RSS: לקטעים
לתגובות
<<
פברואר 2011
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2011
עו"ד ועוד ועוד ועוד ועוד
הפתעה לא נעימה
מספר אחת קרתה ערב לפני הפגישה המיועדת עם עורכת הדין. באותו ערב חזרנו מישיבה
נחמדה בפאב נחמד בתל אביב. במהלך הנסיעה הביתה צלצל הטלפון של דורון, שאותו הסענו
לביתו הסמוך לביתנו. על הקו הייתה אמא שלו שדיווחה על ירי במועדון הומואי. אז עוד
לא הבנו מה בדיוק קרה ואיפה, אבל כשהגענו הביתה ופתחנו טלוויזיה הפרטים התחילו
להופיע. פתחנו פייסבוק כדי לברר כל מה שלא מופיע בדיווח החדשותי, וגילינו ים של
הודעות "אני בסדר" בצירוף שאלות האם מישהו יודע עוד פרטים. השעה הייתה
23:30 בלילה, הסלולריים שלנו התחילו לצלצל ולצפצף והודעות חדשות בפייסבוק הופיעו
בקצב מסחרר. מייק המל מדבר בערוצים 1, 2 ו-10. הברנוער בבית האגודה בנחמני, יש
הרוגים, יש פצועים, עוד לא יודעים בדיוק כמה ומה בדיוק קרה. תמונות של אמבולנסים
וסירנות, אנשים הולכים וחוזרים, שוב ושוב מייק המל חוזר על אותם פרטים כמו גם
הכתבים. טיג'י ואני עוברות בין הספה למחשב ולטלפון, מנסות להבין מי היה שם, מה
קרה, מה לעזאזל אנחנו אמורות לעשות עכשיו.
כשהייתי חניכה
בקבוצת הבנות הבוגרות של תל אביב בארגון הנוער הגאה, אי שם לאחר סוף השירות הצבאי
שלי, בית האגודה בנחמני היה המקום בו נפגשנו. במשך שנה שלמה היינו מגיעות למרתף
בנחמני, בנות מכל חלקי הארץ. חלק היו בארון וחלק לא, חיילות, חיילות משוחררות,
תלמידות, סטודנטיות, כאלו שעבדו בעבודה מועדפת וכאלו שעבדו בסתם עבודה, בנות 18 עד
23. כולן מצאו כל שבוע חברה, אוזן קשבת ולפעמים גם נחמה אצל הבנות האחרות בקבוצה
ואצל המדריכות. המרתף היה אז דחוס ודי מלוכלך עד שקבוצה של אנשים טובים ערכה בו
מבצע וסידרה אותו קצת. בחדר אחד נפגשנו אנחנו, ומעבר למחיצה נפגשה הקבוצה הצעירה
של איגי תל אביב. היה פסנתר ולפעמים ניגנו ושרנו לפני ואחרי הפעילות, צחקנו
ודיברנו והבנו דברים על עצמנו והיה לנו לפעמים קצת עצוב ומהורהר ולפעמים כיף נורא.
הכרנו אחת את השנייה טוב. ידענו באיזה שלב נמצאת כל אחת, מי כבר סיפרה להורים, מי
במקום העבודה, ומי עוד חוששת. כשאני חושבת על המיני קהילה הזו שהכרתי אז אני
מתחילה לחייך. עם הרבה מהבנות אני בקשר עד היום, חלק גדול מהן הן דמויות מוכרות
ומשפיעות בקהילה. המחשבה על זה שרעול פנים נכנס למקום הנהדר הזה שלי, המרתף הקטן,
והתחיל לרסס ביריות את הילדים שהיו שם מעבירה בי חלחלה.
טיג'י מקבלת
הודעה על אחד מהנפגעים. היא מתעדכנת ומעדכנת בזמן שאני מרפרשת ומרפרשת כדי שאולי
משהו חדש יצוץ. עוברת כמעט שעה עד שמתחילות לצוץ הודעות בפייסבוק על התכנסות
ספונטנית שמתאספת בפינת רוטשילד ונחמני. טיג'י מסתכלת עלי במבט שואל. "מה עוד
אנחנו יכולות לעשות?" אני אומרת. "ללכת לישון כאילו כלום ולקום בבוקר
כרגיל?". אנחנו מתארגנות ויוצאות, תל אביב ריקה ושקטה עד שאנחנו מגיעות
ליהודה הלוי. משם כבר שומעים ורואים צעדה שהתחילה. אנחנו נטמעות בין מאות האנשים,
מחבקות כל מכר וחבר שעובר לידנו. אני שמחה לראות שהם בחיים. אני שמחה שהם כאן
ושמחה שאני כאן. מועקה אדירה יושבת לי בלב, אני לא יודעת מה לעשות חוץ מלצעוד
ולחבק את טיג'י חזק. הצעדה מגיעה לגן מאיר, שם כמה אנשים מדברים על במה מאולתרת
וכמה אנשים אחרים קוראים להם קריאות ביניים. ברחבת המרכז הגאה יש הרבה יותר מדי
אנשים ממה שיכולים להיכנס שם בדרך כלל. אנחנו נשארות שם עוד קצת וחוזרות הביתה
לקראת 4 לפנות בוקר. מחר יום ארוך.
