The Heart Of The Blue Eyes Dragon

טוב תראו.

FAKE OR NOT

למי אכפת? ניקי חזר.

ריטה והניסויי סוציולוגיה שלה.

שיגעה אותי.

אניווי, קבלו סיפור שונאן איי על המדריכים שלי בצופים

ישבנו כזה בטיול פתח"שׁ (פתיחת שנה) והסתכלנו על המדריכים שלי, ניתן להם שמות אחרים..אממממממממממ יובל ועמית.

אז ישבנו בטיול והסתכלנו עליהם והם ישבו ביחד אז דיבבנו אותם כזה ורציתי לכתוב על זה סיפור,

או גאד אני סתומה: 

"אתה חושב שמישהו רואה?.." הבחור הבהיר שאל, מניח את ידו בעדינות על ידו של חברו.

"וגם אם כן, זה משנה לך משהו?" השיב לו השני, מחייך קצת.

"אני לא רוצה שיחשבו שאני הומו" הוא לקח חזרה את ידו אליו.

"אוי נו יובל באמא שלך!" הוא אמר בעצבנות, "אני בן 16, אתה 18, תעשה לי טובה, לי זה הרבה יותר קשה." הוא סיים.

"בסדר, בסדר. דרמה קווין" הוא סינן מבין שפתיו, מחייך חיוך נעים.

"אם אתה הומו, תקבל את זה" הוא נותר עצבני במקצת, אבל החיוך של יובל נתן לו תחושה טובה יותר.

"עמית...אני אוהב אותך...אני פשוט לא אוהב סטיגמות" יובל מלמל.

"אה, טוב" הוא חייך וטפח לו על השכם כדי שאנשים אחרים לא יבינו על מה דיברו הרגע,

"מה? לאן אתה הולך?" הוא קם אחריו,

"קראו לנו לאכול."

.................

והינה כאן נגמר לו הטמטום. תהיו בריאים אנשים, לא כמוני.

החבר שלי הדביק אותי כפרה עליו.

ואני לא מקללת. בכלל לא.

בדיוק כמו שאני ויקירתי חזינו. 

אמנם זמן רב מהמצופה, אבל הוא חזר.

מי? כמובן שניקי.

ואם אני נשמעת מאושרת, זהו שלהפך. 

הציניות שופעת ממני ברגעי כתיבה אלו ממש ^^

אני מרגישה...

אני מרגישה שכשהוא שם כולנו חוזרים למי שהיינו בשנה שעברה.

וזה בעייתי.

-עכשיו תשאלו למה.-

למה אתם שואלים?

כי בעצם בשנה הקודמת הייתי ילדה בעייתית.

והחבר שלי, כן גם הוא.

וזה מה שמפריע לי.

שהחבר שלי מתנהג מוזר לידו.

וכשניסיתי לדבר איתו (ניקי) וזה לא ממש עבד.

כי אני בעצמי כבר הבנתי שהוא מזויף.

ואני חושבת שכולם הבינו ובכל זאת מנסים לדבר איתו והם מאושרים והכל.

אז אני לא.

ליל"ט.

-בעקבות הפרסומות של הכאב הנוירופטי החלטתי לשלוף כמה משפטים ולהתחיל לתאר כאבי תופת. למה? כי ככה!-

זה כואב כמו דקירה של סכין.

לא, זה כואב כמו מיליוני סכינים קטנים שננעצים בעורי החשוף בכל שנייה נתונה בה אני ממצמץ.

והדם, שנוזל הפצעים הללו, מרגיש כמו אש. 

אש שזורמת לי בתוך העורקים וזולגת לי על העור.

חורכת את התאים שלי.

לו יכולתי לצרוח, הייתי צורח.

אבל את כל האנרגיה שיש בי, אני משקיע באותם מצמוצים חסריי תועלת.

לשם מה אני צריך לראות אם זה גורם לי סבל רב כל כך?

אני מכווץ את עיניי, עוצם אותן חזק.

שאוליי אם אסגור אותן יתנדף לו הכאב ממני.

אני מרגיש כאילו הדם מציף לי את הגרון,

אני לא יכול לנשום יותר.

אני טובע.

וודאי שלא להגיד למישהו משהו על זה שכואב לי.

או לבכות.

או ללחוש חזרה אליה את מה שהיא רוצה לשמוע.

על כמה שאני אוהב אותה, על זה שהיא הדבר היחידי שמחזיק אותי חיי.

אני מנסה לחייך בשבילה.

אבל כל פעם שאני מזיז שריר אני מרגיש איך כמו סלע הוא מנסה לחזור למקומו.

הצפצופים בחדר בית החולים ממלאים לי את האוזניים.

מסיחים את דעתי מהאנשים השבים והולכים.

אני עושה את עצמי ישן.

כי לפקוח את העיניים זה קשה מידי.

הראש שלי פועם בכאבים.

בקצב של הלב.

אבל יותר כואב ממנו,

יותר כואב.

-והינה נסתיים לו קטע על כאב. קר לי ברגליים. הלכתי לישון יש מחר חזרות-