ללכת עם החידה, לעשות מזה סרט

לפני כשבועיים התרחשה סערה נוספת במסגרת יחסיי המעורערים עם אמא שלי, בעניין החתונה ובכלל. היא כתבה מייל ברוח הבאה שאני מביאה את עיקרי הדברים שבו:

"סיווני

אני כותבת מתוך דאגה וכאב, אני לא מבינה את הבחירה שלך, לא מקבלת אותה ובטח לא שמחה בה. אני מרגישה שחובתי להתריע, אבל אין לי שום כוונה לנתק ממך. אני אהיה למענך בכל מקום שבו תבקשי, אך לא מסוגלת להיות צבועה. אני מתקשה לקבל את טיג'י כבת זוג שלך, אך אין לי שום דבר נגדה או נגד הוריה שבטח כבר סבלו מספיק. הייתי מעדיפה שתחיי עם גבר ולא בטוחה שאת סגורה בעניין הזה. אני שבורה מזה שפתאום אחרי כל כך הרבה שנים הפכתי להיות חסרת חשיבות בעינייך ולא יודעת איך להתמודד.

אוהבת מאוד

אמא"

עניתי למייל הזה. בעצתה של טיג'י לא כתבתי את הדבר הראשון שרציתי. לא התחשבנתי על שום דבר מן העבר, רק הסברתי שאני כועסת ופגועה. הסברתי שלא הזמנתי אותה למפגש המשפחות כי היא בעצמה הבהירה במפורש שהיא לא רוצה להגיע למפגש כזה. הצבתי תנאי להגעה ולהמשך הקשר בינינו – היא לא תגיד יותר שום דבר שלילי על הקשר בין טיג'י לביני. לא בטלפון, לא פנים אל פנים ובטח לא במפגש המשפחות. הכל היה מאוד קורקטי ומכוון עתיד. בסופו של דבר השורה התחתונה הייתה שהשלמנו, לפחות על פני השטח. היא הגיעה למפגש המשפחות, ושם הסתבר קצת אחרת, אבל על כך בהזדמנות אחרת.

לפני המייל שנשלח כתבתי את מה שבאמת רציתי להגיד ולא שלחתי. כתבתי מתוך כעס ועלבון, אבל אני עומדת גם עכשיו מאחורי כל מילה שנכתבה. כתבתי הכל, את כל מה שאני חושבת ומרגישה. את כל מה שלא אמרתי לה אף פעם וכנראה גם לא אומר.

"אמא,

שתדעי שמעולם לא רציתי לדחוק אותך הצידה ואני לא רוצה גם עכשיו - אבל לא השארת לי שום ברירה.

כשהתייעצתי איתך לפני כמה חודשים על קיום מפגש משפחות לפני החתונה - אמרת שאת לא מעוניינת. כיבדתי את רצונך. מה הייתי אמורה לעשות? להתחנן?
חודש ושבוע לפני החתונה כבר אי אפשר יותר לדחות מפגש כזה. אין לי שום כוונה שיגיעו שתי משפחות זרות לחלוטין אחת לשנייה לאירוע שלי. אבל את לא רצית להשתתף, אז בחרתי לארגן מפגש כזה בלעדייך. זו לא הייתה הבחירה שלי, אלא שלך. הבעת אותה באופן די מפורש.

הבעיה היא לא שהבעת את דעתך ואת התנגדותך. הבעיה היא שלא יכולת להפסיק להביע אותה. זה הדבר היחיד ששמעתי ממך בכל השיחות, המועטות מבחירה, שלנו בחודשים האחרונים.
לפני פחות מחודש הייתה השיחה האחרונה שלנו. נמנעתי מלדבר איתך עד אז כי לא יכולתי לחלוק איתך שום דבר שקשור לחתונה - דבר מרכזי שקורה בחיים שלי כרגע - בלי לקבל הערות עוקצניות. ואני בסך הכל אנושית. גם לי יש רגשות וגם אני נפגעת.

התקשרתי אליך כדי לתת עוד צ'אנס, המאה בערך. ומה יצא מזה? סיפרת לי כמה זה אירוע עצוב בשבילך, אמרת באופן מפורש ששיקול הדעת שלי אינו תקין ולכן אני מתחתנת עם טיג'י וסירבת באגרסיביות לשמוע את מה שרציתי לספר לך לגבי ההכנות.

הרגשות שלי נמחקו לגמרי בכל האינטראקציה בינינו. נעלמו כלא היו. איך את לא מבינה כמה זה פוגע בי לשמוע כל הזמן את הדברים האלה? איך את לא מבינה שזה מה שגורם לי להתרחק? אני לא יכולה להמשיך ולהדוף אותך בכל שיחה כשאני באחת התקופות המאושרות בחיי, מארגנת אירוע שחשוב לי עם הבחורה שאני אוהבת. אני לא חושבת שזה מה שאני צריכה לעשות לפני החתונה שלי.

הבנתי את הרמז.
לא התקשרתי אליך יותר.
לא שיתפתי אותך בכלום.

הגדלת לעשות וסיפרת לאבא ולדור שטיג'י טרנסית. למרות שביקשתי ממך בפירוש לא, כי רציתי לעשות זאת בעצמי.
אבל הבקשה שלי כנראה נחשבת לאוויר. גם היחסים ביני לבין אבא וביני לבין דור אחי הם כנראה אוויר. כי הרשית לעצמך לדרוס אותם באופן בוטה. לקחת חוויה שלי, חלק החיים שלי ועשית בה מה שרצית.
חשבת פעם למה בכלל רציתי לספר להם בעצמי?
אני מניחה שלא. כי מה זה משנה. את רצית לספר וסיפרת.

