The Heart Of The Blue Eyes Dragon

החדר שלי מבולגן-לא אכפת לי

הציונים שלי מדרדרים בבית ספר-לא אכפת לי

הבלוג הזה ריק ואין בו תגובות-לא אכפת לי

ואולי, בעצם כן אכפת לי?

וואו, בעצם כן אכפת לי, מוזר לא?

אבל אני לא באמת טורחת לפרסם אותו איפשהו, כלומר, האשמה היא שלי.

בקיצור, סיימנו עם ההקדמות? כן, לא, יופי ^^

-הבת של אמריקה-

היה זה יום מושלג ליד ביתו של אמריקה כשדפיקה חלושה נשמעה מכיוון הדלת. אלפרד, שבאותה שעה שקע לתוך הכורסא שלו וראה טלוויזיה, קם, התמתח לאט והלך לכיוון הדלת. הוא פתח את הדלת, מחפש בעיניו את מי שהידפק בה עד שמבטו המופתע קלט ילדה בת תשע בערך עומדת על סף דלתו ורועדת. "א-אני יכולה להיכנס בבקשה...?" אמרה בעודה עושה מעגלים עם רגלה הימנית ומשפילה את מבטה במהירות. הוא הסתכל סביב על השלג הכבד שנערם במהירות מאז הפעם האחרונה שהביט אל מחוץ לחלון ביתו "כמובן!" הוא אמר ופתח את הדלת קצת יותר בשביל לאפשר לנערה הצעירה להיכנס. היא צעדה בזהירות פנימה, מבטה עוד ברצפה כשהיא רצתה להגיד משהו והתחרטה. הוא החווה לה לעבר ספת העור שעמדה אל מול הטלוויזיה, היא התיישבה. "קחי לך אחד" הוא העביר מבטו אל צלחת המבורגרים שעמדה על השולחן מולה. "לא תודה" אמרה בשקט והסתכלה על הרצפה. "אז....מי את?" שאל משתהה. "א-אני לא יודעת..." אמרה והרימה אליו מבט אבוד, "מה זאת אומרת לא יודעת?!" שאל בהלם, "אני פשוט לא יודעת". "אני יודע!" אמר ופרש את רעיונו לפניה "בואי נשחק משחק של ניחושים וננסה לגלות איך קוראים לך!" אמר וחייך אלייה. "אמריקה, תורי על הטלוויזיה!" אמרה טרהלנד, אחותו הקטנה של אמריקה ונכנסה לחדר כשהילדה תפסה את מבטה "רגע, מי זאת?" אמרה והסתכלה באחייה הגדול עם מבט מוטרד "זהו ש.....אנחנו לא יודעים" אמר וצחק צחוק מעט לחוץ. "מה, התחלת לאסוף ילדות קטנות מהרחוב? לא חשבתי שאתה כזה" אמרה טרהלנד בטון עוקצני, "זאת אני שביקשתי להיכנס הנה" אמרה הילדה הקטנה בשקט, כמעט בלחישה. "כה, זאת היא שביקשה" אמר והחזיר מידת עוקצניות לטרהלנד. הוא התרומם מעט, לקח המבורגר, חזר לשקוע בכורסא והתחיל לאכול. טרהלנד התיישבה וגילגלה עיניים למראה מעשיו של אמריקה "שמן" היא הפצירה בו, "אולי תאכל ירקות פעם אחת לשם שינוי?", "יש ירקות בהמבורגר" אמר עם האוכל בפה. אחריי כמה שניות של שתיקה מצד טרהלנד "...אני מתכוונת סלט, סלט בלי בשר".  טרהלנד העבירה מבט חטוף בילדה: עינייה הכחולות הביטו ברצפה, משקפייה החליקו לקצה אפה, שיערה החום גלש בעדינות על גבה, שרשרת כסופה היטלטלה על צווארה הארוך וכתפייה השמוטות השוו לה מראה של מישהי שמנסה להישאר מבודדת. "אס, איי, ג'י, אן, אי, אר." הקריאה טרהלנד את מה שהיה חרוט בכתב קטנטן על תליון הלב של הילדה "סיגנר?" שאלה, "סיינר" תיקן אמריקה, "זה השם שלך?", הילדה חשבה קצת  "י-יכול להיות..." מילמלה בשקט והחזירה את משקפיייה למקום. השם הזה היה לה באמת מוכר מאוד. "מה הכוונה 'יכול להיות'? זה חייב להיות, זה כתוב לך על השרשרת, לא? איך שכחת את שמך אם הוא כתוב על השרשרת שלך???" אמריקה קטע אותה באמצע "תירגעי קצת פקעת עצבים" וכתשובה היא פשוט גילגלה עיניים. הילדה הסתכלה בעיניו של אמריקה בחוסר אונים, "אני לא יודעת מי אני....." דמעות עלות בעינייה. הוא הסיט את מבטו והחליק את המשקפיים גבוה יותר על האף. "עכשיו את יודעת, סיינר. ויש לי רעיון!!!!!!" אמר אמריקה בהתלהבות והסתובב לטרהלנד "אפשר שהיא תגור איתנו???" שאל מחויך, טרהלנד שתקה. "בבקשה!!!" אמר ועיניו בהקו "טוב" אמרה טרהלנד בשקט, היא לא ציפתה לדבר כזה מצידו של אמריקה, ממתי הוא כזה? "יש!!!" קרא בשמחה. סיינר חייכה קצת, החיוך שלה היה מעט עקום אבל יפה. "תודה רבה" אמרה והסתכלה במבט מאושר בעינייה של טרהלנד. טרהלנד חייכת "אין בעייה" אמרה והסתובבה ללכת אבל נזכרה והסתובבה חזרה "אה, אני אכין לך אוכל נורמאלי!" הציעה, "מה, המבורגר זה לא נורמאלי?" שאל אמריקה בהשתהות, "לא, זה לא". טרהלנד נכנסה למטבח ואחריי עשרים דקות כמעט חזרה עם קערת אורז, קערת סלט ושלוש צלחות. היא הניחה שלוש כפות אורז בשתי צלחות וכף סלט והגישה אחת מהן לסיינר. "אה, כמעט שכחתי, אני אלפרד וזו קים" הוא העביר מבטו לאחות הקטנה שלו כשאמר את שמה וחייך. "יש לכם שמות יפים" היא חייכה והחלה לאכול מהר. כאשר כולם סיימו לאכול (טרהלנד וסיינר את האוכל הנורמאלי ואמריקה עוד המבורגר (השלישי שלו לאותו ערב)) טרהלנד החזירה את הכלים למטבח. סיינר פיהקה בנימוס "את עייפה?" שאל אמריקה, סיינר הינהנה. הוא קם, הורה לה ללכת אחריו ופתח את דלת חדר האורחים. אמריקה הדליק את האור, סידר את המיטה מעט וחייך אלייה. סיינר חלצה את נעלייה, נשכבה על המיטה בעייפות והתכסתה בשמיכה. הוא כיבה את האור, נשאר כמה דקות אחריי שהיא נרדמה ואז יצא מהחדר וסגר אחריו את הדלת. "אתה נראה כמו אבא שלה" גיחכה טרהלנד. "זה מרגיש ככה..." אמר אמריקה בחיוך, "איך נשמע לך סיינר ג'ונס?" שאל עם אותו חיוך "זה מצלצל יפה. יו, אני דודה!" אמרה טרהלנד בהתלהבות. אמריקה העיף שוב מבט בדלת חדר האורחים וחייך. סיינר ג'ונס, זה באמת מצלצל יפה...