ללכת עם החידה, לעשות מזה סרט

החתונה תמה ונשלמה בסוף חודש מרץ 2010, ואנחנו אספנו ריקושטים עוד חודשים רבים. הראשונים הגיעו כמובן מהאגף המשפחתי. ספירת מלאי קצרה שלנו העלתה מספר נעדרים מהאירוע. ראשונים – סבא וסבתא שלי. הם אמרו שלא יגיעו ועמדו במילתם. על אף שהתעקשתי להיות נכדה למופת, דיברתי איתם חזור ודבר בתקופת ההכנות, הבהרתי להם שאני רוצה שיבואו, נתתי להם הזמנה ביד בביתם, צפיתי בהם פותחים אותה ועניתי לכל השאלות שהיו להם – הם בחרו לא להגיע. אני לא יודעת מה עבר להם בראש בזמן שהיו בביתם כשבמקביל כל משפחתם חגגה עם נכדתם הבכורה ועם בחירת ליבה מסיבה גדולה של אהבה. אני לא יודעת אם הם ראו תמונות והתפעלו מהשמלות, אני לא יודעת אם מישהו חלק איתם את המילים היפות שנאמרו ותיאר את האושר הגדול שחווינו. אני לא יודעת כי לא שאלתי. נמאס לי להיפגע ואני מקבלת את חוסר הקבלה שלהם כעובדה עצובה מאוד, אבל בהחלט קיימת ונוכחת.

יחד איתם בבית בערב החתונה שלנו הייתה בת הדוד שלי בת השש שגרה בטקסס בימים כתיקונם ואביה הגיע איתה לארץ לכבוד החתונה. הילדה המתוקה הזו שאני כל כך אוהבת בכלל לא ידעה שמבוגרי המשפחה החליטו למנוע ממנה את החוויה המשפחתית החד פעמית הזאת. בטח היו להם סיבות מאוד טובות. אני לא יודעת מהן וגם לא יודעת מה סיפרו לה, אם כי לפי השאלות ששאלה אותי התשובה היא כלום. אף אחד לא עשה לה סדר בראש והסביר שטיג'י וסיוון אוהבות אחת את השנייה והתחתנו. הפתעת הערב הייתה דוד גל, האח הצעיר ביותר של אמא שלי. כשצלצלתי אליו לפני החתונה לבקש את הכתובת למשלוח ההזמנה הוא נשמע נלהב ונתן לי אותה ברצון. תמיד הרגשתי שאני וגל מבינים אחד את השנייה, אולי כי הוא מבוגר ממני בתשע שנים בלבד. אבל לחתונה הוא וזוגתו לא הגיעו. הם גם לא טלפנו להסביר למה, או כדי להגיד מזל טוב. למעשה, תשעה ימים אחרי החתונה הוזמנו לביתם לארוחה משפחתית גדולה במסגרת פסטיבל האכילה הנהוג בפסח. כולם היו נחמדים כרגיל, אבל לא נאמרה אפילו מילה אחת שקשורה לאירוע. התעלמות מוחלטת מהעובדה שהחתונה בכלל קרתה.

אצל טיג'י קיבלנו אותות מדאיגים כשבועיים לפני מסיבת הנישואין. הדודה הגדולה שהיא כמו סבתא "לא תגיע כי יש לה חוג בארבע והיא תהיה עייפה", ככה היא הסבירה לנו באזכרה של סבא וסבתא של טיג'י. הבנות שלה יגיעו, אבל בלי הילדים כי "ככה אפשר ליהנות יותר ולחסוך במתנות", פרשנותה של אמא טיג'י. משתוממות ונעלבות החלטנו שהם כנראה לא מבינים מהו בדיוק האירוע שלשמו אנחנו רוצות להתכנס, אחרת איזו סיבה יש להן להגיב בצורה כזאת? הדוד של טיג'י, שבאופן עקרוני אף פעם לא נחשד בקבלה יתרה, לקח את זה קשה. האסימון שבעלבון הגדול של אי ההגעה נפל אצלו כנראה בחתונה. הוא התרגש עד דמעות בטקס ולמחרת הרים טלפון עצבני לדודה הגדולה. הוא צעק עליה על כך שלא הגיעה, וגרם סוף סוף לי ולטיג'י להרגיש שיש מבוגר אחראי במשפחה שעושה את עבודתו. זה כמובן היה כבר מאוחר מדי, ומאז לא ראינו את הדודה, או את בנותיה, או את הילדים. חלק שלם במשפחה של טיג'י התפוגג ונעלם. אמנם לא רק בגללנו, אבל החתונה בהחלט הייתה קש לא קטן על גבו של הגמל העייף.