הבחירה שלי היא שלי. שום דבר שתגידי לא ישנה אותה - קבלי את זה כעובדה.
את לא חייבת לשמוח בה אבל את בהחלט חייבת לקבל אותה, בניגוד למה שאת חושבת. כי לקבל את הבחירה שלי זה לקבל אותי.
טיג'י היא הבחירה שלי.
לא אילוץ, לא עניין נסיבתי, לא מקום שהגעתי אליו בטעות.
בחירה.
בלב שלם ובעיניים פקוחות.

מה אני אמורה בדיוק להגיד למשפט כמו "עד היום אני לא בטוחה שאת סגורה לגמרי בעניין הזה"?
איך בדיוק אני אמורה "לשכנע" אותך שאני לא רוצה לחיות את חיי עם גברים?
מה בדיוק אני אמורה להבין מזה שכמעט עשר שנים שבהן אני מעדיפה נשים באופן פעיל וגלוי הן לא מספיקות בשבילך?

אני מבינה מזה שאת עיוורת וחירשת. שכל השיחות שניהלנו בשנים האחרונות נעלמו לתהום השכחה. שכל הפעמים בהן שיתפתי אותך במחשבות שלי וברגשות שלי הפכו לשקופות. ואם הן נעלמו אז למה לטרוח? שום דבר לא ייצא מזה מלבד בזבוז זמן.

ניסיתי במשך הרבה מאוד זמן להפיג את החרדות שלך. לספר לך על החיים שלי, כמה שאני מוקפת אנשים שאוהבים אותי, שמכירים את טיג'י היטב ויודעים כמה שאנחנו מאושרות ביחד. אבל לא הסכמת לשמוע. בכל פעם שסיפרתי לך משהו כזה אמרת שאני טועה, שהם לא באמת אוהבים אותי ושהם חושבים שאני עושה טעות.

נכון. כי את יודעת כל ואת מכירה את החברים שלי יותר ממני. הרי את אפילו לא יודעת לנקוב בשמות שלהם.

את מזהירה אותי מפני דברים שאת בעצמך לא יודעת להגיד מהם. בעוד שאני חיה את החיים האמיתיים שלי ואני זו שעושה את ההתמודדויות שלה עם הסביבה בכל יום.
עם זה אני יכולה להתמודד. עם האנשים הקרובים אלי שיוצאים נגדי אני לא יכולה להתמודד. בסה"כ שלושה. את, סבא וסבתא.

עד שלא תתחילי להקשיב למה שאני אומרת לא ישתנה כלום. אני הקשבתי לכל הרפש שזרקת על טיג'י. שמעתי אותך קוראת לה יצור לא מוגדר ושוללת ממנה את כל האנושיות שלה. הקשבתי. ואת לא יכולת לעשות אותו דבר. אפילו שאני מעולם לא העזתי להגיד לך בדיוק מה אני חושבת על המעשים שאת עושה ללא כל מודעות, כי לא רציתי לפגוע בך.

חובתך היא לא לנסות לשנות אותי, אלא לסמוך עלי.
להבין שאני אדם בוגר ואני מקבלת את ההחלטות שלי בעצמי.
להבין שאת זו שגידלת אותי להיות אחראית ושקולה וככה אני חיה את חיי.

תמיד הודיתי לך על זה שקיבלת אותי כמו שאני ולא ניסית לשנות. שקיבלת את בנות הזוג שלי בברכה. בגלל זה אני מוצאת את עצמי מאוד מופתעת מהתגובות שלך. אני לא מכירה אותך ככה. התגובות שלך הן תגובות של זר, לא תגובות של האמא האהובה שלי שחשבתי שאני מכירה.

מצטערת. לא יכולה להיות איתך בקשר כרגע. לא יכולה לתת לך להרוס תקופה מאושרת בחיי. לא יכולה לחיות במגננה מהאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אלי. בבחירה ביני לבינך אני בוחרת אותי.

סיוון"

אני מרגישה שכל מילה של פרשנות מיותרת כאן, ולכן אעצור כאן.

בשבוע שלאחר שינוי שם המשפחה שלי התעסקתי די הרבה בבירוקרטיות. מסתבר שיש המון מקומות שצריך לשנות בהם שם. רשימה חלקית: קופת חולים, כתובת המייל שמכילה חלק משם משפחתי הקודם, חברה סלולרית כלשהי וכמובן מקום העבודה. אז קודם כל פתחתי חשבון מייל חדש, הגדרתי בו את כל ההגדרות של החשבון הקודם והודעתי על כך לכל חבריי ומכריי. בהתחלה זה היה קל ופשוט, אבל מאוחר יותר הסתבר שכתובת המייל שלי משוטטת לה בכל מיני חשבונות אינטרנטיים שפתחתי במהלך השנים, והייתי צריכה לעבור עליהם אחד אחד ולשנות. מקום העבודה היה סיפור קצת יותר מורכב. מכיוון שטיג'י ואני איחדנו גם חשבון בנק, הייתי חייבת להודיע על כך להנהלת החשבונות כדי שהמשכורת שלי תמשיך להיכנס. מכיוון שאני עובדת במקום עבודה לא גדול וכולם מכירים את כולם, החלטתי שהדבר הנכון לעשות הוא לשלוח מייל לכולם, כדי שלא יופתעו שפתאום מתקבל מייל מאיזו סיוון עלומה במקום הסיוון שהם מכירים.