אנחנו קמות בשבע.
לי יש תור לרופא וטיג'י נוסעת לעבודה לסגור כמה דברים. אני חוזרת הביתה למטלת
לימודים בירוקרטית וקצרה. כשאני מסיימת אני נוסעת לקנות קצת אוכל ושתייה להמשך
היום, מרוב חוסר ריכוז שוכחת את פתח הדלק באוטו פתוח אחרי שאני ממלאת דלק, וטיג'י
ואני נוסעות לביקור בבית חולים. כבר בכניסה למחלקה מחכה הנץ הראשון. כשאנחנו
מתיישבות לחכות לשובו של הפצוע לחדרו הוא נעמד לידינו. "באתן לבקר את
הפצוע?". כשאנחנו מנסות להבין מי שואל הוא מספר לנו שהוא מערוץ 10, ושאמרו לו
ש"ההורים לא מוכנים להגיע לבקר את הילד". אנחנו נועצות בו מבטים
מעוצבנים, אומרות לו שאנחנו לא מוכנות לדבר איתו על שום דבר, שייצור קשר עם המרכז
בגן מאיר אם הוא רוצה, ושילך מכאן ויניח לילד לנפשו. הוא עובר לספסל מרוחק יותר.
הפצוע חוזר למחלקה ואנחנו יושבות איתו ועם עוד כמה חברים. אמא שלו מגיעה כמה דקות
אחרינו. כשהביקור מסתיים אנחנו הולכות לאכול צהריים. שתינו מאוד מזועזעות. גם ממה
ששמענו, גם מהמחשבות שעוברות לנו בראש. אני מדמיינת את הילדים מנסים לברוח מהמרתף
הקטן והסגור ועוברת בי צמרמורת.
אנחנו ממש לא
בראש של התחנה הבאה שלנו: הפגישה עם עורכת הדין. אני קצת מרגישה שהחתונה שלנו היא
מעין הצהרה כזו שעל אפם ועל חמתם של המזיקים לנו אנחנו נמשיך לחיות ולפרוח
ולהתחתן, אבל ממש אין לי כוח לעשות עם זה משהו אקטיבי כרגע. אנחנו מגיעות בכל זאת
ומנסות להבין האם ואיך היא יכולה לעזור לנו בשני עניינים. הראשון, חתימת חוזה חיים
משותפים. השני, נישואים אזרחיים בחו"ל של שתי לסביות שאחת מהן גם טרנסית. כאן
מחכה לנו, גם אם מינורית הרבה יותר, הפתעה לא נעימה מספר שתיים. היא מתחילה בעניין
השני. במשך חצי שעה היא מסבירה לנו שהיא אף פעם לא נתקלה באופן אישי או שמעה על
מקרה כזה. היא בכלל לא יודעת איפה ניתן לברר כזה דבר. המסקנה הסופית שלה היא
שאנחנו צריכות לחפש קצת באינטרנט. בחיי שלא יכולנו לחשוב על זה לבד... הרי הסיבה
שבכלל הגענו אליה היא כי לא מצאנו שום מידע רשמי ברשת. בעניין הראשון היא קצת יותר
מועילה ומסבירה לנו על איזה דברים אנחנו צריכות לחשוב ומה לעשות. בסוף הפגישה אני
שואלת על העלויות. "הסכם כולל אישור בבית משפט וליווי עד תום התהליך – 15 אלף
₪. ועל הפגישה היום תשלמו לי 700 ₪". אני נחרדת וחרדתי אף גוברת כשאני מבינה
שמדובר ב-700 לא כולל מע"מ. אנחנו משאירות כ-800 שקלים חדשים על פגישה של שעה
שעסקה בשני נושאים, שעל מחצית מהם היא לא סיפקה לנו שום מידע חדש, שלא לדבר על
מידע משפטי. אנחנו יודעות שלכאן לא נחזור לעולם.
אנחנו ממשיכות את
היום כועסות ומתוסכלות אפילו יותר. במהלך השבועות שלאחר מכן אנחנו משתתפות בכמה
עצרות, מגיעות למרכז הגאה כמעט כל יום ומשתתפות במפגש אחד של איגי ובקבוצת שיחה
שארגן חוש"ן. אני משנה את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק לדגל גאווה כמו שעושים
בערך מחצית מחבריי שם. אני מזילה דמעות בודדות ויודעת שההתפרקות הרצינית עוד תגיע.
היא באמת מגיעה, ואני מוצאת את עצמי יושבת שעות ובוכה. על הילדים, על הפחד, על
הקהילה, ובעיקר על חוסר האונים. אני תמיד יודעת מהו הדבר הנכון לעשות, ועכשיו אין
לי מושג. במהלך השבועות האלו אני מחליטה לחזור להדריך באיגי, זה נראה כמו הדבר
הנכון לעשות. בינתיים השגרה הלא להט"בית חוזרת די מהר וקשה לי עם זה מאוד.