החלק החיובי העצום התגלה כשלושה חודשים אחרי החתונה. נפגשתי לקפה עם מורן, בת הדודה הקרובה ביותר אלי, גם בגיל – מפריד בינינו חודש לטובתי, וגם בכלל. לא התראינו זמן רב, אז במשך השעה הראשונה שפכנו זו על זו את כל מה שקרה בחיינו לאחרונה. אחר כך התפנינו לשיחה אמיתית. למורן היו בשורות מאוד מעניינות עבורי. מסתבר שאי שם, כמה חודשים לפני החתונה, רחשו וגעשו הרוחות המשפחתיות בכמה חזיתות. חברה שהייתה עם טיג'י בצבא ומתפקדת גם כבת דודה מאוד רחוקה שלי סיפרה על היכרותה עם טיג'י בהקשר לחתונה לאמא שלה. זו דיברה עם סבתא שלי וכנראה סיפרה את אותם הדברים, ומשם הכל נפוץ לכל עבר. זו הייתה כנראה יכולה להיות סצנה טובה מתוך טלנובלה, אך מכיוון ששמעתי אותה מיד שלישית ובאיחור אסתפק בשורה התחתונה: צד שלם של המשפחה יודע היטב פרטים על עברה של טיג'י כבר חודשים, ואף אחד לא שינה את התנהגותו בעקבות זה. השמחה עבורנו נשארה אותה שמחה וכולם חגגו ורקדו ועשו מה שבני משפחה נוהגים לעשות אחד עבור השני.

חצי שנה אחרי החתונה, בספטמבר 2010, ארזנו את מטלטלינו, השכרנו את הדירה ונסענו לירח דבש. יותר נכון, לשלושה ירחים עמוסים ומלאים כל טוב בארה"ב ובקנדה. בתחילת הטיול התאכסנו בביתו של הדוד מטקסס, שבו היו גם סבא וסבתא שלי במסגרת החצי-שנה-פה-חצי-שנה-שם שהם מנהלים כבר שנים. ארבעה ימים צמודים איתם הבהירו הכל. היא בכלל לא מבינה מה משמעות החתונה עבורנו ובכלל. מספר פעמים היא דיברה בכמיהה על חתונתו העתידית והלא מציאותית של דוד רוני, "תבוא לארץ, תכיר בחורה טובה, נארגן לכם חתונה גדולה לתפארת". ואנחנו יושבות ליד, שותקות, מבינות שהיא לא מודעת בכלל למה שפספסה ולא מבינה על מה ויתרה. אלו היו ארבעה ימים אינטנסיביים שבהם החלטתי להרפות. אם זו הבחירה שלהם מי אני שאלחם בה? על בת הדוד אני עדיין נלחמת. בילינו איתה הרבה והיו לי אינספור הזדמנויות לספר שטיג'י וסיוון נשואות. "את מבוגרת או ילדה?", היא ניסתה להבין. "מבוגרת", עניתי. "אבל לפעמים אני מתנהגת כמו ילדה". "יש לך ילדים?", היא המשיכה. "בינתיים לא, אבל יום אחד עוד יהיו לטיג'י ולי ילדים".

ממרחק שתי יבשות הדברים נראו קצת אחרת. חודשיים לתוך מסע הדרכים שלנו ברחבי ארצות הברית העצומה הכל כאילו התבהר, אולי התגמד, או לפחות קיבל פרשנות אחרת. חודשיים של קשר מאוד מצומצם עם אמא שלי הפכו אותה לבלתי מזיקה. מרחוק כבר בכלל לא כעסתי, בעיקר הצטערתי בשבילה. היא לא מבינה מה קרה ומה קורה ואין לה מושג איך לתקן. אני לא מתכוונת לעזור לה בזה. חודשיים של חשיבה גרמו לי להבין שאני לא ההורה אלא הבת, ומוטב שאתנהג בהתאם ולא אקח לי תפקידים לא לי. אני לא מנסה יותר לפתור כלום, יהיו הדברים איך שיהיו. לאבא שלי ולאחים התגעגעתי. כל כך רציתי לחלוק איתם את מה שלמדתי וחוויתי במהלך המסע, רציתי שיראו הכל איתי. לקראת סוף הטיול, כשטיג'י ואני היינו בשלבי אריזה מתקדמים ואחרי שני ארגזים שכבר נשלחו לארץ, עשינו קניות אחרונות. בכל חנות שנכנסתי אליה ניסיתי להיכנס לראש שלהם. החולצה הזאת תתאים, הדיסק הזה יהיה בדיוק לטעמו. השקעתי בהם זמן וכסף בחו"ל הרבה יותר מבארץ. הם לא עזבו לי את הראש. אני מחליטה להתראות איתם יותר כשאשוב. רוצה לבלות זמן עם אלו שעושים לי טוב. מגיע להם ומגיע לי.

ועל החתונה הקנדית שלנו – בפעם אחרת...

