well well well
היום אין סיפור כמו כל פעם כי אני פשוט מותשת....
השעה מאוחרת (כן בטח) ואני משחקת עם נה צ'אן שלי "דגלי שולה המוקשים"במסנג'ר! XD
עבר יום פחות או יותר והינה אני יושבת את מול המחשב הנייד, מקשיבה למוזיקה בספרדית ומכינה סרטונים מפגרים על ידידה שלי.
מחר סיור בנושא מנהיגות <:
נקווה שלא ישעמם יותר מידי.
אני מסתכלת על השולחן המלא מטענים מחברות ספרות קבלים וורדים מבד וצמרמורת עוברת בגופי.
אני עושה את ליכטנשטיין גרסאת מדים בסוף D:
לאט לאט לומדים לחזור ולחייך שוב, אחרי שכמעט שנה ומשהו לא העזתי לחייך.
להעיף את הפוני מהעיניים, מאמא לא מרשה פוני אימו.
כששלושת האחים שלי עושים רעש אני סוגרת את הדלת ורעד המים המתמלאים באמבטיה מרכך את הרעש שיוצא מהחדר בו הם נמצאים כרגע.
לעבור בין המקלדות כל שנייה,
לבהות בכל אחד מהמסכים שמצייגים חלק אחר ממני.
סיינר, קמליה, יאו צ'אן.
היום המחנכת העירה לי על זה שאני מצלמת בבצפר.....אבל זה לעבודה באומנות!
מחנכת מעצבנת.....
נותרנו לבד אני ואתה להיום... אף אחדג לא מחובר במסן ויש לי משימה לסדר את הבית.
אז הינה לכם סוף סוף קטע קצר:
"זה שוב הקול הזה ששר, על מקום יפה יותר, על שדה קרב שהפך לשדה פרחים. אך שדות קרב כבר אין ברומניה. וכך גם שדות פרחים.. החורף ארוך השנה ואני שוב לבד עם הקול הרחוק. החברים היחידים שלי, שגם איתם אני נמצא ממש מעט, נמצאים כעת במקום רחוק. אני מתגעגע לחיוך שלהם, לקול שלהם, לשפה שלהם. מולדובה ופולין, האנשים היחידים שבאמת שמים לב אליי, האנשים היחידים שיודעים שאני מסוגל לדבר. כל מה שנותר זה לחזור לכיסא הנדנדה ולבהות בתמונות שמעל האח..................."
רומניה!!!!! *להתפאנגירל על רומניה*
כשאני בוהה בתמונות של קאטו קאזוקי אני מתגעגעת לשיער החום והיפה שלי.
כתבתי פאנפיק על הבת של רוצ'ו (שמבוססת עליי אבל אל תגלו) אני אפרסם בפוסט הבא! D:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
signer-The heart of the blue eyes dragon