אני נשבעתי, נשבעתי להגן עליה, לשמור על יופייה לנצח...
זה היה יום שלישי אחד, בערב.
"ג'ייסון" קראה אליי האם החד הורית שלי, יצאתי בשקט מהחדר, משתדל שלא להעיר את אחותי גרייס. נכנסתי למטבח בשקט, אמא נשענה על עדן החלון, יבבות חלושות נשמעו מכיוונה, היא לא הסתובבה אליי, "תשמור על אחותך, בכל מחיר, תשמור עלייה" היא אמרה. אז עדיין לא ידעתי למה היא התכוונה "כן" אמרתי והנהנתי "עכשיו לך לישון". עשיתי כבקשתה.
בבוקר אחריי זה, לא מצאנו את אמא.
אני וגרייס שתקנו, לא אמרנו כלום. קיווינו שהיא רק יצאה, אבל לשווא.
אחריי שלושה ימים של חיפושים כבר התייאשנו.
היינו מותשים מהכל, רצינו פשוט לשכוח ממנה, לשכוח מהאישה שגידלה אותנו באהבה עד לפניי ימים ספורים. גרייס שכבה על המיטה בשתיקה ואני הסתכלתי על השקיעה בלי קול, לשנינו לא היו מספיק דמעות בשביל להוכיח את עצבותינו אז לא בכינו. החושך ירד, נשארנו לבד, בפעם הרביעית בחיינו. האם כך זה יישאר לנצח?
השגנו כסף
מצאנו עבודות וחזרנו הבייתה עם שכר מינימום. היא עבדה בתור מלצרית באחת הרשתות ואני ניקיתי רצפות בערבים. היא תמיד המשיכה לחייך, מעולם לא הפסיקה לקוות, גרייס, אחותי התאומה. היא אמרה לי שרזיתי מאוד, כנראה כי אני לא אוכל מספיק. הצלחנו להחזיק את הבית שלנו עומד, זה מה שסיפק אותי, העובדה שנתנו מקום לזכרונות להמשיך להתקיים.
היא התארסה
היה לה חבר במשך שלוש שנים, הוא הציע לה נישואים והיא הסכימה. היא וודאי תהיה מאושרת יותר איתו מאשר איתי, ג'ייסון, האח התאום והשתקן שלה. הוא וודאיי יגרום לה אושר, בטוח שיותר מכמה שאני גרמתי לה להיות מאושרת...
ויום אחד כשחזרתי מהעבודה
הבית היה מוחשך כולו כרגיל, היא בדרך כלל ישנה בשעות כאלה. הנחתי את ידי על ידית המתכת הקרה והדלת נפתחה בדממה מוחלטת, עדיין המומה ממה שקרה מאחורייה. בפנים היה חושך מוחלט, ומוזר היה לי כששמעתי רק נשימה של אדם אחד בחדר, את שלי. הדלקתי את האור בדאגה וראיתי את אחותי שוכבת על הרצפה. הייתי המום. גרייס, אחותי שכבה בתוך שלולית אדומה סמיכה, עינייה התכולות פקוחות לרווחה במבט מבועת. נפלתי על בירכיי בחוסר אונים, עיניי נמלאו דמעות מלוחות וראשי פעם בכאב. הסתכלתי עלייה, היא הסתכלה עליי, כאילו אני מי שמפחיד אותה, כאילו אני המפלצת. אני הפרתי את השבועה שלי, השבועה לשמור עלייה. יופייה לא מש ממנה, שיערה הזהוב נראה חיי. סגרתי את עינייה בעדינות והסתכלתי עלייה. איך יכולתי?! למה לא שמרתי עלייה?! שאלתי בראשי בבכי. הוא כאב, הכל כאב, אבל הכי כאבה, הייתה הידיעה שלעולם לא אראה אותה מחייכת שוב או אוספת את שיערה בסרט דק או את ידייה רוקמות בעדינות. הכי כאב לי הייתה הידיעה שהיא לעולם לא תחזור, הידיעה שעכשיו אני אהיה בודד לנצח.
עברו המון שנים
ומה שנותר מגרייס הייתה מצבת אבן קרה, מצבה שהזכירה לי, שהפרתי שבועה, ונתתי לחצי השני שלי להיעלם.
והזיכרונות
לאט,
לאט,
לאט,
נעלמו,
נמחקו,
ולא הותירו אחריהם דבר מלבד ריקנות....
...............
במקור הקטע האחרון אמור להיות שהמילים קטנות והצבע שלהן דוהה ומשום מה לא עבד לי טוב כאן אז וויתרתי על זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
signer-The heart of the blue eyes dragon