אני לא מבינה איך העולם ממשיך לעבוד כרגיל כששני אנשים נהרגו ועוד מעל עשרה נפצעו,
סתם ככה פתאום. איך הכל כרגיל כשהקהילה שלי כבר לא אותו דבר.
חרושת שמועות
מציפה את העולם הוירטואלי. כולם מדברים על ילדים שההורים שלהם לא באו לבקר אותם,
ילדים שהעיפו אותם מהבית, ילדים ששוכבים לבד בבית חולים ואין להם בגדים וציוד
בסיסי. אני מקורבת מאוד לכל ההתרחשות ויודעת שאין שום אמת בשמועות האלה. נכון, היו
ילדים שההורים שלהם גילו ככה שהם להט"בים ולא קיבלו את זה בהתלהבות. אבל ליד
כל מיטה של ילד או ילדה שנפצעו היה לפחות הורה אחד, וגם הרבה נציגי ארגונים וחברים
שדיברו ודאגו ובעיקר היו שם. אבל הידיעה הודאית שלי לא עוצרת את השמועות. למעשה עד
היום הידיעה הנפוצה בקהילה היא זו הלא נכונה, שהופצה מתוך אי הבנה של סיטואציה,
בערב האירוע עצמו כאשר המידע המדויק היה עדיין חסר. אני מוטרדת וכועסת ועצובה
ומזועזעת, אבל אחד הדברים שמחזיקים אותי בכל זאת הוא התמיכה החברתית. בעבודה שלי
מתעניינים ומביעים צער והשתתפות, המשפחה שלי מתקשרת ומבררת ורוצה לשמוע פרטים.
תכנוני החתונה שלנו נעצרים כרגע, אבל חלקים ניכרים מהמשפחות המורחבות של טיג'י
ושלי הספיקו לשמוע כבר קודם לכן את החדשות. היו כאלו שנראו לא מרוצים ולמולם כאלו
שישר התנדבו לעזור ולהמליץ ולברר, אבל כולם ללא יוצא מן הכלל חייכו ובירכו. תחושת
התמיכה המשפחתית מחממת את הלב ואת הנפש, לפחות עד שמתברר צד קצת שונה שלה.
| |
יש חגיגה, אומרים בעיר מסיבה – חלק ב'
כצפוי, הריקושטים
לא איחרו לבוא. עוד באותו יום אמרה אמא שלי שתרצה להזמין חברה כזאת וחברה אחרת, מה
שכנראה גרם לה לחשוב על המשמעויות של חתונה. "דודה דורה תהיה שם?" היא
שאלה בדאגה בשיחה שהתקיימה עוד באותו יום. דודה דורה היא דודתו של אבי ואחות של
סבתא שלי. אמנם לא מדובר בקרבה משפחתית מהמדרגה הראשונה, אבל כמו כל משפחה אשכנזית
טובה שלא כל צאצאיה שרדו תקופות כאלו ואחרות במאה ה-20 ואינה מונה יותר מדי בני
משפחה, דודה דורה היא דווקא דמות קרובה. לי באופן אישי יש פינה חמה אליה בלב,
בעקבות זיכרון שנת השירות שעשיתי לפני השירות הצבאי ושבמהלכה קיצצתי את שערי
לחלוטין. דודה דורה הייתה הדמות המשפחתית היחידה שעמדה לצידי והחמיאה לי, ואמרה גם
לאחר שהשיער גדל שאמנם מתאים לי שיער ארוך, אבל גם הקצר היה יפה מאוד. ובחזרה לאמא
שלי – הסברתי שאנחנו משאירות את כל מה שקשור להזמנת המשפחה המורחבת בידיהם, אבל
שבעיני דודה דורה היא חלק מהמשפחה הקרובה ואני אשמח שתהיה שם. "נראה לי שזה
לא מקומה להיות שם", היא אמרה. היא לא הסבירה ואני לא ביקשתי הסבר נוסף, אבל
טון הדברים היה ברור – אמא שלי לא רוצה לעמוד בפני דודה דורה ולספר לה על החתונה
הלסבית של הבת שלה.
בינתיים המתנו
בכיליון עיניים לאירוע השבועות המתוכנן, בתקווה להטות את מאזן התגובות לבשורת
החתונה לכיוון החיובי. מכיוון שלא סיפרנו על מטרת הפיקניק הנוספת מלבד בליסה חסרת
פשרות, אך טבעי הוא שרבים מחברינו הטובים והעסוקים הודיעו שלא יוכלו להגיע לפיקניק
מסיבות כאלו ואחרות. מיכאל, שהוא סטודנט עסוק וחבר ותיק של שתינו, היה אחד
מהנעדרים. למרבה השמחה, באותה שיחה שבה אמר שלא יוכל להגיע הזמין אותנו מיכאל
לחגיגת יום הולדתו, כך שכמובן ניצלנו את העניין לבשורות. מיכאל קפץ וחיבק אותנו,
ולאחר שנרגע סיפרנו לו שבינתיים אנחנו מתכננות אירוע, ולכל השאר נדאג מאוחר יותר.
"ומה עם חתונה רשמית?", שאל מיכאל, "יש תכנון לקנדה?".