שעה חשבתי על ניסוח ראוי למייל. מצד אחד, לא רציתי לעשות מזה עניין גדול. בסך הכל לסבית שמחליפה את שם משפחתה לשמה של זוגתה. מצד שני, כמה לסביות במקום העבודה שלכם החליפו אי פעם את שם המשפחה שלהן בנסיבות כאלו? חוץ מזה, כבר התקבל אצלי מייל ובו תהייה מאחת מנציגות המחשוב: האם זה שביקשתי לשנות שם אומר שהתחתנתי כבר ולא סיפרתי?... רוב האנשים שעובדים איתי כבר ידעו שאני לסבית ואפילו הכירו את טיג'י, אז החלטתי על משהו מינימליסטי. בסוף יצא משהו כזה, בעברית ובאנגלית לטובת הרוב:

"כמו שאתם ואתן יכולים לראות החלפתי את שם המשפחה <שם המשפחה הקודם שלי> לשם המשפחה של טיג'י, זוגתי. זה לא אומר שהתחתנו בלי לספר לאף אחד, רק שהחלטנו להקדים את שם המשפחה המשותף. אז מעכשיו זה סיוון xxxx"

לפני ששלחתי עוד התייעצתי עם אהוד, בחור דתי שיושב בחדר לידי, על תקן יודע דבר שמכיר את הרוחות במקום. אהוד אישר ואני לחצתי "Send" והתיישבתי לחכות לתגובות, שלא איחרו לבוא.

כמעט כל העובדים - דתיים, חילוניים, יהודים, ערבים, צעירים ומבוגרים הגיבו למייל שלי. זה התחיל ב"בשעה טובה! ייקח קצת זמן להתרגל...", המשיך ב"יוצא לך יופי של שם!", והסתיים בפלפולים כאלו ואחרים על המשמעות המילולית של השם החדש. באמצע היו המון מזל טובים, מברוקים ואפילו מייל מברך מהמנכ"ל, איש דתי. כל השבוע דיברתי על זה עם אנשים. על איך החלטנו לקחת דווקא את השם של טיג'י, על איפה עומדים ארגוני החתונה ועל הבירוקרטיות של שינוי השם. כולם רצו לדעת עוד ושמחו בשבילנו על הצעד. באחת מהשיחות נזכרה אחת מהקולגות שאני יותר קרובה אליה איך כשהיא התחתנה לא הייתה בכלל שאלה לגבי איזה שם משפחה לוקחים, ואיך עכשיו בתור הפמיניסטית שהיא ועם ילדיה הפמיניסטיים שגידלה לתפארת זה נראה לה נורא מוזר. יש הרבה דברים טובים שאני חושבת על חתונות להט"ביות, אבל הראשון שבהם הוא ששום דבר לא מובן מאליו. זה כנראה אומר הרבה דיונים על מהות ומשמעות, אבל בסוף אפשר להיות בטוחים שלא היה ולו דבר אחד שנלקח כמובן מאליו.

לעומת החמימות שזכיתי לה במקום העבודה, בגזרה ההורית העניינים לא עשו רושם שהם עומדים להשתפר בקרוב. טוב, לפחות בצד אחד - של אמא שלי. ניהלנו עוד שיחה אחת מעצבנת פנים אל פנים במקום ציבורי שבו צעקתי עליה כמו שלא צעקתי בחיים על אף אחד ואחריה החלטתי לא לדבר איתה יותר. בשביל מה? זה רק מעצבן אותי עוד יותר בתקופה רגישה ועמוסה ממילא בחיים. אבל בגלל שחינכו אותי להיות ילדה טובה, לצערי לא עמדתי בהחלטה. אחרי כמה שבועות ללא אף מילה שבמהלכם ביקרתי את אבא שלי ואת האחים שלי אך לה לא אמרתי כלום, אני מתקשרת אליה לברר פרטים על אירוע משפחתי שהיא שלחה לי סמס עליו כמה ימים קודם לכן.

אני עושה את זה, כמו תמיד, בדרך מהעבודה לשיעור. ככה אני גם מרגישה שלא בזבזתי את זמן הנסיעה וגם לא מבזבזת את הזמן הפנוי שלי על להתעצבן עליה. אני מבררת את הפרטים שמעניינים אותי, ואז היא שואלת מה שלומי. השאלה נשאלת בהקשר לטיפולים מסויימים שאני עוברת כדי לשפר בעיה שנגרמה לי בעקבות תאונת דרכים לפני כמה שנים. "הכל בסדר", אני אומרת, "עברו כבר כך וכך טיפולים ונשארו עוד כך וכך". "אה, חשבתי שמצבך השתפר כל כך עד שהחלטת לבטל את החתונה", היא אומרת. כנראה שמה שהייתי צריכה לעשות בשלב הזה זה לצרוח עליה שוב שתפסיק כבר, שזה לא הולך לקרות ושתרד לי כבר מהוורידים עם חוסר הטקט שלה וחוסר הרגישות וחוסר ההתחשבות במה שאני חושבת ומרגישה. במקום זה בלעתי את העלבון, מה שכנראה זיכה אותי בשניים הבאים. היא מתלבטת אם להזמין חברים, אבל היא לא יודעת כי בכל זאת זו סיטואציה די עצובה בשבילה. "תעשי מה שאת רוצה", אני מסננת ותוהה לעצמי האם כשמגיע גיל מסוים אנשים נהיים פשוט מגעילים. העלבון הבא בתור מתייחס לשמלות – אני מתחילה לספר לה איך מתקדמים יחסינו עם המעצב והיא קוטעת אותי ומסבירה לי שאני הבת שלה, שרק השמלה שלי מעניינת אותה ושלא אספר לה על שום דבר מעבר לזה. 

