חצי מהחיים לומדים איך לחיות, ואז זקנים מכדי לבצע

אם אפשרותך היחידה היא למזער את הנזק, כי לא משנה כמה אתה זהיר ומודע ההידפקות היא בהכרח בלתי נמנעת; סימן שזו המדיניות הרישמית של הקואליציה שמגבה את העסק.

כל החברות המסחריות מורשות להימנע מאספקת שירות העיקר קבלת הכסף / ליקוק לבעלים, = הדבר העיקרי שהממשלה עושה זה גביית פרוטקשן כשהקידום הוא באמצעות ליקוק בלבד.

מינימום הכרחי הוא עצם אספקת המכשיר ועשיית טובה שמצליח לקיים איבחון עצמי = הבאת עולים שיודעים רק “לעשות”.

כשתעזו להחזיר להן: החצופים יפעלו נגדכם = כישלון יחיד כלשהו: הגירה למדינה אחרת.

כל המעסיקים שעושים פוליטיקה מצחיקה לשר הממונה מורשים לזלזל בחוק ההעסקה: הם לא משלמים מינימום הכרחי כדי שתישאר, אלא מקיימים מינימום תנאים כדי שלא תתלונן (בהנחה שתלונה תזיז משהו) = הממשלה רואה את כלל המגזר הפרטי, ועד שזה מגיע ליחיד זה נחשב “מינימום הכרחי”. הסיכוי שיהיו בידך משאבים כלשהם לפעול נגדם בכלל, ובהצלחה בפרט: אפסי.

מכאן נובע במישרין: הממשלה - הבעלים של המשק, מגבה אותם כמדיניות רשמית: כי זה מה שהעם בוחר, כי מסוגל רק לעשות את תפקידו וחוץ מזה אוטיסט מושלם, כי הדבר היחיד שעניין את הוריו זה עצם עשיית הילד: האישה התבכיינה לרופא שהיא רוצה טיפולי הפריה או ש היא לא מפסיקה להתבכיין - סיימה להיות אימא עם סיום הלידה: עוד אוטיסט שעושה רק לאחר שאומרים לו 'לעשות'.

במקרה נוסף: השכיר הפשוט מצליח להוכיח כישורי שוחד מרשימים כדי להפוך לאבא. מבחינתו סיים את תפקידו כשגמר בתוך האישה.

מסקנה: כל רופא שמאשר המשך לאישה שכל הווייתה התבכיינות בלבד: באמת מקים ממשלה שאחראית אך ורק על עצם גביית המיסים מהעסק - יוצר בעלים של משק ש'לא אחראית / רק מפקחת' על הלא-מקושרים לשירות הציבורי.

תת-מסקנה: "מעט מידיי ומאוחר מידיי" זו ביקורת של מישכל 90+ על ניהולו של מישכל 80.