משימת חיי

סוף העונה, כל חלון מראה כבר
את סוף העונה, בלילות כאלה
היא לא ישנה, משהו עומד באוויר.

שיבושים הורמונליים שיבשו גם את דעתי בשבוע האחרון. התכנונים הממוספרים שלי משתנים להם מרגע לרגע בהמתנה לאורח הזה שמגיע בכל חודש. היום הוא הגיע. עכשיו אני באמת מתחילה לספור. מצויידת בהרגשה חזקה ומאוד אופטימית שהפעם הבאה היא הגורלית, התחלתי למלא את היומן בכל אותם מספרים המנהלים ביד רמה את חייהן של כל מטופלות הפיריון באשר הן. כמה ימים לפני, כמה אחרי, כמה תוך כדי, כמה זריקות ביום, ממתי מתחילים לספור, מתי מסיימים לספור - בקיצור תואר ראשון במתמטיקה משולבת בסטטיסטיקה. ואני בכלל לא ידעתי שאני כזאת. וכבר כמה ימים מנגן לי השיר הנפלא הזה בראש ועל השפתיים, עם הלחן האופטימי של קלפטר. ואני באמת מרגישה שמשהו עומד באוויר, שפרק נגמר וכל הסימנים שהקיץ עבר ושוב הגיע סתיו את העיר. היובש הפריוני נגמר והסתיו הרענן והאוורירי מגיע לו עוד מעט. בקרוב זה יקרה. עוד 27 ימים מתחילים זריקות. זה נשמע קצת לא נורמלי שאני מתרגשת?