"אנחנו מקוות שנוכל לעשות משהו קרוב יותר, נגיד קפריסין", השבנו, משועשעות
למראה סימן השאלה שעלה על פניו של מיכאל. "מה? אין נישואים חד מיניים
בקפריסין", אמר מיכאל, מרצה ותיק בחוש"ן. "נכון, אבל כאן יש לנו
דווקא יתרון", השבנו. הבלבול על פניו של מיכאל, שמכיר אותי כעשור וחצי ואת
טיג'י כמחצית העשור, היה ניכר ומשעשע ביותר, אך בשל היותנו טובות ורחומות החלטנו
לגאול אותו מייסוריו ולהזכיר לו את ששכח: צירוף תעודות הזהות של טיג'י ושלי מאפשר
לנו להינשא חוקית, לפחות מבחינה טכנית, בלי להזדקק בהכרח לאופציה של נישואים חד
מיניים. מיכאל, בניגוד לאחרים שרואים אולי חסרונות בנישואים בין שתי לסביות שאחת
מהן טרנסית, ראה רק את היתרונות.
תוך דקות ספורות
מרגע העדכון בעתיד להתרחש, כבר ידעו כמעט כל שוכני הפאב אודות חתונתנו.
"שמעתם שטיג'י וסיוון עומדות להתחתן?", שאלו אלו שידעו את כל מי שהצטרף
ליום ההולדת. לא שניסינו להסתיר משהו, אבל בין האורחים היו מכרי קהילה קרובים יותר
וקרובים פחות, וקצת חששנו שהבשורה תצמיח כנפיים מעבר לגבול היכולת שלנו לעקוב
אחריה. החשש הזה לא התגשם בימים שלאחר מכן, ועד הפיקניק כבר הספקנו לספר בעצמנו
למספר חברים קרובים שכולם ענו על התנאים שהגדרנו לנו מבעוד מועד, ושהלכו והתגמשו
עם הזמן: אור שהוא חבר ותיק של טיג'י שענה על התנאי "שתינו נפגשות איתו
ביחד", יעלה ודנית שהן זוג חברות שאחת מהן מלווה אותי מאז תחילת ימיי בעולם
הלסביות וענו על התנאי "לא מגיעות לפיקניק ושתינו נפגשות איתן ביחד",
ורינת וענת שהן שתי חברות טובות שחלקו איתי את ספסל הלימודים לאורך שלוש שנותיי
באוניברסיטה, וענו על התנאי "לא מגיעות לפיקניק וחברות טובות יותר של צד אחד".
כל הנ"ל,
להט"בים וסטרייטים כאחד, הגיבו בשמחה ובהתרגשות, וחזרו אחד על שאלותיו של
השני: איפה? איך? מתי? מה נלבש? מי יערוך את הטקס? ומה נעשה מבחינה בירוקרטית? עוד
לא ידענו לענות על רוב השאלות האלו, אבל מאחר שלפי טבלת האקסל המסודרת שלנו לארגון
כל אלו היה מועד מדויק, לא נלחצנו והתרכזנו בשלל מיילים שאמרו מי יביא איזה פריט
מזון, מי יביא את מי, מי יאחר ומי לא יוכל לבוא בכלל. בסופו של דבר התכנסנו ביום
שמש נעים בפינה מוצלת בפארק הירקון, טיג'י, אני וכ-35 חברות וחברים. טיג'י ואני,
נרגשות במקצת, הסתרנו יפה את התרגשותנו כשהצגנו את החברים זה בפני זה והסברנו
מאיפה אנחנו מכירות כל אחד ואחת, ובינתיים הנוכחים מצאו לעצמם נושאים משותפים
לשיחה: ההרות והעומדות להרות בשלבים שונים התרכזו בצד אחד של המעגל, מתנדבי אותם
הארגונים בהווה ובעבר בצדדים אחרים, ואנחנו התרוצצנו ביניהם עד שהגיעו אחרוני
המוזמנים.
מכיוון שכולם כבר
הגיעו וריחות המאכלים החלביים עלו באפינו והזכירו לנו שטרם אכלנו ארוחת צהריים, לא
משכנו יותר מדי זמן. "אמנם הפיקניק הזה נועד לציין את חג השבועות",
אמרתי תוך כדי קימה, "אבל רצינו גם לנצל את ההזדמנות ולספר לכם שאנחנו מתחתנות",
המשכתי בחיוך. עד מהרה ישבנו כולנו ובידינו צלחות מלאות כל טוב. טיג'י ואני סיפרנו
את כל הפרטים המעטים הידועים לנו ואת התכנונים העתידיים שוב ושוב, ושמענו וגם חשנו
את ההשתתפות הנלהבת של כולם בשמחתנו. שלא במפתיע, דיבורי הורות תפסו מקום ניכר
במעגל. אלו בהריון מתקדם וניכר, אלו בהיריון התחלתי ומרגש, ואלו בדיוק מתכננות
תחילת תהליך. אנחנו, שרוצות מאוד ילדים (עכשיו!) ומחכות קודם לסיום שלבים כאלו
ואחרים בחיינו, נהנינו מאוד להיות סוף סוף בחברת פרטנרים ובעיקר פרטנריות ראויות
לנושא השיחה שמעסיק אותנו רבות. "רגע, מי מכן תיכנס להיריון קודם?",
שאלה ענבל, והשאירה אותנו בפעם השנייה תוך זמן קצר מופתעות מעצם זה שטרנסיותה של
טיג'י היא דבר שולי עד כדי כך שלא תמיד זוכרים את קיומה.
