The Heart Of The Blue Eyes Dragon

עמדתי מולו, מביט בו בזלזול, בסלידה. "אני כבר לא אחיך" הפצרתי בו בקול רועם. הגשם התחזק והרטיב את שנינו בטיפות דקות. הוא רץ אליי, מנסה להציל את עצמו בניסיון עלוב להפיל את הרובה מידי. קול מתכתי פגש את האדמה הקשה עליה עמדו רגלינו, הרובה נפל. הוא עמד מולי, מביט בי בעצב, ברעד. מחזיק ברובה שלו מכוון בין שתי עיניי. לירייה אשר תסיים את המלחמה הזאת אחת ולתמיד. אבל הוא לא היה מסוגל. קול מתכת כבדה שנשמטה הדהדה אל תוך המבול שהספיק להתחזק בין כל מה שקורה. הוא שמט את הרובה שלו. הוא נפל על בירכיו. אחריי דקות של שתיקה שנראו כמו נצח הוא מלמל בקול כואב "למה, בשם אלוהים, למה..." ועניתי לו "אתה יודע למה". הבכי שלו התחזק, תינוק. הוא הביט בי, ואני בו. הוא לא האמין, לא היה מסוגל לקבל את החוזק שלי. נשארנו עם מבטים צלובים. עם מחשבות על מי שהיינו, ועל מי שלעולם כבר לא נהיה. הלכתי משם. משאיר אותו ואת הדמעות שלו לבד. נותן לגשם הקר להרטיב את כולי ולעזור לי לשכוח.