את בגוף שלי את בין הקירות שלי 
את בין השתיקות השירים והעצב 
את הגבול שלי לחיות או למות שלי 
את המחוג שמכתיב לי את הקצב 

היית בגשם איתי בשמיכות 
ובימים שאהבנו פחות 
אני לא עזבתי אותך לשנייה 

את הסתיו שלי את כל העונות שלי 
ושכבלילות לפעמים את הולכת 
המנגינות שלי וכל המילים שלי 
נופלות מגופי כמו עלים בשלכת 

ואמרו כל דבר על חיי שירדה דעתי מעלי 
אולי קצת שכחתי גבולות הגיון 

בזמן האחרון אני קצת אחרת, נהיית שונה מידי פעם. גם במראה, וגם מנטלית ונפשית. גם מחשבתית.

דברים משתלטים עליי, או שמא אני נותנת להם להשתלט עליי.

אני מתחילה לחשוב טיפה אחרת, וזה מפחיד. לפעמים אני חוזרת למחשבות של פעם, ופתאום מוצאת את עצמי חסרת אונים, לא יודעת כיצד להתמודד.

ואולי הפכתי תלותית מידי, אולי את היחידה שיכולה לעזור לי.

וקשה לי עם עצמי, ומפחיד יותר זה שמתחיל להיות לי קשה עם דברים שאני כל-כך אוהבת

ואז אני מתחילה לכעוס על עצמי שהמחשבות האלו בכלל גולשות בצורה כזו אל תוך הראש שלי.

מדוע את לא מתקשרת ? למה את לא מגיעה כבר ? ולמה אכפת לי כל-כך מה כולם חושבים, מה ההורים שלי חושבים באותם רגעים ? ולמה אני תמיד מנסה לרצות את כולם ?

מתפללת שאשאר איתך לנצח, שאוהב אותך בכל יום יותר מהקודם לו, שהמצב ישתפר ויהיה לנו טוב יותר. מנסה להאמין בעצמי אך תוך כדי גם כואבת, מתפללת שאנשים ישימו לב אליי ולכך שאני מנסה. מתפללת שבאמת אנסה .. 
הלוואי שבקרוב אמצא את גבולות ההיגיון ואבין איפה אני. 

סליחה אמא.

סליחה גם לך אבא.

על כך שאני 'נאלצת' "לשקר" .. על הפחד הזה שאני חושבת שתחשדו.

שאולי אני לא סומכת עליכם עד הסוף, ואולי בכלל בלי סיבה.

אני מתפללת שתקבלו אותי תמיד כמו שאני, ואני יודעת שאתם כן.

אז למה אני עדיין שומרת הכל בסוד ? מדוע אני צריכה לעשות הכל בעקיפין ?

אני מצטערת אמא.

אני מצטערת אבא.

אני אוהבת אתכם

ומקווה שבקרוב מאוד יהיה לי האומץ לספר לכם, ושאתם תשמחו בשמחתי ותקבלו אותי כפי שתמיד הייתי ואהיה ...