סוף השבוע של
הפיקניק התרחש סמוך מאוד למועד פתיחת חודש הגאווה בתל אביב, ואנחנו מצאנו את עצמנו
רצות מאירוע לאירוע, ובכל מקום שמחות לספר ולעדכן. טיג'י ביקרה בכנס סקס אחר, שבו
כמעט הצליחה להיות הראשונה שתספר למצב ספה על חתונתנו, אך הפסידה את הבכורה לנועה,
מתנדבת חוש"ן ששמעה על דבר החתונה ובאה לברך באחת ההפסקות. למודות לקח, שתינו
ניסינו למצוא זמן מתחת לבלטות כדי לספר לעוד חברים קרובים לפני שהשמועה תגיע אליהם
בדרכים אחרות. היה לנו רק פישול אחד נוסף: שלי ושלי, זוג חברות קרובות, שנזפו
בטיג'י וירטואלית על כך שלא עדכנו אותן לפני שראו פרוטוקול ישיבה שממנה נעדרו אשר
בתחתיתו נכתב "הארגון שולח אלפי ברכות לטיג'י ולסיוון לרגל חתונתן המשמחת
הממשמשת ובאה". למצעד הגאווה עצמו כבר החלטנו ללכת על משהו קצת יותר רציני:
החלטנו במסגרת קבוצת הדייקס און בייקס, שאני השתתפתי בהובלתה ובארגונה, לבוא
רכובות על הקטנוע הגאה ששאלנו עם שני שלטים, אחד מקדימה ואחד מאחורה, ועל שניהם
אותו הכיתוב: "About to get Married" על רקע צבעי הגאווה. קיווינו שהעניין עצמו, אם לא שלל
תמונות הפייסבוק שתיעדו את המצעד, יגיעו לכל המקומות והאנשים שהצלחנו בכל זאת
לשכוח.
הזמן עבר וקובץ
האקסל שלנו החל לגלות סימני עצבנות. המשימה הבאה בפתח הייתה לקבוע עם ישות משפטית
כלשהי, כדי לנסות ולהבין מהן האופציות העומדות בפנינו בכל הקשור לנישואים
בחו"ל. בנוסף רצינו גם לחתום על חוזה נישואים, כדי להסדיר את כל העניינים
הכלכליים ועניינים נוספים בינינו בצורה מסודרת. שלי ושלי התגלו כיעילות במיוחד
והמליצו לנו על עורכת דין. קבענו איתה פגישה, ולא נותר לנו אלא לחכות ולגלות איך
תיראה החתונה שלנו מבחינה בירוקרטית. לצערנו חיכו לנו בדרך כמה הפתעות לא נעימות.
| |
יש חגיגה, אומרים בעיר מסיבה – חלק א'
אז יש חתונה ויש מסיבה, אבל כבר כשישבנו במסעדה ההיא ביד חרוצים הבנו שאת השלב בו נספר לאנשים צריך לתכנן בקפידה. הראשונים שחשבנו עליהם היו ההורים. אמנם הם מקבלים את שתינו היטב, בנפרד וכזוג, אבל לא ידענו מה תהיה תגובתם לבשורה על אירוע המוני שאליו הם אמורים להביא את הדודות ממעלות תרשיחא ואת מיטב חבריהם. בעיה נוספת שחשבנו עליה הייתה העובדה שבעוד שהוריה של טיג'י מתגוררים לא רחוק מאיתנו ואנחנו מתראות איתם כמעט מדי שבוע, הוריי שלי מתגוררים רחוק יותר, ובשל היותי סטודנטית בסוף סמסטר שני של שנה ג', ייתכן שיעבור זמן עד שנפגוש אותם פנים אל פנים. מן הידועות היא שפולניות היא אופי ולא עדה, ואצל פולנים כמו אצל פולנים, אף פעם אין לדעת איזו שערורייה הורית תוקם בעקבות הידיעה שהוריה של מי מהנישאות שמעו את החדשות פרק זמן כזה או אחר לפני הצד השני. על המשפחה המורחבת יותר העדפנו שלא לחשוב בשלב זה.