אחרי כל זה הגיע החלק שלנו. שתינו עבדנו קשה מאוד על כתיבה של משהו שמצד אחד לא יהיה ארוך מדי, אך מנגד יתמצת את הרגשות הרבים שלנו אחת כלפי השנייה ולקראת האירוע העצום הזה. לא הראינו אחת לשנייה את הכתוב, בניגוד מוחלט לנוהגנו ככלל. טיג'י דיברה ראשונה. היא סיפרה על גורלם המר של כל המקומות והאירועים שבהם התאהבנו אחת בשנייה (כולם נסגרו) ועל המסלול הארוך שעברנו מהרגע שהחלטנו להתחתן ועד עצם היום הזה – מהמפגש שבו סיפרנו לחברים שאנחנו נישאות, דרך הסכם הנישואין ותעודת הזוגיות, ועד איחוד שם המשפחה. היא המשיכה ואמרה כמה היא מתרגשת לחיות איתי, לדבר איתי ולהתווכח איתי (אחד התחביבים האהובים עלינו), וכמה אנחנו מאושרות וגאות בזוגיות שלנו. לקראת הסוף, בפסקה שגם כשאני קוראת אותה עכשיו מרגשת אותי עד דמעות, היא דיברה על הקשר הכמעט טלפתי שלנו. על היכולת הזאת שבחיים לא חשבנו שאפשרית, להיות שתיים שהשלם ביניהן גדול מסכום חלקיו. מזל שכל כך התרגשתי מעצם המעמד והנוכחים שלא לגמרי הצלחתי לקלוט את המשמעויות, אחרת העניין היה נגמר בבכי כבר כאן.

אחר כך היה תורי. הרגליים שלי רעדו כשהייתי צריכה לפתוח את הקלסר הלבן שבתוכו היו הדפים שכתבתי. פונט 18, רווח כפול, כמו שטיג'י לימדה אותי. הידיים התמקמו על הדפים כדי שלא יפלו. נשימה עמוקה. מתחילים. "נורא מתאים לי לשאת נאום חוצב להבות על זכויות להט"ביות, אבל אני לא אעשה את זה", פתחתי. סיפרתי שהמילים שלה היו הדבר הראשון שהתאהבתי בו. אחר כך התאהבתי בספונטניות. אחר כך בחיים המשותפים שלנו, עם ההרגלים שסיגלנו לנו, שמבחוץ יכולים אולי להראות מאוד תמוהים, אבל מתאימים בדיוק עבורנו. סיפרתי על הזוגיות הזאת שמחנכים אותנו אליה. זוגיות שהיא עבודה ושצריך להתפשר ולהשקיע בה. "בשום מקום לא כתוב שאת יכולה פשוט למצוא את הבחורה המושלמת. ולא מושלמת במונחים של עיתון "לאישה", אלא מושלמת במונחים של לסביות – בדיוק בשבילי". הסברתי שבשבילי לתאר את מה שיש בינינו כאהבה זה לא מדויק. הרי זה כל כך הרבה מעבר, ואת המילה המדויקת עוד לא המציאו בעברית. פאוזה קצרה. בהמשך הדף שלי הייתה כתובה מילת החיבה המשותפת שלנו אחת לשנייה. להקריא או לא להקריא? הרמתי את המבט וראיתי המוני אנשים. הורדתי את המבט והחלטתי ללכת על זה ולציין את המילה בקול רם. צחוקים נשמעו מהקהל. עכשיו כולם, כולל קרובי המשפחה והאנשים שעובדים איתי יודעים איך אנחנו קוראות אחת לשנייה כשאנחנו לבד.

סיימנו את הטקס בברכה השביעית מבין שבע הברכות המסורתיות, רק מנוסחת בנקבה יחידה ובנקבה רבות, ובהחלפת טבעות שבה כל אחת הקריאה משפט מהשניים שכתבנו ביחד. זהו, תם הטקס. אנחנו נשואות. ירדנו מהבמה ובמשך חצי השעה שאחרי חיבקנו וחובקנו, שמענו חוויות וסיפרנו חוויות, אחת לשנייה ובעיקר לסובבים. המשך הערב עבר עלינו בשמחה גדולה. רקדנו עד אבדן חושים ותחושה ברגליים – במיוחד במקרה שלי, שמסתובבת עד היום, יותר מחמישה חודשים אחרי, עם שטפי דם ברגליים למרות ההיערכות המוגברת (כלות, היזהרנה בנעליים שאתן בוחרות, יש דברים שקשה לשער לפני שעומדים איתן שעתיים). הזמן עבר נורא מהר, כל שעה עברה כמו דקה. ילדה מתוקה אחת בשמלה ורודה ביקשה לרקוד עם הכלה. היי, זו אני! הרמתי אותה ורקדנו עד שההורים שלה ביקשו אותה בחזרה. קצת שתינו (בעיקר טיג'י), קצת אכלנו (מצלחות מלאות כל טוב שהבריחו לנו חברים לחדר הכלה-כלה שלמעלה), ואחרי כמה שעות מעלפות של ריקודים בניצוח כמה מהחברים היותר צבעוניים ומלאי שמחת חיים שלנו, המועדון התחיל להתרוקן לאט לאט. ראשונים עזבו ההורים לילדים שהשאירו בייביסיטר בבית, אחריהם משכימי הקום, עד שנשארנו רק עם החברים הקרובים.

