The Heart Of The Blue Eyes Dragon

~נוגדן~
מאז אותה השנייה הראשונה שמבטנו הצטלבו הרגשתי את זה. כמו רעל שמתפשט לי בתוך העורקים והורידים וגורם לי להרגיש מת מבפנים. ניגשתי אלייך. 
"שלום" חייכתי, לא הבטתי לך בעיניים, העברתי מבטי על השפתיים המלאות שלך ועל איך זזו כמו קסם כשדיברת.
"שלום" את חייכת, כמעט התעלפתי. אבל שוב, הייתה זו אותה הרגשה כשהבטת בי. רעל.
אני לא זוכר איך. דיברנו. התחברנו. יצאנו. בילינו יחד. 
כשהתעוררתי מה'חלום' הזה גיליתי שעברנו יחד שש שנים שלמות.
זה לא שרציתי להתעורר, כן?
את 
פשוט
נעלמת.

הייתי שבור. ראו את זה עליי. כשהבנתי איפה אני עכשיו. בבית שלי ושלך. לבד לגמריי. כשאין אף אחד שאוכל לדבר איתו. כי האנשים שהכרתי עזבו את הצד שלי אחד אחד. בגללך.
נכון ארמיה?
הכאב הזה, מאז שעזבת, לא פוסק.
לא פוסק.
הוא שורף לי את העיניים. מעוור אותי. בכל נערה שאני מביט, אני רואה את פנייך.
הוא אוסר עליי ללכת, עוצר אותי במקומי. 
ועד שהצלחתי לעשות עוד צעד אחד, הוא מושך אותי אחורה. שואב אותי פנימה חזרה לתוך זכרך.

~נוגדן /צד ב'/~ 
הצבע בעיניים שלך. טהור. זה מכאיב לי. תפסיק להסתכל. 
אמרת מילת שלום כלשהי. לא יכולתי להקשיב.
עניתי לך.
היופי הזה. הוא כלא אותי. השליך אותי עלייך. 
הייתי חייבת להישאר צמודה אלייך. הרגשתי קשורה אלייך בשלשלאות.
הן עצרו את זרימת הדם שלי. מעכו את הצוואר שלי עד שלא יכולתי לנשום.
מהנקודה ההיא לא הייתה דרך חזרה.
האמת הייתה שגם לא רציתי לחזור חזרה. אתה אהבת אותי. הראשון שבאמת אהב אותי. או הראשון שידע לשחק אותה כמו שצריך.
פרחים. חיבוקים. נשיקות.
מה לא נתת לי, סורין?
את כל מה שהיה לך נתת לי. ואני כמו טיפשה ננעלתי בעיניים שלך.
כאב לי עלייך. כשהשתחררתי מה'כישוף' ההוא. כאב לי שאני צריכה לעזוב.
ואז
נעלמתי
לך.
ידעתי שיהיה לך קשה. רציתי שתחשוב שכל זה היה חלום. כל כך רציתי שתחשוב שדמיינת הכל. 
המשכתי להאמין שאני כבר לא קשורה אלייך. שאני התגברתי על הכישוף הטהור ההוא שנעל אותי קרובה ללב שלך.
אבל טעיתי.
נכון סורין?
אני, הבחורה החכמה ביותר עלי אדמות טעתה.