החלטנו טנטטיבית לספר להוריה של טיג'י באירועי "עיר מבפנים" שהתעתדו להתקיים בתל אביב באותו סוף שבוע ושאליהם התכוונו כולנו להגיע. להורים שלי תכננו לנסוע בסוף השבוע שלאחר מכן, וכך יכולנו בשעה טובה להתחיל לחשוב איך נחלוק את הבשורה עם שלל חברינו. גם כאן צפינו בעיה מרכזית: חברינו מקושרים אחד לשני במגוון רב של דרכים, ארגונים קהילתיים וחברים משותפים, וחששנו שאם נתחיל לספר לכל אחד בנפרד, מהר מאוד נמצא את עצמנו מנסות לעצור את זרימת המידע הבלתי נשלטת שתעבור ללא ידיעתנו ולא תאפשר לנו לספר בעצמנו את החדשות הטובות. מהר מאוד הגענו למסקנה המתבקשת שאין ברירה אלא לארגן אירוע חברתי כלשהו, שבו נוכל להכריז על נישואנו (ולהרגיש כאילו אנחנו פרי יצירתו של תסריטאי מתחיל בסדרת טלוויזיה אמריקאית). חג השבועות המתקרב סיפק לנו את האמתלה הדרושה, ועד מהרה קבענו תאריך ומיקום לפיקניק ברוח החג.
שתי בעיות נפתרו, ואז צצה לה השלישית: איך נצליח לחכות שבועיים וחצי בלי לספר לאף אחד שאנחנו מתחתנות, כשזה הדבר היחידי שאנחנו מסוגלות לחשוב עליו ולהתרגש ממנו? אני ידועה כמישהי שאינה מסוגלת לדחות סיפוקים, אנחנו פוגשות חברים כל הזמן, איך אוכל להגיע לשלב בו מספרים מה התחדש מאז הפגישה הקודמת, ולשתוק? גם טיג'י, שהיא לרוב הצד המאופק יותר בבית, ידעה שיהיה לה קשה לעמוד במשימה, ולכן גיבשנו סט קצר של כללים מנחים בנושא. אם מישהו אומר שלא יוכל להגיע לפיקניק, אפשר לספר אפילו אם רק אחת מאיתנו פוגשת אותו, אבל בתנאי שהאדם חבר טוב יותר של צד אחד. אם אחת מדברת עם מישהו מהחברים הממש קרובים כשהשנייה לא נוכחת, היא צריכה לחכות עד להגעתה כדי לספר, כולל שיחות וירטואליות. אם מדובר בחבר של שתינו, ואנחנו פוגשות אותו ביחד, גם אפשר לספר. באופן בלתי מפתיע בעליל החוקים הפכו להיות גמישים יותר ויותר ככל שהזמן עבר...
הצלחנו להתאפק לא יותר מ-48 שעות לפני שסיפרנו לאחותה של טיג'י, המתגוררת עם שיחיה אי שם ביבשת אחרת, בשיחה וירטואלית, וזכינו בתמורה לשלל תווים נלהבים שחזרו על עצמם. גם דורון, חברי הטוב משכבר הימים שעבר כבר מזמן לדרגת משפחה, היה אחד הראשונים ששמעו את הבשורות, סמוך מאוד למועד ההחלטה. כאן הייתה צפויה לנו הפתעה, כי הדבר הראשון שדורון, להט"ב גאה, שאל היה "למה?". הוא לא הצליח להבין למה חשוב לנו לארגן אירוע גדול שבו יהיו כל חברינו ומשפחותינו, ולמה לא מספיק לנו להמשיך את חיינו כסדרם. מאוחר יותר גילינו שהרבה להט"בים שאלו את אותן שאלות, בעוד שסטרייטים תמיד התלהבו. כנראה שהעובדה שלהט"בים צריכים להילחם ולעבוד מאוד קשה במדינת ישראל על הכרה בזוגיות שלהם גורמת להרבה מאיתנו לוותר על כך מראש. אנחנו קיווינו שנגלה שזה לא מסובך עד כדי כך.
איך שלא יהיה, מהר מאוד הגיע סוף השבוע שבו היינו אמורות לספר להוריה של טיג'י שאנחנו מתחתנות, וקבענו טנטטיבית להיפגש לארוחת צהריים. אבל בבוקר יום שבת כשטיג'י דיברה עם אמא שלה הסתבר פתאום שהארוחה לא תכלול אותנו ואותם בלבד, אלא גם חברה ותיקה שלהם שהצטרפה אליהם לסיורי "בתים מבפנים". כמובן שלא הייתה לנו שום כוונה לספר את מה שתכננו בנוכחות חברה של ההורים, ובלית ברירה הבנו שניאלץ לדחות את התוכניות למועד בלתי ידוע. למרבה המזל מיד לאחר שסיימנו לאכול החברה המשיכה לדרכה ולנו נשארו כמה דקות פנויות. "טוב, האמת היא שאירית קצת הרסה לנו את התוכניות", אמרה טיג'י בזמן שהמלצר לקח את הצלחות שלנו לכיוון המטבח, "כי רצינו לספר לכן שאנחנו מתחתנות". "איזה יופי! מזל טוב! אוי, עכשיו אי אפשר להרים כוסית..." אמרה אמא טיג'י, ובזמן שנותר תחקרה אותנו עמוקות על איך קרה ומתי ואיפה, ועוד פרטים כאלו ואחרים שהיו ידועים ולא ידועים לנו באותו שלב.
