזדמנות ולספר לכם שאנחנו מתחתנות", המשכתי בחיוך. עד מהרה ישבנו כולנו ובידינו צלחות מלאות כל טוב. טיג'י ואני סיפרנו את כל הפרטים המעטים הידועים לנו ואת התכנונים העתידיים שוב ושוב, ושמענו וגם חשנו את ההשתתפות הנלהבת של כולם בשמחתנו. שלא במפתיע, דיבורי הורות תפסו מקום ניכר במעגל. אלו בהריון מתקדם וניכר, אלו בהיריון התחלתי ומרגש, ואלו בדיוק מתכננות תחילת תהליך. אנחנו, שרוצות מאוד ילדים (עכשיו!) ומחכות קודם לסיום שלבים כאלו ואחרים בחיינו, נהנינו מאוד להיות סוף סוף בחברת פרטנרים ובעיקר פרטנריות ראויות לנושא השיחה שמעסיק אותנו רבות. "רגע, מי מכן תיכנס להיריון קודם?", שאלה ענבל, והשאירה אותנו בפעם השנייה תוך זמן קצר מופתעות מעצם זה שטרנסיותה של טיג'י היא דבר שולי עד כדי כך שלא תמיד זוכרים את קיומה.

סוף השבוע של הפיקניק התרחש סמוך מאוד למועד פתיחת חודש הגאווה בתל אביב, ואנחנו מצאנו את עצמנו רצות מאירוע לאירוע, ובכל מקום שמחות לספר ולעדכן. טיג'י ביקרה בכנס סקס אחר, שבו כמעט הצליחה להיות הראשונה שתספר למצב ספה על חתונתנו, אך הפסידה את הבכורה לנועה, מתנדבת חוש"ן ששמעה על דבר החתונה ובאה לברך באחת ההפסקות. למודות לקח, שתינו ניסינו למצוא זמן מתחת לבלטות כדי לספר לעוד חברים קרובים לפני שהשמועה תגיע אליהם בדרכים אחרות. היה לנו רק פישול אחד נוסף: שלי ושלי, זוג חברות קרובות, שנזפו בטיג'י וירטואלית על כך שלא עדכנו אותן לפני שראו פרוטוקול ישיבה שממנה נעדרו אשר בתחתיתו נכתב "הארגון שולח אלפי ברכות לטיג'י ולסיוון לרגל חתונתן המשמחת הממשמשת ובאה". למצעד הגאווה עצמו כבר החלטנו ללכת על משהו קצת יותר רציני: החלטנו במסגרת קבוצת הדייקס און בייקס, שאני השתתפתי בהובלתה ובארגונה, לבוא רכובות על הקטנוע הגאה ששאלנו עם שני שלטים, אחד מקדימה ואחד מאחורה, ועל שניהם אותו הכיתוב: "About to get Married" על רקע צבעי הגאווה. קיווינו שהעניין עצמו, אם לא שלל תמונות הפייסבוק שתיעדו את המצעד, יגיעו לכל המקומות והאנשים שהצלחנו בכל זאת לשכוח.

הזמן עבר וקובץ האקסל שלנו החל לגלות סימני עצבנות. המשימה הבאה בפתח הייתה לקבוע עם ישות משפטית כלשהי, כדי לנסות ולהבין מהן האופציות העומדות בפנינו בכל הקשור לנישואים בחו"ל. בנוסף רצינו גם לחתום על חוזה נישואים, כדי להסדיר את כל העניינים הכלכליים ועניינים נוספים בינינו בצורה מסודרת. שלי ושלי התגלו כיעילות במיוחד והמליצו לנו על עורכת דין. קבענו איתה פגישה, ולא נותר לנו אלא לחכות ולגלות איך תיראה החתונה שלנו מבחינה בירוקרטית. לצערנו חיכו לנו בדרך כמה הפתעות לא נעימות.