"There is a reason its called Bangkok, sweetie"

   אל תראו את הסרט "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק". הוא לא מצחיק, בצורה שתגרום לכם לרצות לצרוח. השמועות אמרו שהסרט גרוע, אבל לא האמנתי. אמרתי לעצמי, אותו קאסט, מפיק, במאי – מה יכול להשתבש? טוב, מסתבר שהרבה.

הם החליטו להשתמש בדיוק באותה עלילה – החבורה מבלה ערב נעים ולמחרת בבוקר מתעוררת בלי זיכרון. החלטה בטוחה, אין ספק, אבל ציפיתי שיפתיעו אותי. בגלל שהסרט הראשון היה די מהפכני מבחינת כמה שהוא היה מצחיק – כי כבר לא עושים סרטים מצחיקים – הציפיות מהסרט השני היו גבוהות. שתי טעויות גדולות: ההחלטה לעשות סרט שני והציפיות שלי ממנו. של כולם, למעשה. הוא הפך לסרט קאלט בקרב הבנים – כמו "בית החיות", "האחים בלוז" ו"פחד ותיעוד בלאס וגאס".

   הסרט השני, לא רק שהוא לא מצחיק, הוא גם קצת הורס את הסרט הראשון. זאת אומרת, כל כך קשה להאמין ששני הסרטים האלה באו מאותו בית. גם אם העלילה חוזרת על עצמה – נתעלם מזה כי לפעמים זה עובד – יש הרבה מאוד דברים אחרים שהורסים את הסרט: זה שהוא מתרחש בבנגקוק לא השאיר לו סיכוי לבדיחות שנונות במיוחד; יש בדיחות פלוצים בכל סצנה שנייה; זאק גאליפיאנאקיס עשה קרחת; ראינו זונה ממין זכר מחללת גבר; תגובות הקהל לאורך כל הסרט היו מורכבות בעיקר מ"איכס" ו"אוי" ו"אני עיוור! אני עיוור!" מאשר מהצחוק הפרוע והמתגלגל אליו כיוון טוד פיליפס.

   דווקא לראות את תגובות האנשים כשהם יצאו מהזוועתון הזה עשה לי טוב. זה הראה לי שלקהל הישראלי (וכנראה לקהל ברחבי העולם) יש עדיין שמץ של כבוד עצמי והוא לא אוכל את  כל מה שמגישים לו. עדיין לא נתקלתי בבן אדם שאהב את הסרט וזה נוטע בי ביטחון. בהתחלה חשבתי שמשהו לא בסדר איתי.