סיפורים בהמשכים

פרק 1: איך הוא לא יזכור אותי?

~2011~
ביפ! ביפ!
"אני באה!", צווחה מרי מחדר האמבטיה. שמלה אדומה וסקסית נחה על גופה. היא הסתובבה חזרה למראה, ומרחה אודם חזק ונועז על שפתיה. היא רצתה ללכת, ונתקלה לפתע בפניו.
"דניאל!", קראה, "הפחדת אותי!".
דניאל רק גיחך. "שמלה יפה", אמר, והשפיל את מבטו למחשוף שלה. חיוך ממזרי עלה על פניו החוורות. היא דחפה אותו בעדינות.
"דניאל, אני אימא שלך", אמרה בכעס.
"לא את לא", אמר, מחייך עדיין. "את האימא החורגת שלי. יש הבדל".
מרי שילבה את ידיה.
"מאמי?".
שניהם פנו להביט בה. ילדה קטנה. בת ארבע. לא יותר. היא דמתה למרי בהכול. היה להן אותו שיער חלק, אותו עור בהיר יפה. אותן עיניים, חומות וגדולות. דניאל בקושי דמה להן: היה לו שיער בלונדיני, עיניים ירוקות, והוא היה גבוה ממרי. אפילו שהוא רק בן שלוש- עשרה. רק עורו היה בהיר כשלהן.
מבטו התקדר כשראה את אחותו.
"קת'רין", מלמל בכעס.
"מאמי", מלמלה הילדה בקולה השקט. "אל תשאירי אותי לבד".
"את לא לבד", אמרה מרי. "את עם דניאל. יהיה לכם כיף".
"לא!", אמרה הילדה, "משהו רע עומד לקרות הלילה. משהו לא טוב".
מרי צחקה קצרות, אך ההבעה הקרה על פניו של דניאל לא השתנתה.
"קת'רין...",מרי התכופה עליה, "כלום לא יקרה. אני ואבא רק הולכים למסיבה עם לולה וקייל. הכול יהיה בסדר".
"לא!" צעקה קת'רין, "תהיה... שרפה".
"מה?" קראו דניאל ומרי יחד.
"שרפה". אמרה בנחישות.
"קת'רין... על מה לעא-", ניסתה מרי להגיד.
"כשאתם תחזרו, לא תראו אותנו. לעולם לא ניראה אתכם שוב. אנחנו נלך לאיבוד בעולם הגדול. לא תהיה לנו העזרה שלכם. לא תהיו שם בשבילנו. יהיו לנו לא מעט הפתעות...", קת'רין עצרה, ופרצה בבכי. "לא! אל תלכו! בבקשה! לא!".
מרי הניחה יד על המצח של קת'רין, ונשקה ללחייה הימנית. "אין לך חום", קבעה. קמטים של דאגה הופיעו על פניה. "דניאל, כשנלך, תשכיב את אחותך לשון".
'היא לא אחותי', חשב דניאל בכעס, אבל לא אמר כלום.
מרי התרוממה, ויצאה החוצה. "לילה טוב!",קראה אליהם.

"את בטוחה שהיא שמעה אותך?".
"צפרתי לה עשרים פעם! היא חייבת לשמוע אותי!".
לפני שקייל הספיק לענות לה, מרי יצאה מהדלת והתקדמה לעבר מכוניתם.
"איפה היית?", שאל בכעס. "צפרנו לך עשרים פעם לפחות!".
"קת'רין לא נתנה לי ללכת ו..."
"לא!", קראה לולה, "כנסי, ורק אז נדבר איתך!".
מרי פתחה את הדלת האחורית, וישבה ליד ערמת עיתונים, שקייל, כנראה, עוד לא מכר.
"בכול אופן", המשיכה, "קת'רין חושבת שתהיה שרפה הלילה".
קייל גיחך. "ואת מאמינה לה?".
"אני לא יודעת. זוכרים שהיא אמרה שתהיה תאונה ביום שבו אנני נפלה מהגשר? ושהיא הכריחה אותנו לא להצטרף אליה?".
"סתם מזל", אמר קייל בביטול. "איפה בעלך?"
"מתלבש. בבגדים הוא יותר מתלבט ממני".
"מה שלום מייקל?".

"דניאל תקשיב!", אמרה קת'רין בתקיפות.
דניאל נאנח. הוא ישב על כורסא כחולה בסלון, מתפלל בליבו שקת'רין תרד ממנו. לעומתו, היא נעה במעגלים בחדר, מנסה להסביר לו. לא מביטה בו בכלל.
"אתה מוכרח להקשיב! תהיה שרפה הלילה! אתה שומע?! ש-ר-פה!".
"קת'רין...".
"אנחנו עלולים למות!".
"קת'רין".
"אני לא רוצה למות! אני צעירה מדי!".
"קת'רין!!!", עכשיו הוא ממש צעק. היא הסכימה להביט בו סוף-סוף. הוא קם ממקומו.
"הינה, רואה?! אני כיביתי ת'גז, ת'נרות בחדר של מרי, ואני אכבה אחר כך ת'חשמל! לא תהיה כאן שום שרפה! אולי תרגיעי?!".
"תהיה שרפה", היא המשיכה בשלה. דניאל כבר לא יכל יותר, ודחף אותה בחוזקה. היא איבדה שיווי משקל, ונפלה על הקיר מאחוריה, נוחתת על ישבנה בכאב. דם זלג מאחורי ראשה. הוא ירד על ברכיו, ופתח את אולרו, מצמיד סכין לצאוורה.
"תקשיבי טוב טוב!", צרח עליה, "תפסיקי עם השטויות האלה, אחרת אני נישבע לך שאני תוקע לך סכין בגרון! מובן?!!!".
קת'רין הייתה המומה. להתנהגות כזו- לא ציפתה ממנו. "אה- הה", לחשה.
"כלבה",סינן דניאל בכעס. וקם.

