"ציונים"
הם
מספרים חסרי תועלת.
אני
זוכר את הבקרים הנהדרים מהיסודי:
קרירות
נעימה +
אור
שמש.
במקום
להנות מבוקר שמרגיש נפלא היתבאסתי מ'לשבת
ולכתוב מול מי שעומדת ומדברת'
מה
זה משנה *היום*,
כשאני
'מבוגר'
בן
20+;
אם
עברתי מבחן ביסודי בציון 80,
או
בוחן בחטיבה בציון 65,
או אם
בכלל 'ישבתי
וכתבתי מול מי שעמדה ודיברה'
בשיעור
בכיתה י"א?!?!
בשביל
מה להישאר בבי"ס
אחרי כיתה ב'(!!)
אם אני
יודע שלעולם לא אצליח להתחבר עם עם-ישראל?
על
שכמותי להיות מופנים לבתי"ס
פרטיים שילמדו אותם להיות עצמאיים:
"לראות"
דוגמא
חיה ו"לעשות
בידיים"
ב"משימות
קבוצתיות עם הדומים לי ביכולתיהם
השיכליות"!!
מגיל
שש מכרו לי כל הזמן ש"ציון"
זה
הדבר הכי חשוב.
בתיכון
"בגרויות”
הוצגו כאילו מדובר ב"חתונה
לפני סקס"
לציבור
הדתי.
אח"כ
באוניברסיטה ניסו למכור לי קורסים.
היום
כשאני אמור להיות "מבוגר"
אני
שואל את עצמי מה הטעם ב"ציון";
אם
שכיר,
מלומד
ומתוגמל ככל שיהיה;
מבזבז
את קיומו כי לא יודע לנהל את הוצאותיו?
בשביל
מה לעשות בגרויות /
פסיכומטרי?
בשביל
להתקבל לאוניברסיטה?
בשביל
תואר?
בשביל
למצוא עבודה?
בשביל
לשלם בזמן את כל החשבונות כי צריך?!
אני
לא
רוצה
להיות סוללה למכונות!!
בשביל
מה "תואר"
אם מה
שבאמת משנה זה כישורים פוליטיים?!
משתחלים
לתפקיד הזוטר ביותר ואז מתקדמים באמצעות
ליקוקים לבוס /
ציות
לקונפרמיות;
ללא
כל קשר ל'לימודים
מסודרים'.
לאחר
עשרים ושתיים שנים אני מתעורר עם ההארה
שכיף רק בגן.
בשביל
מה "לעבוד"
אם
"לעבוד"
לא
עובד?!
נאמר
ולא נולדתי מתוסכל -
נאמר
ויש לי יחסי אנוש:
אם אני
אוטודידקט שיודע לנהל את הוצאותיו ורוצה
להיות עצמאי,
אזי
*אין
שום הגיון*
בהפיכתי
לכלומניק שכל מה שהוא יודע לעשות בחייו
זה רק
לצרוך תישקורת כדי להצביע על”ק!
הישארות
בחינוך הממלכתי =
רדיפה
אחרי "ציון":
מתאים
רק למי שחייב שיגידו לו 'לעשות'
או
ש מת משיעמום.
רק
לאחרונה 'נזכרתי'
שאחרים
חינכו אותי לעשות כרצונם ללא כל קשר
לאופיי.
אפילו
אימי ימ"ש
הכריחה אותי מגיל 4
לנשום
לכבוד אחרים:
"תעשה
את מה שאומרים לך".
משוטטות
באינטרנט אני מבין שאני לא לבד:
גיל
20+
הוא
זמן ההתעוררות מהשקרים שהאכילו אותנו כל
חיינו.
>>היום אני משקיע בתיקווה לרווחים.
כבר
לא לחוץ לי לשלם חשבונות.
כבר
לא מפחיד אותי לשלם הרבה למי שאני יודע
שיכול לעזור לי.
כבר
לא משנה לי אם אתקבל ל'עבודה'
או לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
