וכבר עבר די זמן מאז שהיינו פה...
נכון, הזנחתי. אל תכעסו אבל אחת המטרות בבלוג הזה היא בפעם הראשונה בחיי להיות מחוברת לתהליך בו אני המרכז, הכל מתוכנן כך שיהיה לי נוח, שאני אהיה מרוצה ושלא אצטרך להתחשב באף אחד. זה מוזר לי הרבה יותר ממה שנדמה. מעולם לא שמתי את עצמי במקום כזה ואף להיפך. תמיד דאגתי לכולם שיהיו מרוצים, שמחים, שבעים, נינוחים. אני הסתדרתי עם השאריות ומבחינתי זה היה בסדר. את המחירים שילמתי אבל את השעורים למדתי רק לאחרונה. אז עכשיו – אני במרכז. מי שרוצה צריך להתאים את עצמו אלי ויותר מכך – לתהליך אותו אני עוברת שהוא כרגע מרכז חיי ואין מלבדו כמעט דבר. גם הבלוג. ימתין עד שיהיה לי מה להגיד או לכתוב. אין קצב שמוכתב ואין חובה למלא דפים.
אז מה קרה מאז הפעם האחרונה?
סיבוב 10 הניב לראשונה ערכים הורמונאליים גבוהים מתמיד ובפעם הראשונה גם 3 ביציות. רק אחת הופרתה, היה עובר איכותי למדיי אבל גם הסיבוב הזה כשל. למרות המנוחה הכמעט מלאה שגזרתי על עצמי, למרות שכמו תמיד האמנתי שהפעם היא הפעם. השוני הגדול שהניב התהליך הזה בא לידי ביטוי בעיקר בהתמודדות שלי עם הכשלון. בניגוד לפעמים הקודמות, מצב הרוח שלי היה מרומם, אופטימיות כמעט לא אמיתית מילאה את ריאותיי ואני מסתובבת בעולם עם אושר פנימי לא מוסבר שהוא אולי סימן לבאות.
יש לי תחושה טובה ומאוד אנרגטית (ולא רק בגלל הדיקור הסיני...) לקראת הפעם הבאה. כזו שמעירה אותך באמצע הלילה ואין לך מושג למה. כזו שמכניסה בעצמות מן תחושת שלווה לא מוסברת ויכולת להכיל את כל הכעסים והדברים המרגיזים בעולם – כאילו הם אינם שם. תחושה שהפעם הבאה היא הפעם הקובעת.
תחושת בטן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mission-baby