~2016~
היא יצאה מהדלת, הולכת לכיוון השביל, באמצע הכפר שניראה נטוש. השעה הייתה מאוחרת, ורוח קרה נשבה על פניה. אך ניראה כאילו לא הרגישה בכך. היא נראתה כמעט כרוח רפאים. אדים קרים יצאו מפיה. עיניה נראו עצובות. לא אנושיות.
לבושה היה מוזר: היא לבשה ווסט ג'ינס בצבע כחול כהה, גופייה קצרה, לבנה עם פסים אדומים, ומכנסיים קצרות, אדומות לגמרי. בלבוש כזה, הייתה אמורה לחוש בקור, אך היא לא הראתה אף סימנים שאכן כך.
היא נשמה עמוק, מנסה להירגע.
היא קיוותה שהוא יזכור אותה.
כשחשבה על כך, צחקקה בביטול.
איך הוא לא יזכור אותה?
אבל היא עדיין חששה.
היא טפחה על כיס מכנסיה, לא עוצרת. המעטפה עדיין בפנים.
בטוחה.
מוגנת.
רק בשבילו.
"אוי, אח", נאנחה. "מה אני לא עושה בשבילך?".
היא המשיכה ללכת. לפתע מעדה על הרצפה. היא איבדה שיווי משקל, ונפלה על קיר של אחד הבתים מאחוריה, נוחתת על ישבנה בכאב. דם זלג מאחורי ראשה. מישהו הופיע לפתע מאחורי הבית הנטוש. הוא ירד על ברכיו, ופתח את אולרו, מצמיד סכין לצאוורה.
"מי את, כלבה?!", צרח עליה, "מה את עושה כאן?!". לאחר שלא ענתה לו, הצמיד את הסכין קרוב יותר לצאוורה.
"תני לי ת'כסף שלך", אמר, כבר לא צועק.
היא הרימה את ראשה, והחלה להזיז את ראשה לכול מיני כיוונים, כמחפשת משהו.
"מה 'ת עושה?", שאל בכעס.
"מחפשת איפה כתוב 'שידור חוזר'", היא ישרה עליו מבט.
הוא החל להוריד את סכינו באיטיות, והבעה מופתעת עלתה על פניו.
"שמת לב שכמעט כול פעם שאנחנו נפגשים, אני נופלת על קיר, דם זולג לי מהראש, ואתה מצמיד אלי אולר?".
"קת'רין?!".
"למי ציפית? הבתולה מריה?".
הוא הושיט לעבר ליבה את סכינו, מוכן לנעוץ אותו בכול רגע. אבל היא ידעה שהוא לא יעשה זאת.
"מה לעזאזל את עושה כאן?!".
"גם אני שמחה לראות אותך", גיחכה.
"דניאל. אחי הגדול".

הוא לא השתנה ממש. הוא עדיין גבוה ממני בהרבה. השיער שלו התארך קצת, והוא מלוכלך בפנים. אני גבתי בחצי מטר לפחות, והעיניים שלי עדיין חומות. אבל הבעה בוגרת הייתה בפניו כעת, לא מבט ילדותי כשלי.
אבל מצד שני, הוא בן 18, ואני בת 9 וחצי עכשיו.

ילד קטן, בן 6, ישב בחדר מלא צעצועים. הכול שם היה מסודר. כלי נשק היה מונח על ברכיו. הצעצוע החביב עליו.
"מה אתה אומר לוני?", פנה לדוב צעצוע. "אנחנו נצליח לתפוס אותו?".
הדוב, כמובן, לא הגיב, אך הילד היה משוכנע שראה ניצוץ של ספק בעיניו.
"אל תהיה כזה שלילי!", אמר לו בכעס, "אנחנו נתפוס אחד. היא תהיה גאה בנו. אנחנו יכולים לתפוס אותם!".
הוא הסתכל לכיוון השני, מביט אל בובה בצורה של ילד, בגובה שלו.
"היא תמיד שומרת עלי", אמר לו, "אבל היא עובדת קשה. גם שומרת עלי, וגם עובדת עבודות שונות. אני רק רוצה שהיה לה קל יותר. ואם הוא לא יסכים לבוא?".
"הי! אתה רוצה לשחק איתי?", אמרה הבובה את משפתיה המתוכנתים מראש.
"ריכוז, דוני!", אמר הילד בכעס.
"אנחנו ננצח, אנחנו נשמור על עצמנו, והיא תוכל להפסיק".

חג שמח!!!!