אמא שלי עוד מגדילה לעשות ובזמן שאנחנו לא מדברות כמעט בכלל היא מדברת עם אבא שלי ואומרת לו שיש משהו חשוב שאני רוצה לספר לו. היא מתייחסת כמובן לעובדת טרנסיותה של טיג'י, שרציתי לספר עליה לאבא שלי בזמני הפנוי ובלי לחץ, ובטח לא רציתי אותה מעורבת בעניין. הוא מתקשר ומספר לי את זה. אני אומרת לו שנדבר כבר בפעם הבאה שאני אגיע לבקר, אבל מתחרטת אחרי יומיים. למה בעצם אני צריכה להושיב את אבא שלי לשיחה רצינית ורשמית כשמדובר במשהו כה שולי מבחינתי? למה לעשות מזה עניין? אני מחליטה להתקשר ולספר לו בטלפון. אבא שלי החמוד משנה לגמרי את התמונה המשפחתית. אני מספרת שטיג'י טרנסית והוא אומר "אז מה?". מסתבר שהוא ידע כבר המון זמן, כנראה שאמא שלי סיפרה לו ושכחה, וכל העניין ממש לא מטריד אותו. "אין לך מה לדאוג", הוא אומר. "אני ישן טוב מאוד בלילה, ועכשיו שסיפרת לי אני ארדם אפילו עוד יותר מהר". כשאנחנו נוסעות לבקר אותם בסוף השבוע אני מרחיבה עוד קצת, וגם מספרת על כל העניין עם אמא שלי והריב הגדול. הוא לא ממש יודע מה להגיד. גם אני לא. אחר כך אני הולכת לעדכן את אחי הקטן בכל הסאגה המשפחתית. גם הוא מגיב בשלוות נפש.

בתווך אנחנו מאוד עסוקות. החלטנו כבר על שמלות וחבר שהוא גם מעצב התנדב לעשות לנו סקיצות. אחרי מפגש אחד וכמה מיילים אנחנו בוחרות את האהובות עלינו, ועד כה בחרנו כבר בדים וממש אוטוטו מדידה ראשונה. קבענו מפגש עם עורכת הטקס שלנו ואנחנו מחכות לו בכיליון עיניים. הטקס כרגע הוא הנעלם הגדול, למרות שכבר ישבנו וחשבנו על מה נרצה שיהיה בו. עם הדיג'יי כבר נפגשנו ותיאמנו ציפיות. המפגש הוכתר כהצלחה גדולה ועכשיו נותר לחכות ולראות שהתאריך לא יתנגש לו עם חגיגה אחרת. ההזמנות עדיין לא קיימות, אבל יש רעיון כללי וגם זה ייסגר בימים הקרובים. בכל זאת, צריך כבר לשלוח, אוטוטו חתונה. בנושא הצילום החלטנו שאנחנו רוצות רק תמונות סטילס. לא נראה לנו מעניין במיוחד לראות סרט ערוך שמכיל כמה שעות של אנשים רוקדים. אולי נארגן רק צילום וידאו של הטקס. משימה פתוחה אחרונה חביבה – הטבעות. כאן הופתעתי לגלות שיש מבחר כל כך גדול שאפילו אני, שלא הולכת עם תכשיטים מלבד טבעת האירוסין וכמה פירסינגים, הצלחתי למצוא דוגמאות שמצאו חן בעיני במיוחד. רשימת המשימות הולכת ומתקצרת ואני נהיית יותר ויותר רגועה. יאללה, מתי כבר חתונה?

אבל לפני ההחלטה החשובה שהגענו אליה צריך לעשות אתנחתא חיובית קלה. אמנם העניינים לא הלכו כפי שציפינו ורצינו עם המשפחה, אבל במקביל אליהם קרו גם הרבה דברים טובים. חלקם היו קטנים וחלקם גדולים יותר, אבל כל אחד מהם הביא אותנו קרוב יותר להשלמת תכנית החתונה. אחרי הפגישה הטראומטית עם עורכת הדין יום אחרי הרצח בברנוער החלטנו לעשות הפסקה. לא יכולנו לחשוב על שום דבר פרקטי וגם לא רצינו. את הימים שהלכו ונרגעו ניצלנו לסירוגין (טיג'י בעיקר ואני בהפסקות מהגשת עבודות) לתכנון טיול באירופה, שהתכוננו אליו כחצי שנה מראש ונותרו לנו רק הפרטים הקטנים. על הדרך החלטנו שמאסנו בעורכי דין פרטיים ושאנחנו רוצות להתייעץ עם ארגון "משפחה חדשה". אמנם הארגון מעט שנוי במחלוקת בקרב חלקים מהקהילה הגאה בגלל תמיכתו בעבר בהצעות חוק שמפלות את הציבור הלהט"בי מבחינת נישואין, אבל אותנו הטרידה באותו שלב בעיקר ההוצאה הכספית. התקשרנו וקבענו פגישה לשבוע שאחרי חזרתנו מחו"ל ובינתיים התרכזנו בתכנון מסלולים.

הטיול היה נפלא. שבועיים וחצי ששילבו באופן מיטבי ערים וכפרים, נסיעות בתחבורה ציבורית וברכב והרבה אוכל טוב. את השבוע הראשון עשינו בברלין. אני קיוויתי להשתמש בידע שרכשתי בשפה הגרמנית במסגרת לימודיי באוניברסיטה, אבל גיליתי לאכזבתי שהמבטא הרצוץ שלי גרם לברלינאים למודי התיירים לעבור ישר לאנגלית. למרבה השמחה, מחוץ לברלין המצב היה שונה וזכיתי להבין ולתקשר היטב. אחת התחנות הראשונות שלנו אחרי ברלין הייתה דרזדן. הגענו לשם לקראת ערב, מצאנו חנייה והלכנו לחפש משהו לאכול. לרוע המזל הגענו לשוק הקציר המקסים של העיר כשכבר החל להיסגר. הספקנו בכל זאת לאכול בזריזות קדרת ירקות טעימה, והחלטנו לשוב לשם למחרת בבוקר. זו הייתה החלטה מצוינת, כי בבוקר המחרת מצאנו שוק תוסס ויפה, סופגניית דובדבנים מעולה וטבעות אירוסין. זה היה מאוד לא מתוכנן ופשוט במפתיע. הסתובבנו לנו בין הדוכנים כשטיג'י נעצרה פתאום. כשהסתכלתי לראות למה הבנתי ישר מה משך את תשומת ליבה. בדוכן ישבו מסודרות בשורות טבעות כסופות ויפות, שלהן מסגרת קשיחה שבתוכה טבעת שרשראות קטנה יותר. כזו שאפשר לשחק איתה ולהזיז אותה – דבר שמתאים בדיוק לאופי האינפנטילי מעט של טיג'י ושלי.