לאט לאט גם הם התחילו לעזוב, עד שנותר במועדון מספר חד ספרתי של אורחים והשעה הייתה חד ספרתית אף היא. כל השירים הקופצניים כבר הושמעו, והדיג'יי התחיל לנגן כמה מהשירים הבודדים שאנחנו בחרנו. שקטים, נעימים, ומזכירים לנו כל מיני תחנות בחיינו המשותפים. ב"הכל זה לטובה" היא התחילה לדמוע. הסתכלתי עליה והבנתי בדיוק למה. כל כך הרבה דברים קרו לנו בשנים האחרונות, וכל הזיכרונות וכל הרגשות התנקזו לרגע הזה בדיוק, שלי ושלה, רוקדות מחובקות לצלילים שאנחנו אוהבות, אחרי ערב של חיבוק אוהב שקיבלנו מכל מי שאנחנו מכירות. ב"הריקוד המוזר של הלב" היא כבר התפרקה לגמרי. הסתכלתי עליה ככה, בוכה ויפה, ואהבתי אותה כמו שלא חשבתי שאפשר. נשארנו לבד על הרחבה, מסביבנו כבר הפכו את הכיסאות. היחידים שנשארו היו דורון, שתיעד את הרגע במצלמת הסלולרי שלו, וכמה חניכים של טיג'י. אחד מהם עמד קרוב אלינו ופיזר עלינו עלים של פרח, אחד בכל פעם, כשרקדנו ככה, צמודות. הערב אמנם נגמר בבכי, אבל למעשה הבכי רק התחיל.

חזרנו הביתה בידיים עמוסות. מה שעניין אותנו בעיקר היו המגשים עם שאריות האוכל. ערב שלם בקושי הצלחתי לדחוף אוכל לפה מרוב התרגשות, ועכשיו הגיע הזמן לפצות על זה. בחמש בבוקר חיממנו כמה קבבים והתיישבנו על הספה. היא כבר הפסיקה לבכות, ועכשיו אני התחלתי והיא הצטרפה בקלי קלות. בכינו עד שהלכנו לישון. למחרת קמנו ובכינו, וגם ביום שאחרי, וגם ביום שאחרי. בכל פעם שחשבנו על משהו שקרה בערב הזה הברזים השתחררו לגמרי. אני לא יודעת אם זה קשור לחתונה, אבל מאז, בכל פעם שאני בחתונה, אני נורא מתרגשת. ובכל פעם כשאני חושבת על הערב הזה אני נורא מתרגשת. וגם עכשיו כשאני כותבת. ובכל פעם כשאני חושבת כמה מזל יש לי שהאישה המדהימה הזאת חיה איתי ואוהבת אותי ואני אותה, ובכל פעם כשאני חושבת על התכניות הנהדרות שעוד יש לנו לחיים המשותפים שלנו, אני פשוט לא מצליחה אחרת – זה תמיד נגמר בבכי.

"זה ייגמר בבכי". זה מה שאומרים כשילדים רבים ונראה כאילו עוד רגע מישהו מגיע לחדר מיון. "זה ייגמר בבכי", אומרים כשברור שמישהו הולך להיפגע. גם החתונה שלנו נגמרה בבכי.

בשעה שש וחצי התייצבנו במועדון. בדרך עוד הספקנו להילחץ נורא כשהדיג'יי התקשר ואמר שיש בעיה. בלי פרחים, בלי מזגן ואפילו בלי אוכל עוד היינו מסתדרות. אבל אי אפשר בשום פנים ואופן לקיים מסיבת נישואין מהסוג שלנו בלי דיג'יי, כך שאפשר היה להבין את ההיסטריה המטפסת. אבל כשהגענו גילינו שהבעיה כבר נפתרה, ויכולנו לנשום לרווחה ולרוץ מאופרות ומסורקות אך עדיין לא לבושות לחדר הכלה-כלה שבקומה השנייה. פרסנו לפנינו את כל רכושנו עלי אדמות לערב זה. המלאי: שלושה זוגות נעליים לשתינו (כי אני החלטתי אמנם להיות יפה ולשתוק, אבל לרקוד בכל זאת רציתי), חבילת פלסטרים (מאותה סיבה בדיוק), שתי שרשראות (אחת לכל כלה), שני זוגות עגילים ועוד שני פירסינגים, כולם חדשים ויפים (אני מפצה על זה שלטיג'י אין חורים באזניים), מעטפה מלאה בכסף כדי לשלם לכל מי שצריך, שתי שמלות צבעוניות (סגולה של טיג'י וכתומה שלי), שישה קלסרים בששת צבעי הקשת עבור הדוברים בטקס, שני קלסרים לבנים בשבילנו, 2 טבעות בתוך קופסאות שהופקדו למשמרת אצל דורון והרבה פרפרים בבטן.

לא ראינו את עצמנו מחוללות בשדות או על רקע השקיעה לפני האירוע, משום שזה היה דורש מאיתנו להיות מוכנות בערך שלוש שעות מוקדם יותר, ואנחנו כאמור החלטנו להעביר את היום במלוא הרוגע האפשרי. כתחליף יאה יותר הצטלמנו קצת בתוך המועדון וקצת בחוץ, שלמרבה המזל נוקה לחלוטין יומיים קודם לכן מכל השיפוצים, חומרי הבנייה והגדרות שסבבו אותו בחצי השנה שקדמה לאותו יום. עוד לא הספקנו להגיד ג'ק המרטש וכבר הגיעה משפחת טיג'י: אמא, האחות ושיחיה. אבא טיג'י הוריד את כולם והלך להחנות את האוטו, ועד מהרה הצטרף לסבב התמונות. המשפחה שלי לא איחרה להגיע ולהצטרף לסבב תמונות נוסף. בגלל המצב הרגיש בפוטנציה בין ההורים שלי באופן ספציפי ובין שתי המשפחות באופן כללי, ההנחיות לצלמת היו ברורות: מי שלא רוצה להצטלם לבד או עם מישהו אחר, לא צריך לדבר על ליבו. אנחנו לא מכריחות אף אחד.

