"ידיעת
כל העתיד מראש וגם היכולת להיתמודד
עימו"
הם
המושחים בשמן את המנהיג.
רק
כך הוא מצליח להוביל כירצונו.
חיי
המקובלים מושלמים
ורגועים עד כדי שיעמום;
כי תמיד
היה להם מנוסה משמעותית מהם שגילה להם את העתיד:
הם אחראיים
אך ורק על עצם הלהנות מקבלת התוצאה הסופית - הגורמים והסיבות עוד לא היתאחדו ליצירת המיקרה; והם כבר מממשים את הפיתרון עד כדי שינוי העתיד לטובתם. כמו לשחק שחמט נגד מחשב: המחשב תמיד מנצח כי מסוגל לחשב מראש את כל האפשרויות האפשריות: המשחק רק התחיל, ולרבות ללא קשר למהלכי השחקן האנושי; והמחשב כבר יכול להצליח להוכיח איך המישחק יסתיים בניצחונו.
אם זה לא מרגיע
אני לא יודע מה כן.
כשהיינו
ילדים זה היה קסם:
'איך הוא
תמיד יודע הכל /
כיף לו
שנולד עם הידע',
והיום אנחנו
יודעים את הקסם.
כל מה שחווינו
בגיל ההיתבגרות היה אמור לקרות כבר בילדות,
וכל מה שהבנו בבגרות היה אמור להגיע
כבר בגיל העשרה.
הפסדנו לפחות עשר שנות ניסיון
על המצאת הגלגל מחדש בזמן אמת;
בעיקר כי לא היה מי שיביא לנו אותו
מהמוכן, בדיוק
כפי שמר מקובל קיבל מהמוכן,
ולכן נאלצנו להיגרר אחרי המקובלים /
להישאר מבודדים.
ניסיון
החיים המוכן מראש שגילה את העתיד למר
מקובל: הרגיע
אותו כך
שמעולם לא היתעצבן,
אבל בגלל
שאנחנו היתעסקנו כל הזמן בלהמציא את
הגלגל מחדש בזמן אמת:
היינו
לחוצים ומתוחים תמידית עד כדי סיוט מיתמשך (בשביל מה "להמר" אם ידועה *לך אישית ומראש* תוצאת המישחק?).
מקובל:
מנוסים
משמעותית ממנו כבר
גילו לו מראש את כל
העתיד (כמו אישה בת 40 שמדריכה את ביתה בת ה4 איך להיות מלכת המקובלות בגן טרום-חובה).
מלך המקובלים:
המנוסה גם תירגל עימו את התשובות
המוכנות מראש. כך הוא
נישאר רגוע
בזמן ש 'מר
פוזה'
עושה קולות של בוגר.
למשל:
ילד בן שמונה
שומע משהו בבי"ס,
ואין לו מה
לענות על זה.
הוא מספר את
זה לעבריינים בני ה20
+ מהשכונה,
והם עונים לו
"מה
פיתאום בלה בלה בלה בלה בלה".
למחרת החבר'ה
בכיתה מדברים על אותו דבר,
אבל הפעם
הילד בן ה8
מדקלם טיעון
של בני עשרים!!
שאלה:
מה הסיכוי
שילדים בני שמונה יוכלו לחשוב על תשובה
ללפחות שתיים-עשרה
שנים קדימה?
נכון:
אפס.
תוצאה ישירה:
החבר'ה
בכיתה מושחים אותו לאלוהים כי הוא כזה חכם
(אבל
הוא לא חכם:
באמת
מנוסים ממנו גילו לו את העתיד)
וכך הוא יכול
לתמרן את סביבתו כירצונו - הופך למלך המקובלים.
ככל שהחבר'ה
בשכונה ימשיכו לגלות לו עוד מהעתיד;
כך הוא ישחק-אותה
מוצלח יותר ורגוע יותר – יוכל להתקדם כירצונו
בכל מקרה וללא
קשר לקו המחשבה הכרונולוגי של בני גילו! ולרבות כשמר פוזה המזוייף מחקה ג'ירפה בהריון.
(מעניין לדעת איזה ילד בן 4 יכול להיות יותר שיאן כל החוכמות מאישה בת 40)
אתה
לחוץ, עצוב
ומתוסכל בגלל שקיבלתה רק פקודות מסרסות כל החיים עד לסוף שנות
העשרים. רק
עכשיו, בגיל
'כימעט 30';
פיתאום אתה כבר לא חייב 'לילמוד',
פיתאום אחייך שהציקו לך עצמאיים בדרכם,
ולהפתעתך הורייך נחלשים משמעותית.
סוף-סוף
הפסיכופתים מאבדים את 'הפיקוח'
עלייך:
אישיותך שהייתה במאסר עולם מורשית ליפרוץ החוצה.
מאפיין השיחרור הידוע ביותר הינו
דיכאון היסטרי:
הדיכאון
הקשה-מידיי
ימשך כל עוד חלק כלשהו מאישיותך נימצא
בתהליכי הישתחררות.
הדיכאון
מהטראומה נעלם כשמגיעות חוויות
מעשיות
חדשות:
עכשיו אין מי
שימנע אותן ממך רק כי זה הורס לו
את 'הפיקוח' עלייך.
מותר לך להגיד את דעתך שעושה כאב ראש,
כי היום עולמך
רחב יותר מאשר "רק
הבנים מהכיתה",
וגם
מותר לך לאחר ולהבריז,
כי "להיתנהג
יפה" לא קיים
במקום העבודה,
וגם
מותר לך לקבוע את סדר יומך בעצמך
ולהתנהג איך שאתה
מבין,
כי מלך המקובלים
הפך לזין בכלא (ניכנס
ויוצא עם פרצוף של קשוח),
וגם
במקום
שהמבוגרים יכפו עלייך את 'המשותף' היחיד
"אותה
שנת לידה":
עכשיו אתה
בוחר את סביבתך בעצמך.
אולי לינשור
מהלימודים בגלל בריחה מהבית זה לא רעיון
רע כ"כ.
אולי
ההורים צריכים להדריך אותנו להיתבגר(!!!)
בימקום לעשותינו חיית מחמד עטופה בצמר גפן.
#
אין זה מתפקידי לתקן
אחרים ו\או
להישתעבד אליהם:
אם הם צודקים הם ממשיכים
הלאה,
ואם
הם טועים הם ניכחדים מייד.
פשוט ככה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
