The Heart Of The Blue Eyes Dragon

-בעקבות הפרסומות של הכאב הנוירופטי החלטתי לשלוף כמה משפטים ולהתחיל לתאר כאבי תופת. למה? כי ככה!-

זה כואב כמו דקירה של סכין.

לא, זה כואב כמו מיליוני סכינים קטנים שננעצים בעורי החשוף בכל שנייה נתונה בה אני ממצמץ.

והדם, שנוזל הפצעים הללו, מרגיש כמו אש. 

אש שזורמת לי בתוך העורקים וזולגת לי על העור.

חורכת את התאים שלי.

לו יכולתי לצרוח, הייתי צורח.

אבל את כל האנרגיה שיש בי, אני משקיע באותם מצמוצים חסריי תועלת.

לשם מה אני צריך לראות אם זה גורם לי סבל רב כל כך?

אני מכווץ את עיניי, עוצם אותן חזק.

שאוליי אם אסגור אותן יתנדף לו הכאב ממני.

אני מרגיש כאילו הדם מציף לי את הגרון,

אני לא יכול לנשום יותר.

אני טובע.

וודאי שלא להגיד למישהו משהו על זה שכואב לי.

או לבכות.

או ללחוש חזרה אליה את מה שהיא רוצה לשמוע.

על כמה שאני אוהב אותה, על זה שהיא הדבר היחידי שמחזיק אותי חיי.

אני מנסה לחייך בשבילה.

אבל כל פעם שאני מזיז שריר אני מרגיש איך כמו סלע הוא מנסה לחזור למקומו.

הצפצופים בחדר בית החולים ממלאים לי את האוזניים.

מסיחים את דעתי מהאנשים השבים והולכים.

אני עושה את עצמי ישן.

כי לפקוח את העיניים זה קשה מידי.

הראש שלי פועם בכאבים.

בקצב של הלב.

אבל יותר כואב ממנו,

יותר כואב.

-והינה נסתיים לו קטע על כאב. קר לי ברגליים. הלכתי לישון יש מחר חזרות-