The Heart Of The Blue Eyes Dragon

לו רק יכולתי להיות מיוחדת יותר.

לעשות משהו שאחרים לא יכולים.

פעם יכולתי.

פעם האמנתי בעצמי.

ידעתי שהקול שלי, הוא כמו קסם.

ושלא הרבה אנשים מתרשמים מקסמים כשמציגים אותם.

אבל שמתרשמים מהם כשנתקלים בהם במקרה.

לא הייתי אומרת שאני חסרת ביטחון.

יש לי ביטחון.

במיוחד כשאני עם אוזניות.

כשאני מרגישה שמותר לי להתעלם מאנשים וללכת לפי הקצב.

פעם הייתי שרה הרבה.

אבל בחטיבה אין מקהלה.

השקעתי.

הלכתי לאודישנים של הלהקה העירונית.

טעיתי בכמה תווים.

זה היה נראה כמו דחייה.

אבל עם טיפת מזל שיש לי התקבלתי.

התקבלתי.

וזה החזיר לי את הביטחון לשיר.

לו רק הקול שלי היה מיוחד יותר.

יפה יותר.

מדהים יותר.

הוא חזק.

הוא רועש.

הוא עמוק.

לא משהו שמתאים לילדה בת 13.

אמרו לי שאני שרה יפה.

שאני צריכה לעשות עם זה משהו.

לו רק יכולתי להשתפר יותר ממה שהשתפרתי מאז כיתה ב'.

אם הם היו רואים איך נשמעתי אז, הם היו רואים איזה שינוי עברתי.

אבל לא.

הם כמעט דחו אותי.

באודישן הראשון בחיים שלי ללהקה של הצופים נתנו לנו שיר ספציפי לשיר.

אחריי שכמעט שבועיים עברתי על שיר אחד שרציתי להכין.

פתאום בלחץ ההוא של האודישן.

שיר חדש.

שלא מתאים לקול שלי.

הייתי מאוכזבת מעצמי כל כך.

זה היה לא בסדר.

לו רק יכולתי להוכיח להם.

הם היו מי שהוריד לי את הביטחון.

חמש שנים מאז ועדיין נלחצתי מהאודישן.

למרות שכבר עליתי על הבמה לא מעט מאז.

אומרים שהשתנתי.

זה יכול להיות.

אני מחייכת יותר.

אני בוגרת.

אני מקבלת את עצמי כמו שאני.

אבל עדיין.

הייתי שונה מאוד.

לו רק יכולתי.

הפוסט הזה מוקדש לבחורה הכי אוסומית בעולם:

נטלי! 

הפוסט הזה מוקדש לך ורק לך בהמון המון אהבה

33333333333333333333333333333333333333333333333333>

איך הייתם מרגישים אם מישהו שרציתם לדבר איתו כבר המון זמן או מישהו מאוד "נחשק" חברתית היה פונה אליכם רק בגלל איך שאתם מבטאים את הלבוש שלכם? 

טוב טוב אני אסביר XD"

אז בעיקרון אולי לא הספקתי לספר אבל לפניי כמה שבועות נבחנתי ללהקה העירונית והתקבלתי.

הייתי חדשה, לא משהו באודישנים אבל המנהלת הסכימה לקבל אותי מסיבה לא ידועה כלשהי.

החזרה הראשונה הייתה ביום רביעי שבוע שעבר, מה אני אגיד? התלבשתי נוראי ורקדתי נוראי. לגבי השירה, מי יודע?

באותה חזרה היה רק בן אחד ומלאאא בנות. חוץ מההתלהבות שלהם מהקטע האוטאקואי שלי שהייתה נחמדה אף אחד לא התייחס אליי במיוחד. אפילו לא המישי מהכיתה שלי. חזרתי הבייתה מתה מעייפות. 

היום הייתה החזרה השנייה ובאתי סוג של ישר מבית ספר.

הספקתי להחליף חולצה ולשים עניבה. *חשה את עצמה~*

והקדמנו טיפה והכל היה נחמד וזה ואז הגענו לקטע של הריקוד OTL

אם נתעלם מהכישלון הענקי שלי בחוסר קורדינציה בהיפ-הופ-ג'אז-משהו-לא-מוכר-שעושים-לנו הבחור ההוא מהפעם הקודמת אמר שהוא אוהב את העניבה שלי אז נתתי לו למדוד אותה והוא נתקע איתי. ראיתי איך הוא מתעסק עם זה כל הזמן אז שלחתי מבטים והכל של "יהיה בסדר" וגם יצא לי להגיד לו פעם אחת "זה לא יהרוג אותך מהר כל כך". הורדתי לו את זה בהפסקה ותקעתי את זה על עצמי...אניווי בואו נגיד שזה נראה כאילו הילד חש את עצמו קצת....קצת הרבה אוליי אפילו....אבל הוא חמוד....לא יודעת וחשבתי שאנשים שם לא מודעים לקיומי. והם כן. הרגשתי די טוב עם עצמי אחריי החזרה הזאת.

בכל מקרה אם להתעלם מהחפירה הענקית הזאת...

אני אשמח לשמוע איך עוברים עליכם הלימודים! חפירות ייתקבלו באהבה

באהבה-singer, tha heart of the clue eyes dragon