החברים התחילו לזרום פנימה טיפין טיפין. הספקנו לחבק בניחותא, ואפילו לשתות ביחד איזו לגימה מפה ולכרסם איזה סושי משם. לאט לאט הקצב גבר. ערב רב של בני משפחה, חברים וחברות מתקופת הילדות והתיכון, משנת השירות, מהצבא, מחוש"ן, מדריכות וחניכים מאיגי, מהאוניברסיטה, ממקום העבודה הנוכחי ומהקודם, קמצוץ חברים של ההורים. בכל פעם שחיבקתי באהבה רבה אנשים, מאחוריהם כבר ראיתי עוד אנשים שרציתי לחבק. המון אנשים מילאו את רחבת המועדון, פטפטו, שתו ואכלו משהו קטן. סטרייטים, לסביות, צעירים ומבוגרות, אלו שהשאירו את הילדים בבית ואלו שבאו איתם. בין לבין נרקמו כל מיני מחזות יפים. סבתא שלי ביקשה שנציג אותה בפני הוריה של טיג'י. בכל זאת, אוטוטו משפחה. בשמחה הובלנו אותה לאזור, בו לחצו סבתא שלי ואמא של טיג'י ידיים בחום וסיפרו אחת לשנייה בהתלהבות על המוצא הגיאוגרפי המשפחתי המשותף.

עוד לא בכינו.

כל כך הרבה חיבקנו וחייכנו, שלא שמנו לב שהגיעה השעה היעודה. יקיות כהרגלנו, עוד בהזמנה ציינו במפורש שבשמונה וחצי בדיוק יתחיל הטקס. אבל אנחנו היינו כל כך עסוקות, שרק כשאמא טיג'י דיווחה מחזית השעון התחלנו להתרוצץ, לארגן את כל הדוברים ואת הנוכחים האחרים, לגרום להם להפסיק לאכול, לחלק להם את הקלסרים שבהם יוכלו לשים את מה שיקריאו ולהזמין אותם אל הבמה. מלבד ששת הדוברים, שבהם הייתה גם אמא טיג'י, היו על הבמה גם אבא טיג'י ושני האחים שלי. קביעת הפורום הזה היה אחד הדברים שיותר סחטו אותנו רגשית בשלבי התכנון, ובדיעבד הסתבר כאידיאלי.

ראשונה דיברה מ"ם, הלא היא מנחת הטקס המהוללת. מ"ם דיברה על מה זה בכלל חתונה, למה זה דבר די מתעתע לעיתים ומה בכלל הקשר של כל זה לאהבה. הרי לא באמת צריך את כל הסיפור הזה בשביל לחיות חיים משותפים וטובים, אבל בכל זאת הרוב מתחתנות. מכל מיני סיבות. אבל אף אחת מהן איננה הסיבה שלנו – שהרי כל אחת מאיתנו בכל זאת מתחתנת עם אישה. אחרי ההקדמה הזו דיברה אמא טיג'י, קלסר אדום בידה. היא בירכה אותנו על הקמת הענף החדש במשפחה וריגשה אותנו מאוד באהבה ובקבלה שלה. אחריה דיברה רינת, עם הקלסר הכחול. את רינת הכרתי לפני ארבע שנים בערך, בסוף סמסטר א' של שנה א' של התואר הראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן. היא הייתה ילדה דתייה ושוחרת סטטיסטיקה, ואני הפחדתי אותה עד עמקי נשמתה כי הסתובבתי ברחבי האוניברסיטה עם קסדה ביד, המון פירסינגים על הפרצוף והליכה ממורמרת. בחופשה בין הסמסטרים אני עשיתי תאונה והקסדה נעלמה, ורינת ואני נהיינו חברות איכשהו ונשארנו כאלה עד היום. רינת דיברה, איך לא, על הסטטיסטיקה של מציאת אהבת אמת ושעשעה אותנו מאוד. הבא בתור היה עדי, נושא קלסר ירוק וריק, אותו הוא הראה לקהל והסביר שלמרות שניסה לא הצליח לכתוב כלום. עדי דיבר על האהבה הגדולה ששוררת ממש עכשיו במועדון והולכת איתנו לאן שנלך.