"כל הכבוד לך שהצלחת לשכנע אותה", אמרה אמא טיג'י כשנרגעה קצת, ומאוד הפתיעה אותי. ראשית, כי לא היה שום עניין של שכנוע בהחלטת החתונה, ושנית כי אם מישהי מאיתנו הייתה זקוקה לשכנוע, הייתה זו דווקא אני שמראש לא התלהבה כל כך מחתונות. "...לא ממש הייתי צריכה", אמרתי אני בתגובה. כאן אולי המקום לציין שאמא טיג'י נוטה לעיתים להיות שרויה בקונספציות מוטעות באשר לטיג'י בפרט ובאשר ליחסינו בכלל. אמנם נושא הטרנסיות של טיג'י הוא ברור, ידוע ומקובל בקרב משפחתה של טיג'י, אבל הוא נוטה בכל זאת להרים ראש בהפתעה מדי פעם. הרי ברור שבעולמינו בחורות רוצות להתחתן וצריכות לשכנע את הבחורים להתחתן איתן. אז אמנם אצלנו אין אף בחור, אבל בעיני אמא טיג'י ברור שאם כבר מישהי נחשדת יותר ב"בחוריות" הרי שזו טיג'י. במציאות כמובן אין דבר רחוק מכך, ואם רוצים נורא לקטלג מישהי מאיתנו כגברית יותר, הרי שדווקא אני ולא טיג'י תהיה הבחירה המוקדמת יותר.
מייל ששלחה אמא טיג'י ביום המחרת ובו כתבה שהתקשתה להירדם מרוב התרגשות ריגש גם אותנו, ושלח אותנו בשמחה היישר למשימה הבאה: ההורים שלי. כאן ידענו שייתכן שהקהל יהיה קצת פחות אוהד, ולו רק בגלל שצמד ההורים כבר לא מתפקד יותר כצמד, וחתונה משמעה גם צורך בהתמודדות עם כל מיני סוגיות לא נעימות שקשורות לשני צידי הפרידה. כיאה לכך החלטנו לפגוש את אמא שלי בנפרד ואת אבא שלי והאחים בנפרד. ביום שישי בו קבענו להיפגש אספנו את אמא שלי היישר לרשת המבורגרים בעלת פוטנציאל בעיר מגוריה, ולאחר שסיימנו להזמין פתחתי אני. "מעבר לזה שרצינו סתם לאכול איתך צהריים, רצינו גם לספר שאנחנו מתחתנות". חיוך של הפתעה עלה על פניה, והיא אמרה מזל טוב ושאלה גם היא איך, כמה ולמה. כשסיימנו לאכול נסענו אל האחים שלי, ששמחו מאוד כששמעו את הבשורה. לאבא שלי נאלצנו לספר בטלפון, אך גם הוא שמח מאוד. כאן תם ונשלם החלק המשפחתי הפשוט, ולנו נותר רק לחכות בסבלנות לפיקניק השבועות בו נוכל סוף סוף להפסיק להתאפק ולצרף גם את חברינו למעגל היודעים. בינתיים לקחנו כצידה לדרך שלל ריקושטים משפחתיים, תרמיל, מקל ומצב רוח טוב.
| |
היום הכי צהוב בשנה או: איך בכלל החלטנו להתחתן?
מכירים את הימים המגעילים האלה? בערב שלפני התחזית מודיעה שמחר יהיה חם ואביך, שעדיף להימנע מלעשות ספורט בחוץ, ולמעשה – עדיף בכלל להישאר בבית. אז אני אמנם לא חסידה גדולה של מהדורות חדשות ותחזיות למיניהן, ולפני שהכרתי את טיג'י בכלל לא טרחתי לצפות בהן, אבל אם כבר צפיתי ואם כבר שמעתי, הדבר ההגיוני לעשות היה כנראה להישאר בבית. מזל שאני לא אדם הגיוני במיוחד ואני מצטיינת בהיגיון פנימי שכמעט אף אחד מסביבתי הקרובה לא מצליח להבין, כי אחרת באמת לא היה מה לספר.
באותו יום ההיגיון הפנימי שלי אמר ששום צהוב ושום אביך לא יגרמו לי להתחיל לשנות תוכניות, ואת רכיבת האופניים השגרתית הלוך וחזור מהאוניברסיטה ביצעתי בלי להניד עפעף יותר מהרצוי. ההיגיון הפנימי גם אמר שאם כבר חזרתי בשעה סבירה ואם כבר לא אכלתי שום דבר כל היום מלבד סנדביצ'ים, מה מתבקש יותר מלהמשיך את היום בעסקית באחת ממסעדותיה הרבות של תל אביב? למעשה חוש הרעב של טיג'י היה גורם מכריע יותר בתוכניות האכילה, אבל כך או כך - בסופו של דבר נסענו ליד חרוצים וחיפשנו מסעדה מעניינת. בדרך דיברנו על דא ועל הא, על שיעורי היום אצלי ועל יום העבודה מהבית אצלה, וכחלק מהרגל שסיגלנו לעצמנו בחודשים האחרונים, או שמא בגלל אם ושני ילדיה שחלפה למולנו, דיברנו על הילדים שיהיו לנו.
