אני רק ילדה קטנה. ומאוהבת.
לא משנה מה אני אעשה, הוא לא יתייחס. לא משנה מה אומר, הוא לא יבין. לא יבין שאני אוהבת אותו.
והנה, הלב הסדוק שלי, הולך ונסדק עוד יותר. עוד סדק... ועוד סדק... עוד מעט לא ישאר ממנו יותר מאבק. אבק של מה שהיה פעם אהבה.
ואני מחפשת והולכת ובודקת ומחפשת ושוב נשברת.
ואז אני בורחת לספרים ולכתיבה ולציור ובעיקר למיטה, מתחת לפוך העבה כל כלך, שיגן עליי. שיחמם את הלב הסדוק והמתפורר. שינסה לאחות את השברים.
ואני בוכה. פשוט בוכה.
בוכה מתחת לשמיכה. חסרת אונים.
ילדה קטנה.
חוכמה לא חסרה לי. אני בוגרת. יותר מידי בוגרת. ואז אני מנסה להיות ילדה. אבל בראש של הבנים יש רק יופי. כאילו חוכמה ואופי לא חשובים בכלל. ולו לא אכפת. כנראה. הלוואי שהיה לי צרור מפתחות כזה, עם שני מפתחות בלבד- לראש שלו, וללב שלו.
בכתיבה אני כותבת כל מה שאני רוצה שיהיה לי. ובוכה, ומדמיינת, וכותבת, ושוב בוכה. כמו מנטרה. כמו דיסק שרוט. שרוט עמוק מאוד. אפשר לומר אפילו חצי דיסק. וגם הוא, שבור.
כן, אלו החיים שלי.
____________________________________________________
טוב ונעבור לדברים הטובים יותר:
הנה הפאנפיק. פרק ראשון שלו.
קורים לפאנפיק הזה הארי פוטר- דור ההמשך.
פאנדום ה"פ כמובן.
תהנו.
____________________________________________________
פרק ראשון:
אנט ואלה הלכו יחד עם אמם לראות את ביתם החדש.
"אמא, יהיה לנו שם ארון ספרים נכון? אני רוצה לקרוא את 'מעשיות בידל הפייטן' לפני השינה." אמרה אלה.
"כשאני אהיה גדולה, אני אהיה מכשפה ממש מוכשרת! כמו הרמיוני!"
"אבל אנט, אתמול אמרת שאת רוצה להיות כמו ג'יני."
אנט זקפה את ראשה, ואמרה: "לא נכון!"
"בנות, אל תריבו. תראו- הגענו." אמרה האם.
הן ירדו מהמטאטא המשפחתי ומולם נפרש במלוא הדרו מכתש גודריק המפורסם.
"אנחנו הולכים לבקר את הארי וג'יני, נכון אמא? אחרי שנראה את הבית החדש?" שאלה אלה.
"כן. ואל תשכחו להניח פרחים על קברם של לילי וג'יימס."
"אמא, את-יודעת-מי כבר לא קיים, נכון?"
"לא. אנט, לא יכול להיות שהוא חי! הארי הרג אותו מזמן!"
"אוף. אלה, לא שאלתי אותך. אבל לא משנה. העיקר שהוא מת, כי אני לא רוצה לפגוש אותו אף פעם."
הן הלכו לאיטן לכיוון הבית הגדול והמואר, ששכן ליד הבית ההרוס.
נשמע צלצול פעמון ואת הדלת פתח גבר ממושקף עם שער שחור ופנים חביבות.
"שלום לכן! היכנסו," אמר הארי.
שלושה זוגות רגליים עברו את מפתן הבית ושניים רצו לעבר האישה כתומת השער שעמלה במטבח.
"ג'יני!" קראו הבנות.
"שלום לכן!" היא חיבקה את הבנות, "מה שלומכן?"
"מעולה. ושלומך?" שאלו.
"גם טוב,תודה. לילי, ג'יימס ואל למעלה, הם מחכים לכן. אה, היום גם טדי פה."
הבנות עלו במדרגות במהירות וכמעט התנגשו בדלת החדר של אלבוס. למזלן, היא בדיוק נפתחה והן נפלו פנימה.
"אנט! אלה! סוף סוף הגעתן!" קראה לילי בשמחה.
"אנחנו בדיוק משחקים טאקי מתפוצץ. רוצות להצטרף?" שאל ג'יימס.
"כן."
באותו הרגע, נשמע פיצוץ עז ופניו של טדי נעשו שחורים מפיח. "אוף. מעצבן," אמר.
לאחר כמה דקות של עדכונים בנושאי חוויות, נשמעו דפיקות בדלת.
"לא אמורים להיות לנו עוד אורחים, נכון?" שאל אלבוס.
"לא" השיבה לילי.
"בואו נרד לבדוק מי אלה," הציעה אנט.
"או, כבר לא צריך. הם באו לבדוק מי המארחים," אמר ג'יימס והחווה בראשו לעבר הדלת שנפתחה.
"רוז והוגו! איזה כיף שבאתם!" שמחה אלה.
"כן, טוב, אמא ואבא רצו לבקר את הארי וג'יני אז באנו. אין כל כך טעם להשאר למטה ולשמוע דיבורי מבוגרים משעממים אז לקחנו את העוגיות של ג'יני לכאן," הסבירה רוז.
"אוף. את מדברת המון את יודעת?"
"ג'יימס!" נזפו הבנות יחדיו.
לפתע, נהיה קר. המים בכוס של אלבוס קפאו.
"ילדים! רדו למטה עכשיו!" קרא הארי. נהיה אפל וחשוך. רוח חזקה נשבה בחוץ.
הילדים רצו במדרגות ולקחו את מה שהגישו להם באות הרגע.
"צאו!" שמעו קריאה מעומעמת.