אחריו דיבר דורון. הקלסר הכתום שבידו רעד כשהוא סיפר על ההיסטוריה המשותפת שלנו. איך הכרנו במהלך שנת ההכשרה שעשינו לפני שנת השירות, צעירים ותמימים, ואיך נראיתי לו קצת מוזרה ורק במקרה הוא החליט לכתוב את שמי ראשון בטבלת העדיפויות לדירות המגורים. מאז נקשרה בינינו חברות אמיצה שמלווה אותנו כמעט מדי יום, ודורון הפך לאחי בנפש, שנמצא לצידי ומלווה אותי בכל חיי הבוגרים. אחרי דורון הגיע תורו של אור בעזרת קלסר צהוב. אור סיפר איך הכיר את שתינו בנסיבות בלתי תלויות ושמח כשנודע לו שאנחנו זוג. הוא איחל לנו אוכל טוב ונסיעות מרתקות לצד גשם גם באפריל וזר פרחי יסמין, כמו בשיר המקסים של דנה אמיר שלא הכרתי עד אז. אחרונות חביבות בקרב הדוברים היו שלי ושלי, שסיפרו איך נראה כל עניין הנישואים מנקודת המבט של החתולים, הצחיקו אותנו מאוד וגם הזכירו לנו כמה חבל שלא יכולנו להביא גם אותם.

שבוע החתונה עבר עלינו ברגשות מעורבים ובעיסוקים מגוונים. מצד אחד היינו עסוקות חלק גדול מהזמן בסידורים אחרונים הקשורים לחתונה. נענו כל הזמן בין מדידות אחרונות של השמלות, אישורי הגעה, ביקורים אצל שיננית וסַפָּר וקניית שרשראות, עגילים, נעליים נוחות (בשבילי) וסוכריות גומי. מצד שני, שתינו היינו בחופש מעבודה, מה שאפשר לנו להתרכז בנוסף גם בדברים אחרים. למשל בנירה, חברה טובה שבאה במיוחד לחתונה מארה"ב, ושמחנו לבלות הרבה איתה ועם זוגתה. שתיהן גרמו לנו להרגיש צעירות כמו שלא הרגשנו לאחרונה וישבו איתנו ביותר פאבים בשבוע אחד ממה שיצא לנו בחודשיים שלפני. נירה ואלי המקסימות התרגשנו איתנו מאוד, ביקשו כל הזמן לשמוע עדכונים, וגרמו לנו להתרכז בעיקר (החתונה) ולא בטפל (הסידורים).

חוץ מנירה ואלי היו עוד דברים שעזרו לנו ליהנות, ובמיוחד אחד ספציפי. כשזוג סטרייטי מתחתן, כולם יודעים שהחתונה היא הרבה פעמים גם בשביל ההורים והמשפחה ולפעמים קצת שוכחים לבדוק מה הכלה והחתן רוצים. בשביל זה בדיוק, זה ההימור שלי, המציאו את מסיבת הרווקות ומסיבת הרווקים. סיטואציה שמטרתה לשים את בני הזוג במרכז ולגרום להם שמחה ושעשוע. אצלנו זה קצת שונה: קודם כל, כי אנחנו ממש לא זוג סטרייטי. שנית, ארגון החתונה שלנו היה שונה מהותית מאחר שבעיקר היה חשוב לנו לעשות מה שאנחנו, ולא אף אחד אחר, רוצות. שלישית, הקונספט של מסיבה נפרדת שלי ומסיבה נפרדת שלה נראה לנו מופרך מיסודו, אבל רצינו בכל זאת לעשות מעין אירוע מקדים. ולכן התכנסנו לחשוב על רעיון אחר שיהיה לנו נחמד וכיפי.

זה היה סשן חשיבה קצר במיוחד. מה אנחנו הכי אוהבות לעשות ביחד? לארח חברים בביתנו הקט ולאכול, ובמיוחד את השילוב בין השניים. במסורת היהודית נהוג בעדות מסוימות לעשות שבת חתן, ויש עדות שבהן עושים במקביל גם שבת כלה. אז לא שאנחנו מסורתיות במיוחד, אבל זה רעיון נחמד לו רק היה לו טוויסט גאה. כאן באה לעזרתנו דרקונית. מה אפשר לעשות עם הרעיון הזה כשיש שתי כלות? כמובן, שבת כלות! חיש מהר ארגנו רשימה של אוכל יהודי בעזרתו האדיבה של גוגל, ארגנו רשימה של סרטים שאנחנו אוהבות בעזרת הזיכרון של טיג'י ואצנו לסגור את הפרטים האחרונים. בסופו של דבר אכן היה אירוע משעשע, בו שכנו זה לצד זה בין היתר הנסיכה הקסומה, הרפתקאותיה של פריסילה מלכת המדבר, כבד קצוץ, איקרה, דג מלוח וקיגל. זו הייתה אתנחתא מבדרת שהפיגה קצת את הלחץ המתון ששרה עלינו.

שתינו היינו קצת לחוצות משתי סיבות: הראשונה, כל הסיטואציה המשפחתית הייתה טרייה למדי, ובמסגרת המריבות שמבטיחים לכל זוג שנישא גם אנחנו רבנו על הנושא הרבה. רבנו אחת עם השנייה וכל אחת עם משפחתה, ואז חזרנו עם דיווחים חדשים לריב שוב אחת עם השנייה. זה לא היה נעים במיוחד, אבל בין ריב לריב בכל זאת הצלחנו לבלות וליהנות ביחד ולהיזכר כל פעם מחדש למה בכלל אנחנו כאן. הסיבה השנייה שעוררה קצת מתיחות הייתה הטקס. הזכרתי באחד מהפרקים שביקשנו מדמות ציבורית ידועה (לצורך הנוחות נקרא לה מ"ם) לערוך את טקס הנישואין שלנו וקיבלנו הסכמה עקרונית. מאז הספקנו כבר לשבת עם מ"ם, לגלות דמות אינטליגנטית ומרתקת, לחשוב הרבה בעזרתה ובאופן עצמאי על מה נרצה שיהיה בטקס ולקבל כמה החלטות: שכמה חברים וחברות ידברו בטקס, מי יהיו הנ"ל, שאנחנו נקריא דברים אחת לשנייה, מה יהיה סדר הדברים המשוער - וגם שנרצה שהיא תגיד כמה דברים מקדימים.