רכשנו את הטבעות ובילינו את שארית הטיול בהמצאת שלל סיפורים שבהם הצעתי נישואין לטיג'י בכל מיני דרכים. סופגניית הדובדבנים כיכבה בגדול בסיפור הראשון, שבו הגעתי כביכול לפתע פתאום לטיג'י בשוק הקציר, נושאת בידי האחת סופגניית דובדבנים ובידי השנייה טבעת, כרעתי על ברכיי והצעתי לה להינשא לי. הסיפורים והטיול כולו בידרו אותנו היטב וחזרנו לארץ מרוצות ומאושרות. כאן חיכתה לנו הפגישה הראשונה עם עורכת הדין של משפחה חדשה, ששיפרה תוך שני משפטים את דעותינו השליליות על עולם עורכי דין. היא הייתה מקצועית ואינפורמטיבית, והסבירה לנו מהם השלבים הבאים. בפגישה הזו עברנו על החוזה הסטנדרטי של הארגון, ובסופה נשלחנו הביתה להכין שיעורי בית. אלו כללו מחשבה יסודית על איך נרצה שזה יהיה אצלנו. מה יהיה רכוש משותף ומה לא, מה יהיה הנוהל באשר לעניינים הכלכליים ומה יהיה התהליך במקרה, לא עלינו, של פרידה.

זה לא היה קל. לא נעים לדבר על פרידות ואובדן יכולת השיפוט העצמית בשום שלב בחיים, אבל שתינו חשבנו שעדיף לקבל את כל ההחלטות הקשות עכשיו כדי שיהיה מה שינחה אותנו אם חלילה יתרחשו מצבים בעייתיים. לפגישה השנייה הגענו לאחר שיחות בינינו והתייעצויות עם חברים ובני משפחה. באותה פגישה סיפרנו לעורכת הדין מה חשבנו והחלטנו, והיא שאלה שאלות והכינה את כל הדרוש לכתיבת חוזה החיים המשותפים הפרטי שלנו. בנוסף גם הוצאנו תעודות זוגיות: שתי תעודות נושאות תמונה שמציינות שחתמנו ביום זה וזה מול עורכת דין על כך שאנחנו מנהלות חיים משותפים. התעודה אמנם לא שימשה אותנו מאז באופן פורמלי, אבל טוב לדעת שבמקרה שנצטרך להוכיח משהו יש לנו תעודה זמינה בארנק.

הפגישה השלישית התקיימה ביום הראשון של החורף, שהתרחש באותה שנה מוקדם מתמיד, ובה חתמנו על ההסכם שנכתב. היה גשום מאוד ושתינו הגענו רטובות, בעיקר טיג'י, שחמלה על חוסר היכולת שלי להתמודד עם גשם והלכה לחפש חנייה לבדה. החתימה עצמה הייתה סיטואציה מאוד טכנית ובלתי מרגשת בעליל, אבל כשיצאנו משם התרגשנו. מבחינה משפטית אנחנו החל מאותו רגע זוג באופן רשמי, וזה מאוד שימח אותנו. בעיקר לאור חוסר התמיכה המשפחתית מהצד שלי, שניכרה מאוד בשלב הזה. את חתימת החוזה ואת ההתרגשות חגגנו במנת ספיישל באחת הגלידריות האהובות עלינו, ושם גם צלצלנו להוריה של טיג'י לספר על חתימת החוזה שהושלמה. מהכיוון הזה נשבו רוחות חיוביות והם התעניינו בפרטים ושמחו עבורנו.

במקביל התחלנו לחפש מקום לערוך בו את מסיבת החתונה. הדרישות הבסיסיות היו מקום במרכז הארץ, קרוב לנו וקרוב לאורחים. מקום שלא נראה כמו אולם אירועים סטנדרטי, ושהאוכל יהיה טוב. רצינו גם שיהיו במקום שני חלקים מופרדים, אחד למשפחה שיהיה שקט ומסודר יותר, והשני רועש וחופשי לחברים. בהתחלה ראינו שלושה מקומות. הראשון היה מוצלח אך יקר, השני היה נחמד אבל איש המכירות גרם לנו לרצות לברוח משם, השלישי היה ממש לא בכיוון. כל זה לקח כמה שבועות מורטי עצבים, שבמהלכם טיג'י חרשה את האינטרנט על שלל פורומי המתחתנים ואני התקשרתי לתאם. לפני כל מפגש התקוות שלנו היו בשמיים ומיד בסופו נפלו לרצפה. לזה התווסף לחץ הזמן שהתחיל להעיק עלינו, והצירוף של כל הנ"ל עם ההורים הוביל אותנו לנקודת השבירה שלנו. מצאנו את עצמנו מצוברחות ורבות אחת עם השנייה על כל דבר. ארגון החתונה אמור היה להיות כיף וממש לא הרגשנו שם. תוך כמה ימים הבנו שזה לא עסק. אם זה לא כיף, אז אנחנו לא צריכות לעשות את זה. אנחנו צריכות למצוא פתרון שאיתו נרגיש טוב, גם בשלב התכנון.