הילדים רצו וטיפסו על המטאטאים שהוגשו להם. לאחר מכן הם זינקו, עלו לאוויר, וקפאו. הפרח שהיה בשערה של אלה נבל.
אל הילדים התקרבו יצורים גדולים בברדסים. נשמעה צרחה מכיוונה של לילי. ג'יימס צעק "מהר! לשם!" והצביע לכיוון שתחושת הבטן שלו הורתה לו.
הם שינו כיוון ואחר זמן טיסה ממושך דאו מטה. בספק אם נחתו או התרסקו, סתורי שער ומתנשפים הם ירדו מהמטאטאים.
רוז הסתכלה סביב ושאלה בבהלה: "איפה לילי?"
נשמעה עוד צרחה.
"היא למעלה עדיין! שמישהו יטוס לאסוף אותה!" אמרה אנט בשעה שהחזיקה את קרסולה המסובב.
הראשון שעלה לשמיים היה ג'יימס. אחריו עלו אלבוס והוגו.
טדי והבנות נשארו למטה וטיפלו בפציעותיהם.
לאחר זמן מה, נראו דמויות היורדות למטה.
"מה קרה שם?" הסתקרן טדי.
"הסוהרסנים נצמדו ללילי ולא אפשרו לה לרדת. המטאטא הלך לאיבוד."
הם השכיבו את לילי המעולפת על האדמה. ג'יימס הוציא מארנק פאייטים קטן כמה תחבושות ומים.
"ג'יימס, אני לא ידעתי שאתה הולך עם ארנק יפה שכזה," הקניט אלבוס בקפיצה על ההזדמנות להחזיר לג'יימס על כל ההקנטות מצדו.
"זה לא שלי. זה מה שהרמיוני נתנה לי כשיצאנו."
"אה." אלבוס התעצב על כך שההקנטה לא פגעה במטרתה.
"טוב, בואו נראה מה יש לנו כאן," אמר ג'יימס תוך כדי חיטוט אגרסיבי בארנק, "ואוו! יש כאן אוהל!" קרא בשמחה.
"אז תקים אותו במקום לשמוח שהוא נמצא פה." אמרה רוז בנחרת בוז.
"אז שטדי, אֵל והוגו יעזרו לי."
"בסדר." הסכימו הבנים.
"יש שם גם אוכל?" שאלה רוז.
"אמממ.... תני לי לבדוק...."המהם ג'יימס ממעמקיי הארנק, "לא," ענה לבסוף.
"טוב, זה אומר שאני והבנות צריכות ללכת לחפש אוכל." אמרה רוז ועיקמה את אפה, מכיוון שלא היו באזור מלא באוכל.
הבנות החלו בחיפושים אחר האוכל שכמעט ולא היה.
"מישהי מכירה לחש כלשהו שיכול לעזור בחיפוש האוכל?" שאלה לילי.
"לא. הלוואי שהייתי מכירה. האמת? הלוואי שהיה לי שרביט." אמרה אלה.
"אולי מישהי יודעת לחש לשליפת אוכל מהאוויר?" שאלה אנט.
"אין דבר כזה." שללה רוז את האפשרות "זה אחד מחמשת יוצאי הדופן של חוק גמפ לשינוי צורה של היסודות."
"אממ... רוז? מאיפה את יודעת את זה? אמא אמרה לי שלומדים את זה רק בשנה רביעית. ואת," הצביעה על רוז, "רק בשנה שנייה." אמרה אנט.
"אמא לימדה אותי. היא אמרה שזה חשוב לדעת דברים כאלו." התגאתה רוז.
"טוב, הוויכוח הזה לא מועיל לנו במציאת אוכל," נזפה לילי ואז קראה "היי! יש פה פטריה! והיא אכילה!"
"אני מכירה את הסוג הזה... אמא סיפרה לנו עליו ואמרה שהוא ממש נדיר." אמרה אלה, מהורהרת.
"אלה, זוכרת את מה שאמא אמרה עליו?" שאלה אנט וחייכה.
"לא. והחיוך שלך ממש טיפשי ולא מתאים עכשיו." התעצבנה אלה.
"הוא כן מתאים. וזו בעייה שלך שאת לא זוכרת שאמא אמרה שזה קסום ומתרבה כשיד של קוסם נוגעת בו." אמרה אנט והגדילה את חיוכה.
"אנט, את פשוט גאונה!" קראה רוז בהתפעלות.
"ואני חשבתי שאת ירשת את השכל ביניינו." התגרתה בה אלה.
רוז זעפה ואמרה: "כן. אני ירשתי את השכל - אבל אמא שלכן מרייבנקלו."
"כבר אמרתי לכן שהוויכוחים האלו לא מועילים בכלום?"
"כן, לילי. אמרת. ואת חוזרת על עצמך המון." אמרה רוז. לילי החמיצה את פניה וסובבה את גבה לכיוון רוז.
"כולנו עייפות ולכן אנחנו רבות הרבה. פשוט בואו נשתוק." הציעה אנט. הבנות הסכימו בהנהונים שקטים. הן החלו לחזור. כאשר הגיעו, האוהל היה כבר בנוי ואלבוס, ג'יימס וטדי החלו לפזר לחשי הגנה סביב.
"כדאי ללכת לישון?" שאלה לילי. "את תלכי לישון. אני אל וטדי נעשה משמרות." ענה ג'יימס. הוגו פיהק וכולם חוץ מג'יימס שהיה במשמרת הראשונה נרדמו.
__________________________________________
אני ממש מקווה שאהבתם ואני אשמח לתגובות. לשני הנושאים- גם החיים וגם הפאנפיק. אני צריכה ייעוץ.
שלכם,
וויזלית גאה (ומבואסת. לעת עתה.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Proud Weasley Girl :)