שבוע לפני החתונה הכל היה סגור. החברים והחברות הדוברים בטקס קיבלו מיילים מפורטים והתחילו לעבוד על הדברים, אנחנו כתבנו טקסטים ולא הראינו אותם אחת לשנייה (בפעם הראשונה ביחסינו) והכל התחיל להתגבש ולקבל צורה. הכל, מלבד הדברים שמ"ם הייתה אמורה לשאת... שתינו נלחצנו קצת מהעניין, בעיקר כשניסינו להשיג את מ"ם בטלפון ללא הועיל. יומיים לפני החתונה, כשטיג'י כבר עשתה חורים בכל הקירות בבית מרוב היסטריה, קיבלנו גרסה ראשונה של הדברים. מאותו רגע ואילך אני הייתי רגועה לחלוטין, סמוכה ובטוחה שהטקס יהיה לרוחי. טיג'י דווקא הייתה מאוד לא רגועה – היא בניגוד אליי, שדוחה המון דברים לדקה התשעים, לא מסוגלת לעשות דברים ברגע האחרון וצריכה מרווח נשימה גדול מספיק. הכל נסגר פלוס מינוס ביום שלפני החתונה, אך למעשה עד הטקס עצמו לא ידענו במדויק מה הולך להיאמר.

את יום החתונה עצמו היינו נחושות בדעתנו להעביר ברוגע ככל האפשר. קיווינו שנצליח לישון בלילה שלפני כמו שצריך ותכננו לפצוח בארוחת בוקר בשעה שתאפשר לנו לא להיזרק מהמיטה מוקדם מדי. היעד: מסעדה נחמדה בשם "טאטי לופט" שממוקמת ביהוד ושאנחנו סועדות בה לא מעט (וממליצות עליה בחום). אספנו את אחותה של טיג'י ואת דורון חברי הטוב, שנבחר ברוב קולות לבלות איתנו את היום כולו, ושמנו פעמינו לעבר היעד. אכלנו, שבענו, נסענו הביתה לנוח וקנינו עיתון כדי שיהיה לנו איך להעביר את הזמן בשלבי האיפור וסידור השיער העתידים לבוא. בעיתון ציפתה לנו הפתעה: לא אחת, אלא שתי כתבות גאות! האחת על הומואים דתיים והשנייה על משפחות שבהן יש שני ילדים להט"בים. לא יכולנו שלא לחשוב שמישהו במערכת העיתון חשב עלינו...

כל נושא האיפור והשיער היה דיון שניהלנו ביחד ובעיקר ניהלתי עם עצמי לאורך התכנונים. מצד אחד, אני לא מתאפרת כמעט בכלל ביומיום. מצד שני, זה אירוע חגיגי בהחלט ואני רוצה להיראות במיטבי. מצד שלישי, אולי אני יכולה להיראות במיטבי גם לא על פי סטנדרטים מהסוג הזה? בסופו של דבר החלטנו שתינו ללכת על איפור מינימלי ככל האפשר וסידור שיער פשוט ככל האפשר. נסענו לסשן ארוך ומייגע בן ארבע שעות, שממנו יצאנו טיג'י ואנוכי עם שכבת האיפור העבה ביותר שהייתה עלינו אי פעם והמון ספריי לשיער, אבל בהחלט מאוד יפות ומוכנות לחתונה שלנו. אין ספק שהשקענו הרבה מאוד זמן ואנרגיה בלהיראות קז'ואל... בסופו של דבר אמנם נראיתי נשית יותר מהרגלי, אבל כמו שאמר לי חבר כמה שבועות אחרי החתונה ועשה לי את היום: "היה נורא משעשע לראות אותך עם שמלה ואיפור ושיער מסודר, אבל עם שפת גוף בוצ'ית לחלוטין".

אוטוטו, בעוד יומיים בדיוק, נעמוד טיג'י ואני באחד המועדונים האהובים עלינו, מוקפות בכ-250 מחברינו הקרובים ובני משפחותינו, ונצהיר על אהבתנו המשותפת בחגיגה גדולה. אני כמעט יודעת לגמרי איך ייראה אותו היום, כל הפרטים כבר מתוכננים. אני יודעת איפה נאכל ארוחת בוקר, מי יהיה איתנו, מתי ניסע להתחיל להתארגן, מתי בערך נגיע למועדון ומתי יתחילו להגיע האנשים. אני יודעת מי אמור להגיע ראשון, איזו מוסיקה תהיה, מה נאכל (או מה לא נצליח להכניס לפה למרות שנרצה), איך נראות הטבעות. ראיתי כבר כמה מהממת טיג'י נראית בשמלתה ובחנתי את שמלתי מכל זווית אפשרית. כמעט כל הפרטים ידועים בפאזל החתונה הגדול שלנו.