וכאן חוזרים להחלטה החשובה, יום ההולדת של החבר וכוסות האלכוהול. שם הייתה לנו תובנה: אנחנו מנסות למצוא פתרון שיתאים גם לנו וגם להורים וגם לחברים ושכולם יהיו מרוצים. למה? הרי החתונה היא בשבילנו. ההורים לא ירגישו בנוח? אין שום בעיה. נפריד בינם לבין החברים באופן מוחלט. החלטנו על קונספט חדש: ארוחת ערב להורים ולמשפחה הקרובה, שאחריה נצעד למקום האירוע האמיתי. שם יתקיים טקס, ואחריו מסיבה. בני המשפחה שלא ירגישו בנוח להגיע לטקס ולמסיבה מוזמנים להמשיך בתום הארוחה היישר לביתם, אנחנו לא ניעלב. האופציה הזו כבר הרגישה כמו משהו שמתאים לנו הרבה יותר. המקום הבא שראינו היה מועדון שיצא לנו לבלות בו די הרבה ביחד. איש המכירות היה מקסים, גרם לנו להרגיש בנוח והלך איתנו בכל רעיון שהעלנו. הבנו שהגענו למקום הנכון ואחרי כמה ימים סגרנו עניין.

ההרגשה הטובה לא נמשכת לאורך זמן. למחרת אמא שלי מתקשרת. "סבתא לא ישנה כל הלילה, היא נורא מודאגת". הטיעון הפעם: טיג'י מנצלת אותי כדי שתוכל להביא ילדים. אמא שלי מדברת על טיג'י כאילו מדובר בסחורה פגומה ומרגיזה אותי מאוד. אף אחד לא ידבר לידי ככה על הבחורה שאני אוהבת ורוצה להינשא לה בלי שישמע מה דעתי על זה, בוודאי לא היא. אני אומרת לה מה אני חושבת על כל העניין, ומסיימת את השיחה. יומיים אחר כך סבתא שלי מתקשרת. "מתי את באה שוב?" היא שואלת, "יש דברים שנראים לי מוזרים ולא ברורים וקשה לי לקבל את זה". אנחנו קובעות שוב. הפעם השיחה הרבה פחות נעימה. סבתא שלי מדברת על טיג'י בלשון זכר ולא מפסיקה למרות שאני מתקנת שוב ושוב ומבקשת ממנה להפסיק. "אני לסבית, אני חיה עם אישה ולא עם גבר", אני אומרת, "וזה ממש לא נעים לי שאת מדברת עליה ככה". אפילו סבא שלי מתקן אותה, אבל שום דבר לא עוזר. 

היא אומרת שטיג'י מאוד אינטיליגנטית וחכמה, ובגלל שאף אחת אחרת לא תהיה מוכנה להיות איתה היא רוצה את הרחם שלי כדי לעשות ילדים. אני כמעט מגחכת מבפנים. כל המילים בעולם לא יסבירו עד כמה התיאור הזה רחוק מהמציאות. אני מספרת עלינו, על הקשר בינינו, על זה שלטיג'י היו בנות זוג לפניי. סבתא שלי חוזרת וטוענת שאני בכלל לא לסבית והשפיעו עלי. הפעם אני כבר לא חסה ומספרת הכל, על החתונה, על זה שאני הולכת להחליף את שם המשפחה שלי לשלה. סבתא שלי בתגובה טוענת שאני עיוורת ונאיבית. שאני לא רואה בכלל איך טיג'י מנצלת אותי וגורמת לי לא לראות שהדברים שאני רוצה הם בכלל הדברים שהיא רוצה. "היא בנאדם לא החלטי, את לא מבינה?", היא מסבירה לי, "פעם היא רוצה להיות אישה ופעם גבר, פעם היא רוצה ילדים ופעם לא". אני מתחילה להבין שהשיחה סטתה מכל נתיב הגיוני. הרי טיג'י מעולם לא שינתה את דעותיה בנושאים המדוברים וחזרתי על זה שוב ושוב לאורך השיחה.

כשהיא אומרת שכל החברים והמשפחה שהגיבו בשמחה לבשורת החתונה פשוט לא אוהבים אותי מספיק, אני מבינה שהגיע הזמן ללכת הביתה. טוב כבר לא יצא מזה. לפני שאני הולכת שניהם מפצירים בי לא למהר להתחתן ולהביא ילדים. לקראת סוף השיחה אני עוד מספיקה להגיד שמאוד מצער אותי לשמוע שהם חושבים שאני איזו בחורה קלת דעת שאפשר לנצל אותה ולסובב אותה בלי שתשים לב. כשסבתא יוצאת לשירותים לרגע סבא מסביר לי שקשה לה. שהוא יודע שאלו החיים שלי ואני אחליט, והוא יכול רק להצביע על מה שחור, מה לבן ומה אפור. בניגוד לסבתא שלי, שרק הסבירה לי כל הזמן כמה הראייה שלי שגויה, הוא היה הצד ששאל שאלות אינפורמטיביות לאורך כל השיחה. על טיג'י, על היחסים בינינו, על מה יקרה בכל מיני מקרים תיאורטיים. אני מרגישה שהוא בכל זאת קצת מבין מה שאני אומרת ומודה לו על כך בלב. הוא אומר שהוא מאוד מעריך אותי על זה שבאתי עליהם אפילו שידעתי שהם יתווכחו איתי. אנחנו שוב נפרדים בחיבוקים ובנשיקות. בשיחה עם טיג'י מהדרך אני אומרת שצפוי היה שאני אתפרק לגורמים לחלוטין אחרי כל השיחות האלו. באופן מפתיע אני דווקא רגועה למדי, אבל אני מכירה את עצמי היטב ויודעת שהסערה בוא תבוא.

