הזמן שלי

רגעי השפלה אני חווה עם עצמי.

רגעים נוראים.

ומי זיין אותי? האוכל.

לפחות שזה היה שווה משהו.

אני מסתכלת על עצמי. באמת שאני משתדלת לאהוב את עצמי. לאהוב משהו. לפחות משהו קטן

פעם יכולתי להגיד שאני יפה. נשבעת. זה מה שחשבתי.

עד שבא הצבא, נדפקתי.

טחנתי כמו המוות. למשך 4 חודשים. וככה אני נראת.

או לא נראת – כי אני לא ממש מרשה לעצמי לצאת מהבית.

ואם אני יוצאת לעשות ספורט, אני מפחדת שמישהו שאני מכירה יראה אותי ככה.

מה שמזכיר לי – לפני כמה ימים יצאתי לעשות ספורט ואיזה בחור צעק לי מהג'יפ משהו בסגנון – גם 10 קילו לא יעזרו.

אין ספק שאמירה כזו משפרת את המצברוח

או שלא.

בחיים שלי לא הייתי במצב כזה.

שכל מה שאני רוצה זה להרזות. פאקינג להוריד את השומנים שלי.

בכל צעד שלי אני מרגישה את הירכיים, את הבטן זזה.

אני כבר לא מסוגלת להינות מאוכל

אוכל הוא האויב שלי

טעם השוקולד כבר לא מתוק כמו פעם

הוא מכיל כ"כ הרבה מרירות, כעס, אשמה, תאווה רעה.

שחיתות. אבל לא מהסוג הטוב.

אנה. נשבעת לכם שהיא חודרת אליי, בכל חלק בגופי

אני מרגישה אותה משתוקקת כבר להשתקע אצלי. להשאר.

להשאר לעד.

אני מסתכל על בנות רזות רזות (אלו בצד ימין) ופשוט מעריכה את הכוח רצון שלהן, את האמונה, את הדבקות במטרה, הנחישות. האהבה, האהבה לאנה.

אני מחשיבה את עצמי לאדם חכם, ובכל זאת אני חייבת לשתף שכל אותן בנות שמתו בגלל אנה, אני מעריכה אותן. אני סוגדת להן. אלו הן הבנות שלא וויתרו. לא וויתרו לאף אחד והלכו עד הסוף.

אני רוצה שהמחזור שלי ייעלם.

ממילא אני מתכננת לאמץ ילדים.

שיהיה לנו בהצלחה.

הלוואי שלא הייתי פוגשת אותך . אבל נשביתי בקסמייך ואין דרך חזרה.