ישנם כמה פרטים שהתוודעתי אליהם רק לאחרונה. למשל, אני מתרגשת הרבה יותר ממה שצפיתי. מסתבר שאפשר להיות צינית כל החיים ואז פתאום בגיל 27 וחצי להתחיל להרגיש דברים חדשים. מעולם לא הרגשתי מחובקת יותר ואהובה יותר ממה שאני מרגישה עכשיו. לא רק מכיוונה של טיג'י – משם אני מרגישה אהובה כל הזמן. אבל כמות החברים שנמצאים סביבנו ומתרגשים איתנו היא מדהימה. בכל פעם שאני חושבת ומתכננת פיסת חתונה כזו או אחרת אני מתמלאת במחשבות על משמעות ועל חיים ועל אהבה. אני נהנית לחשוב ונהנית לתכנן ונהנית להחליט. בכל פעם שאני משתפת חברים במחשבות האלו אני מבינה עד כמה בת מזל אני. שהחברים שלי כל כך חכמים וכל כך נפלאים והם מלווים אותי ועוזרים לי לעשות ולחשוב. אני יודעת שבין היתר בזכותם הכל הולך להיות נהדר.

גם אבא שלי ושני האחים שלי נגלים לי פתאום באור חדש. לראשונה בחיים אני מנהלת איתם שיחות משמעותיות ועמוקות. שני האחים שלי הולכים לעמוד לידי בטקס. ההחלטה התקבלה אחרי שהבנתי שאני לא מסוגלת לעמוד בטקס החתונה שלי כשאמא שלי לידי. לא אחרי כל הדברים שנאמרו בינינו, לא כשהיחסים שלנו נראים כמו שהם נראים כרגע. לצערי נאלצתי לוותר גם על נוכחותו של אבא שלי שם – בכל זאת, לבקש מאבא שלי לעמוד לידי ולא לבקש מאמא שלי עלול להסתיים באחד מהשניים: ריב גדול בעיתוי הכי גרוע שיכול להיות, או החלטה שתתקבל על ידה בו במקום, שלאחריה היא תעמוד לידי ותונצח שם בכל התמונות. זה כנראה יגרום לי לאכול את עצמי הרבה מאוד זמן על זה שלא אמרתי כלום, ויש גבול לכמה אפשר לוותר בחיים. אז האחים שלי יהיו שם לידי. הגדול מבין השניים אמר לי במפורש שלמרות שלא נורא קל לו לקבל את החיים שלי הוא אוהב אותי ויהיה שם איתי וישמח לעמוד לידי. הקטן לא היסס לרגע וענה בחיוב מיד כששאלתי אותו אם ירצה להיות בטקס לידי. 

אבא שלי התגלה כאדם מדהים. בכל כוחו הוא מנסה לפשר ולשפר, את המצב ואת התחושות. בפעם הראשונה בחיי הבוגרים אבא שלי אמר לי שהוא אוהב אותי. זה היה אחרי ערב שבו הסברתי לו את המצב המשפחתי ואת הנוכחים שבחרתי שיהיו איתי בטקס כתוצאה מכך. חשבתי שהוא נעלב מזה שהוא לא יהיה שם והתקשרתי אליו בבוקר שלמחרת כדי לבדוק ולתקן. "מה פתאום? ממש לא נפגעתי משום דבר", הוא אמר. "אם הייתי נפגע בוודאי שהייתי אומר לך". אני אסירת תודה לכל ההתנהלות שלו בעניין החתונה ואמרתי לו את זה. "ככה אני מתנהל כל החיים", הוא אמר. נכון, אמרתי, אבל עכשיו זה ניכר עוד יותר מתמיד. "את יודעת שאני אוהב אותך" הוא אמר בסיום השיחה וגרם לי לאהוב אותו עוד יותר. אני מרגישה קרובה למשפחה שלי וזו תחושה חדשה בשבילי.

וטיג'י. 

כבר כמה ימים שאנחנו לא עובדות כרגיל ורק סוגרות פינות שנשארו פתוחות. אנחנו מבלות את כל הזמן שלנו ביחד וכל יום כזה שעובר מבהיר לי כמה אני שמחה שאנחנו עושות את זה. אחרי כמעט שנה של מחשבות ותכנונים זה סוף סוף עומד לקרות. זה לא פשוט לארגן חתונה, אבל זה מראה לי שוב ושוב באופן מוחשי עד כמה אני שמחה וגאה להינשא לה. החיים שלנו לא הולכים להשתנות, כמו שלפעמים סוברים לפני חתונות, ואני מוכנה לחתום עליהם בדיוק כמו שהם מעכשיו ועד עולם. ולצד זה תמיד תהיה לנו החוויה המשותפת המדהימה הזו ביחד.

אני מתרגשת, משתפכת ולא יכולה לחכות. כנראה שככה מרגישה כלה יומיים לפני חתונתה...