עוד יום עובר, אני יוצאת מוקדם מהעבודה כדי להגיע לשיעור באוניברסיטה. אני מתקשרת לאמא שלי מהדרך אחרי שלא התפניתי לדבר במשך היום. הפעם הטון כבר מיליטריסטי ממש. "את עושה טעות ואת לא רואה את זה כי את מאוהבת", היא מתחילה, "ממש כמו שרה אנג'ל שחשבה שטוב לה כשהתחתנה עם שמעיה אנג'ל". עכשיו היא משווה אותי לאשת רוצח, אני מציינת לי בלב. כשהיא טוענת שאני לא רואה מה האנשים סביבי חושבים עלי, אני מסבירה לה שזה מעולם לא הטריד אותי במיוחד. אני חיה את חיי איך שטוב לי ואין לי שום עניין לתכנן אותם כמו שאנשים אחרים אולי היו רוצים. "טוב, אז אולי תהיי שודדת בנקים אם לא אכפת לך מה חושבים עליך". על זה אני כבר לא מסוגלת לשתוק. אני אומרת שזה מאוד מעניין שהיא משווה אותי לאשת רוצח ולפושעת כשאני בסך הכל מתחתנת עם הבחורה שאני אוהבת, ושאני לא מבינה איזה מין פשע זה בדיוק. זה ממשיך וממשיך. "החברים שלך חושבים שאת עושה טעות, מעשה לא הגיוני, ולא אומרים לך", "הייתה לי בת כל כך מוצלחת", "את חיה בבועה", "תשאלי את החברים שלך שמכירים אותך הרבה זמן מה הם חושבים", ועוד ועוד ועוד.

עכשיו אני כבר רותחת. מזה שהיא מסיקה מסקנות על חברים שאינה מכירה ועל החיים שלי, שבהם אינה מעורבת במיוחד. מזה שהיא קוראת לסביבה החברתית שלי בועה כשמדובר בין היתר בקרן פילנטרופית קטנה שמחצית מעובדיה דתיים וחרדים ובאוניברסיטת בר אילן. אני רותחת על זה שהיא מזלזלת בי, בשיקול הדעת שלי, ביכולת שלי להסתדר בעולם שבו אני חיה כבר הרבה מאוד שנים ללא שום עזרה כלכלית או אחרת של הוריי. מזה שהיא לא מצליחה לראות מה טוב לי בכל הדיון המעיק הזה על טובת המשפחה ועל טובתה שלה. אני מרגישה נבגדת. אמא שלי הייתה בת הברית במשפחה מאז שאני זוכרת את עצמי וברור לי שהמצב הזה כבר לא יחזור לקדמותו. אני מגיעה לעבודה של טיג'י והיא מקפיצה אותי לשיעור כדי לחסוך לי את חיפושי החנייה. בדרך אנחנו מתווכחות על משהו פעוט וזה שובר אותי לחלוטין. אני דומעת כל הדרך לשיעור בלי שום שליטה.

אני דומעת מכל שטות בימים הבאים. אני דומעת כשאני חושבת על אמא שלי, כשמישהו מזכיר את ילדיו, כשיש שיר שקט ברדיו. אני דומעת בשתי ההופעות שטיג'י ואני הולכות אליהן במסגרת פסטיבל המוסיקה, וסתם ככה מול הטלוויזיה. טיג'י ואני רבות במהלך הימים האלה כי שתינו רגישות מתמיד. סיטואציית החתונה המתקרבת מלחיצה את שתינו. באחד מהערבים אני פשוט מתרסקת. בוכה לטיג'י שנמאס לי כבר להיות החזקה והבוגרת, זו שמתאימה את עצמה לקצב של כולם כדי שיהיה להם קל. מספרת עד כמה אני כועסת ושדווקא עכשיו אני מרגישה צורך באמא יותר ממה שהרגשתי כל חיי. טיג'י מלטפת אותי ואומרת שאני כועסת בצדק. אני ממדרת את אמא שלי מכל התקדמויות החתונה ולמעשה לא מדברת איתה בכלל. אחרי כמה שבועות קשים טיג'י ואני מגיעות ליום הולדת של חבר, ועל כמה כוסות אלכוהול מגיעות להחלטה חשובה.

השבוע עובר מהר ואני מסיימת את יום העבודה ומתייצבת בבית הוריי. התכנון: לדבר עם אמא שלי, לפתוח סיסמאות קצת יותר לעומק ולהגיע להבנות משותפות. אין לי שום תכנון לנסות לשנות את דעתה, רק להסביר לה מה קורה בצד שלי. כשאני מגיעה אני מגלה שחוץ ממנה נמצאים בבית גם שני האחים שלי. זה כבר מעצבן אותי. לנסוע אליהם זו טרחה די גדולה בשבילי. הלו"ז העמוס שלי כולל שתי שעות נסיעה יומיות קבועות, אחת הלוך ואחת חזור, ואין לי שום רצון להוסיף עליהן בשביל לשבת ולדבר על דא והא כשדברים חשובים הרבה יותר עומדים על הפרק. אנחנו והאחים שלי לסירוגין מושכים שיחה סתמית בערך חצי שעה לפני ששתינו מתפוצצות אחת על השנייה. היא שואלת אותי שאלה מקנטרת, אני מגיבה בעצבים באיזו אמירה כללית שקשורה אליה, היא מתעצבנת על זה שאני מתעצבנת וש"נהייתי נורא אגרסיבית בזמן האחרון", אני כמובן מתעצבנת עוד יותר. באמצע אחד המשפטים שלי היא קמה ויוצאת מהסלון. אני שומעת את דלת חדר השינה נטרקת. המשמעויות ברורות: היא לא רצתה שאראה אותה בוכה והלכה. 

