השלישי ביולי,
לא הלכתי לעבודה.
הסתובבתי כמו פורפרה בבית, לא ידעתי אם להתלבש לא להתלבש, לשתות קפה לא לשתות קפה.
בסוף התקלחתי התלבשתי, שתיתי קפה ורגע לפני שיצאתי מהבית הרגשתי שאני עומדת לבכות מהדרך ומהשעות ומהכל.
אז התקשרתי אל הבוס ואמרתי לו שהקאתי כל הלילה.
הוא אמר אוי אוי אוי, תנוחי הרבה.
הדאגה שלו גרמה לי להרגיש אשמה. שאני משקרת.
אני שונאת את ההרגשה הזאת.
כלומר,
אני יודעת שאני צריכה לחשוב על עצמי קודם ולטפל בעצמי. גם אם זה בדברים הכי טריוויאלים שיגרמו לי להרגיש טוב יותר.
כמו שעכשיו אני יושבת בבית קפה שעבדתי בו פעם, וכולם מכירים אותי אז אני יכולה לשפוך את הלב. וזה קצת מקל עליי.
זה לא מתקן כלום,
אבל לפחות אני לא מוגבלת במחויבות לעבודה. מותר לי לחשוב על עצמי.
כנראה הייתי מתבלבלת לחלוטין אם הייתי הולכת לעבודה.
הייתי טועה פה או שם והטעות הייתה גורמת לי למועקה, והמועקה העצמית שלי הייתה גודלת ופועמת בתוך הבטן שלי והייתי מקיאה על המקלדת.
ואולי העבודה הייתי פשוט גורמת להכל להיעלם כי הייתי מאוד קורקטית.
בכל מקרה,
לא יכלתי להביא את עצמי לכדי לצאת מהבית.
רק חבל שאני עדיין מרגישה שאני צריכה חיזוק ואישור שמותר לא ללכת לעבודה. שמותר לי להיות הבוס של עצמי.
שמותר לי לעזאזל מותר לי!!!
אני לא ילדה ואני מכירה את ההרגשות שלי.
ולא משנה מה, אני יודעת מה טוב בשבילי. והחברה המערבית יכולה למצוץ את הזקפה האינטרנטית שלי ואת כל המוטיבציה "להגשים את עצמי" ואת כל שאר החרא המצוץ שהעידן המודרני מכתיב לי.
בחיי שלפעמים בא לי להיות קיטשית מסריחה ולברוח למזרח, לבנות בית בידיים שלי עם הגבר שלי ולגדל את הילדים שלי בשדות תירס, שירוצו וישחקו ויעשו מדיטציה מול ההרים.
בא לי להיות הילדה שלי בעתיד שגודלת שם בשדה ומשאלת הלב שלה היא למצוא אהבה, להקים משפחה ולטבול בשלווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
