"הדרי הגיע הזמן לקום מתוקה" זה היה קולה של אמא שהעיר אותי משנתי, כל כך לא רציתי שיגיע הרגע הזה, היום הראשון של בית ספר.
אולי לחלקכן זה יום דווקא נחמד לראות את כולם אחרי החופש והכל, אבל לי? ממש לא! פעם זה היה ככה, פעם שהייתי בעיר שלי עם החברים שלי במקום שאני אוהבת! אבל זה היה פעם היום מתחילה לה דרך חדשה בעיר חדשה.
אז קוראים לי הדר שדה בעוד חודש אני חוגגת 16 ולפני חודש באמצע החופש הגדול עברנו לעמית* עיר קטנה שנהגתי לבלות בה הרבה בילדותי.
למה עברנו? טוב סבא נפטר ולסבתא קשה לבד אז סיבה מספיק טובה לא.? לא ממש!
אני מתגעגעת להילור* העיר הקודמת שלי לכל החברים שלי לחיים שלי! אבל כל זה לצערי מאחורי וכמו שאמא אומרת חייב להסתגל למצב אז בלית ברירה קמתי והתארגנתי לבית ספר... לכיתה יא' להתחלה החדשה והפרטית שלי.
דבר שחשוב שתדעו עלי אני מאוד ביישנית שונאת התחלות חדשות ועוד יותר שונאת להיות מרכז העניינים ולוקח לי מלא זמן להיפתח לאנשים שאני לא מכירה אז בשבילי המעבר הזה זה ממש כמו לחיות מחדש, להתחיל הכל מחדש כי כל מה שבניתי וכל מה שהשגתי מגיל 0 עם הרבה מאמץ כבר מאחורי, אמא אומרת שאני כמו פרח בהתחלה סגורה ולאט לאט נפתחת אבל...זה מאוד לאט! .
אז סיימתי להתארגן ויצאתי מחדרי כמה צעדים במסדרון של הבית החדש שלנו, בבית הזה הייתי לא מעט, זה הבית שצמוד לבית של סבתא ופעם היו גרים פה אנשים ממש נחמדים, והיינו משחקים עם הילדים שלהם, אבל בחיים לא חשבתי שיגיע יום ואני יגור כאן.
אחרי כמה צעדים הגעתי לדלת הלבנה שמאחוריה נמצא החדר של אחי נקשתי " סהר אני מקווה שהתעוררת אני לא מתכוונת לאחר בגלל..." ולפני שסיימתי את המשפט הדלת נפתחה ומולי עמד אחי, סהר. לבוש ומאורגן
"פשיי מה קרה קמת מהר?" אמרתי והבטתי בעיניו הירוקות שהיו זהות לעיניים שלי.
"יום ראשון של בית ספר, בית ספר חדש, בנות חדשות, בטח כוסיות, סיבה מספיק טובה לא ?".
"אדיוט" סיננתי, "גם אני אוהב אותך תאומה" אמר ופרע את שערי בידיו.
כן סהר הוא אחי התאום, אחי התאום והמעצבן אבל עדיין אין עליו בעולם ואני יודע שיש לי על מי לסמוך, אז מזל שיש לי אותו. ואם כמה שאנחנו תאומים אנחנו שונים לגמרי נגיד לסהר אין שום בעיה עם מקומות חדשים ואנשים חדשים להפך הוא מתחבר וישר מדבר עם כולם וכולם אוהבים אותו אז אל תאמינו לכל מה שאומרים לכם, תאומים יכולים להיות מאוד שונים.
ירדתי אחרי סהר במדרגות אמא הגישה לנו את כוסות השוקו שאנחנו הכי אוהבים וחזרה להכין את הכריכים הם השוקולד האהוב עלינו.
לקחתי קערה מהארון ומזגתי לי קורנפלקס אמא הביטה בי החזרתי לה מבט והיא כבר קלטה, ככה זה אימהות.
היא התקרבה אלי ולחשה לי "הדרי אל תדאגי הכל יהיה בסדר את תראי" חייכתי אליה למרות שידעתי שהכל לא בסדר! מה אם לא יאהבו אותי? הרי אני ילדה חדשה..עם אופי בעייתי ומוזר.
עם כל המחשבות המציקות ישבתי לאכול את הקורנפלקס שלי ואבא שישב כבר בשולחן עם סהר איחל לנו בהצלחה היום.. חייכתי עליו ואמרתי "תודה" סיימתי לאכול והגיעה השעה זהו כבר צריך לצאת.. לקחתי את הכריך שאמא הכינה לי הכנסתי אותו לתיק נתתי לסהר את שלו ויצאנו מהבית.
השתיקה באוטו הייתה מביכה מאוד, אפילו סהר שבדרך כלל לא סותם שתק,"מה יש לכם ?" שאלה אמא
"כלום" ענינו ביחד.. "מה זה בגלל המעבר? והבית ספר החדש?" שאלה.
"שלא תדאגי אמא סהר מת כבר לפגוש את ה'כוסיות' של הבית ספר" אמרתי והוצאתי לו לשון הוא החזיר לי ואמא צחקה "סהרוש אני בטוחה שאין 'כוסית' שלא תיפול לרגלייך" אמרה וקרצה לו.
"אני יודע" השוויץ וכולנו צחקנו.
"והדרי דווקא את זאת שמדאיגה אותי לא סהר, אני מכירה כבר את האופי שלך" הסתכלה אלי למושב האחורי דרך המראה "אל תדאגי אמא יהיה בסדר" הבטחתי.
הגענו לבית ספר 'עמית' כן קוראים לו על שם העיר, ירדנו מהאוטו ואני וסהר החזקנו ידיים כמו שאנחנו עושים בכל פעם שאנחנו מגיעים למקום חדש ובעצם כמעט כל פעם שאנחנו קצת מהססים או חוששים ממשהו, התקדמנו לפתח השער הסתכלתי על סהר הוא חייך אלי ואמר "יהיה בסדר".
חייכת אליו בחזרה ספרנו "שלוש..שתיים..אחת.." ונכנסו וזהו מפה אין דרך חזרה...
*השמות שלה הערים ,הילור ועמית דמיוניים לגמרי, בחרתי לכתוב את זה ככה כי לדעתי זה משאיר יותר מקום לדמיון.
וואוו זהו, זה היה הפרק הראשון! טוב כן אז יצא קצר .. הפרק השני נראה לי שיותר ארוך, אז מה דעתכם??הפרק בעיקרון עוסק יותר בהכרת הדמות הראשית, מי היא מה האופי שלה כי זה חשוב ממש להמשך הסיפור, אז הפרק מתמקד פחות בעלילה ויותר בדמות בהדר, ואולי לחלקכן בהתחלה זה לא היה ממש מובן אבל בהמשך הכל יתבהר...
ואם יש איפה לשפר רק תגידו!! אז מקווה שאהבתן! המשך בקרוב :)
אל תשכחו להודיע לי על קבועים, ושנה אזרחית חדשה ומדהימה לכווולם!!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