אני נותנת לה זמן להירגע והולכת להתנצל. אני מסבירה שהדברים בכלל לא יצאו כמו שרציתי, לא היו לי שום כוונות להגיד שהיא הייתה אמא לא טובה, רק שהיו דברים שהיא עשתה ועושה עדיין מתוך כוונה טובה שמאוד פוגעים בי. היא מספרת שקשה לה מאוד עם הקשר בין טיג'י לביני. היא בסדר עם הלסביוּת, אבל טיג'י היא "לא פה ולא שם" ועם זה קשה לה. אני מתפלאה מאוד לשמוע שכך היא מרגישה. סיפרתי לה על עברה של טיג'י לפני זמן רב, מתוך הידיעה שאמא שלי היא אדם חושב ורגיש ותדע להתמודד עם זה באופן ראוי. דיברנו על זה מדי פעם מאז שסיפרתי, אבל מעולם לא הייתה לה שום בעיה להכיר בזוגיותנו, למסור לה ד"שים, להזמין אותנו לארוחות ולהיות נחמדה באופן כללי. שוב מסתבר שכך חשבתי, אבל לא כך היה. אני יוצאת בלב כבד לביתם של סבתי וסבי, חוששת מאוד מן הבאות. אין לי שום מושג איך אני הולכת להעלות את הדברים. ברור לי שמהם זה לא יבוא וכל כובד האחריות מונח על כתפיי.

סבתא, סבא ואני יושבים ומדברים על כל נושא בעולם. על הגירושים של ההורים שלי, על דוד שלי וגרושתו, על העבודה שלי, על מזג האוויר, על פוליטיקה. אני רואה את הדקות הולכות ומתקדמות ואת השעה הולכת ומתאחרת. אני לא מצליחה להביא את עצמי להגיד את מה שאני רוצה. לשאול, להעלות את הנושא. המחשבה שאלך בלי להגיד שום דבר ושאצטרך לחזור שוב היא זו שגורמת לי להבין שאני צריכה להכריח את עצמי לנתב את השיחה למקום הרצוי. שעה וחצי אחרי שהגעתי סבתא שלי מספרת על משהו שהסתירו מהם במשפחה. אני אומרת בתגובה שאני חושבת שצריך להפסיק כבר להסתיר דברים, צריך להתחיל להגיד את האמת. "ומה האמת שלך?", היא שואלת, ופותחת את קופסת הפנדורה המשפחתית המקומית. "האמת שלי ידועה", אני עונה, ומספרת הכל. על מה הרגשתי, או בעצם – לא הרגשתי, כשיצאתי עם בחורים בתיכון, על הבחורה שגרמה לי להבין שאני נמשכת אליה, על נסיונות מאוחרים יותר עם בחורים. סבתא שלי מנסה להסביר לי שאני לא לסבית. יש אנשים שהם הומואים ולסביות, אבל הם יודעים את זה מגיל צעיר. אני יצאתי עם בחורים, אני בחורה כזו מקסימה, כל בחור ירצה אותי. "אבל סבתא, זה לא שהם לא רוצים אותי – זו אני שלא רוצה אותם", אני מסבירה. סבא שלי מהנהן בצד, הוא דווקא מבין את מה שאני מתארת.

השיחה נמשכת ומתארכת, אני מרגישה כאילו חזרתי אחורה במנהרת הזמן, שוב היישר לתקופת היציאה שלי מהארון. אבל אנחנו מדברים על דברים שלא חשבתי שנדבר עליהם אי פעם, הטונים רגועים, ונשארים כך גם כשאני מספרת דברים שלא ידעו על טיג'י. הם לא מצליחים להבין את זה. אני מדברת על מין, מגדר ומשיכה מינית, על אנשים שלא מרגישים בנוח במגדר שבו הם חיים ורוצים לשנות אותו. אני מספרת על אהבה גדולה, על חיים משותפים וטובים במלוא מובן המילה. הם לא מבינים למה אנחנו לא יכולות להיות פשוט חברות טובות. אני מדברת על תחושת התאמה מופלאה וידיעה ברורה שזה הדבר הנכון עבורי. הם לא מבינים. "את לא צריכה לסגור את עצמך רק לנשים, למה שלא תצאי עם בחורים?", הם אומרים. אני מספרת על תסכול, על תחושה שמשהו אצלי לא בסדר, תחושה שנמשכה שנים. שזה לא זה עם בחורים, הם לא מעוררים בי אותם רגשות שמתעוררים בקלות עם בחורות. הם לא מבינים למה אני צריכה לספר על זה לאנשים שאני מכירה, ככה אף בחור לא יתחיל איתי ואני מפספסת. לקראת סוף השיחה אני מבהירה שישנם שני דברים שלא ייקרו מבחינתי: הראשון, שאתחיל לצאת עם בחורים. יש לי בת זוג שאני אוהבת, וגם אם המצב היה שונה – את פרק הבחורים בחיי כבר סגרתי. השני, שאשקר לגבי העדפתי לנשים. כשהנושא יעלה, אני מתכוונת לספר את האמת, כמו שאני עושה תמיד. על החתונה אני לא מספרת. אני מרגישה שזה יותר מדי לשיחה אחת ורוצה לתת להם זמן לעבד. חוץ מזה אני גם קצת משתפנת לאור התגובות שלהם וחוסר ההבנה הכללי. אנחנו נפרדים בחיבוקים. הם אומרים שהם אוהבים אותי ורוצים שיהיה לי טוב. אני יורדת במעלית ונכנסת לאוטו. השעה מאוחרת ואני מרגישה טוב, שמחה שסוף סוף דיברתי איתם.