טוב, זה לא בדיוק מה שקרה. למעשה, בשלב בו חלפו למולנו האם והילדים הספיק לי מבט אחד כדי לאחוז בחוזקה בידה של טיג'י שנהגה, ולהודיע באחד הקולות החינניים ביותר שאני מסוגלת להפיק מפי תוך שאגה רועמת "אני רוצה ילדים!". כיוון שאת ההצהרה הזו שחררתי לעולם כמה וכמה פעמים בעבר, טיג'י לא הופתעה במיוחד, ורק חייכה את החיוך שהיא מחייכת בכל פעם שאני רוצה משהו שבאופן ברור לא ניתן לעשות באותו רגע. "אבל אי אפשר ישר ילדים, קודם אנחנו צריכות להתחתן", היא אמרה. "אוקיי", השבתי, נענית לאתגר בחיוך וברצון.
כשעתיים מאוחר יותר היינו גם שבעות ומרוצות הרבה יותר, וגם הייתה בראשינו תוכנית מפורטת למדי של קווי המתאר הכלליים של החתונה שלנו. החלטנו על החורף כתאריך יעד, גם כי זו עונה נעימה למדי, וגם כי ככה נוכל לצבור מרחק מספיק גדול מימי ההולדת של שתינו שמתקיימים בסתיו. הקונספט (רב מוזמנים), המקום (בשום אופן לא גן אירועים או אולם), השמלות (לא לבנות ובשום אופן לא כאלו שמערבות מלמלות או קצפות משום סוג) וכל ענייני החוזים והמשפטים היו ברורים ומתוכננים, או כך לפחות חשבנו. כיאה לשתי פריקיות האקסל המטורפות שאנחנו, ארגנו הכל מהר בטבלה מסודרת ישר כשחזרנו הביתה, ואז התפנינו נפשית להתרגש באמת.
למעשה התחלנו להתרגש עוד במסעדה. ישבנו מחויכות, מלטפות זו את ידה של זו, חושבות על החיים המאושרים שיש לנו אחת עם השנייה, ועל כמה נהדר יהיה לחלוק את האושר הזה עם כל האנשים הקרובים אלינו. אולי זה המקום לציין שאף פעם לא הבנתי את כל עניין החתונות. כל החיים מחיתי במרץ כנגד האקט הטקסי הזה, שבעצם אין לו שום משמעות, שאנשים עושים אותו רק כדי שיוכלו להתגרש שנתיים אחר כך תוך גרימת עוגמת נפש לכל המעורבים. אבל כשחשבתי על טיג'י ועלי, עומדות באירוע חגיגי וגדול ומכריזות על אהבתנו ועל כוונתנו להמשיך לחלוק את חיינו, לא יכולתי שלא להתרגש. אמנם רוב הזמן אני צינית באופן מחריד, אבל כנראה שלכל צינית יש נקודת שבירה.
כשחשבנו על לספר לאנשים, לא יכולנו להתעלם מהעובדה שאין פה ממש סיפור. כמה שבועות לפני כן אירחנו בביתנו לערב שקט ומלא רכילות ארבע חברות סטרייטיות שחלקו איתי שירות צבאי. רלי, שחלקה איתי חדר במשך תקופה של שנה בערך, הכריזה באותו ערב על חתונתה עם אהוב ליבה חן, שעמדה להתקיים כחודש מאוחר יותר. "איך הוא הציע לך?" שאלה כל אחת מהמשתתפות בתורה כאשר נכנסה לסלון ועודכנה בחדשות הטובות. "תראי את הטבעת", ביקשו כולן לאחר שרלי סיימה לספר את קורות הצעת הנישואין הרומנטית. שמחתי לשמוע את סיפוריה של רלי, אבל הם עוררו בי מחשבות.
אני אוהבת את כל ארבע חברותיי מהצבא אהבת נפש של ממש. כולן יקרות לי ואת כולן אני שמחה לפגוש בכל עת, אבל בשיחות כאלו אני מרגישה מאוד לא קשורה. למה צד אחד צריך להציע לצד שני הצעה מהותית לגבי החיים של שניהם כאילו הוא מנסה לקיים מכירה בה הוא צריך לשכנע את הצד השני להסכים? למה חלק מהרומנטיות של ההצעה תלוי בכמה טוב אותו צד מצליח להסתיר את הכנותיו וכוונותיו? שתי אלו הן הנחות יסוד שמלוות כל חתונה סטרייטית ואף פעם לא הצלחתי להבין אותן. אז נכון, בכל פעם שמישהו שאל "אז מי הציעה למי?", לא ממש הייתה לנו תשובה. אבל מצד שני, החתונה היא משהו שאנחנו עושות ביחד, לאורך כל הדרך, ואני שמחה על כך שמצאנו את הדרך שמתאימה לנו ולא ניסינו להתאים את עצמנו לתבנית בלתי מתאימה.
אז צריך להתחיל לספר, וזה בדיוק מה שעשינו. איך? למי? איך הגיבו ההורים? האם הקהילה באמת קטנה ושמועות בה לרוב? על כל אלו בהמשך.
| |
| כינוי:
קשת ענן בת: 42
|