נראה שאנשים לא מבינים. פשוט לא מבינים מה זה הפרעת אכילה. אומרים לך להפסיק להיות מטומטמת, להפסיק להרעיב את עצמך. אבל זה לא פשוט כמו שאנשים חושבים. אנשים חושבים שזה שחור-לבן. שפשוט ניתן להגיד למישהי שזה לא בסדר וזהו. אז בואו אני אגיד לכם מה זה להיות בראש אנורקטי. שלי לפחות. ואני אספר לכם למה אני עושה את זה. אני לא עושה את זה בשביל הכיף, או שיעמום, או בגלל שאני טיפשה. זה לא התחיל סתם ככה. לא התעוררתי בוקר אחד ואמרתי לעצמי שאני רוצה להיות אנורקסית. הפרעת האכילה שלי התחילה כבר לפני שנים. לא פתאום, אלא ברגע שנהייתי מודעת לגוף שלי. איכשהו לפעמים כשאנחנו קטנים אנחנו לא רואים את התמונה המלאה. אני למשל, לא הערכתי את הבטן השטוחה שלי. ראיתי את זה כמובן מאליו ולא חשבתי שיכול להיות אחרת. לא התעסקתי עם הגוף שלי יותר מדי, כי פשוט לא הייתי מודעת. ואני מרגישה שהרזים מבינינו לא מודעים גם כן. הם חיים להם בעולם בו להיות רזה נעלם מהעין בגלל שלא שמים לב אפילו למתנה שקיבלו. כמוני, גם הם הרזים לא מבינים מה זה להרגיש ולהיראות שמנה. קל להם להגיד לך שלא צריך להרעיב את עצמך. הם לא מבינים איה דיכאון זה לעמוד מול המראה ולראות שחור. לראות פסימיות, חוסר מזל, חוסר צדק וחוסר קבלה שלך.

יש לי הפרעת אכילה כבר כ-10 שנים. לא ידעתי על זה עד לפני כמה שנים, כשהבנתי שיש לי הפרעת אכילה. אבל אחרים חושבים שזה כזה קל להעלים את המחשבה הזאת על הגוף שלך. חושבים שאם יגידו לך שזה לא בסדר אז ההפרעה תיעלם. היא לא תיעלם. לא בקלות. עובדה שאני נלחמת בה כבר המון שנים. זה לא שפתאום התחלתי להרגיש טוב עם הגוף שלי ואז פתאום חזרתי להיות מופרעת. זה נמשך שנים, ללא הפסקה, ולא פשוט לא ניתן לרפא את זה סתם ככה. זה אובססיה. אובססיות לא ניתן לרסן בקלות כמו שחושבים על אובססית המשקל. ואני אובססיבית. לגמריי. אני חושבת על הגוף שלי והמשקל שלי כל שעה של כל יום כבר שנים. אני תמיד חושבת עם איזה בגד אני היראה יותר רזה; כשאני עומדת, יושבת או שוכבת, אני תמיד חושבת באיזה תנוחה להיות כדי שלא להיראות שמנה, או כדי להיראות יותר רזה; כל פעם שאני לוקחת אוכל אני חושבת על כמה שאני נוראית. האם כדאי לאכול, האם לוותר, או לאכול, ולאכול עד הסוף; ותחושת האשמה לאחר שאכלתי קליפת מלפפון היא נוראית. ההרגשה שהלך עלייך ובא לך למות, רק בגלל שאכלת קליפת מלפפון. זה כמו לרצוח מישהו ואז להרגיש את האשמה הנוראית. המצפון שלך גובר על יתר מחשבותייך. רוב המחשבות שלי במשך היום הם על המשקל שלי. אני לא שולטת בזה, אני לא מבקשת את זה. לפעמים אני אפילו לא שמה לב שאני עושה את זה מרוב שאני רגילה לזה.

הפרעת אכילה ואנורקסיה לא תמצאו רק בגיל הנעורים, אצל נערות. זה יכול לקרות גם בגיל 20, 30 ו-40. וזה יכול לקרות גם לבנים, לא רק לבנות. וזה יכול לקרות לכל אוכלוסיה, לכל גזע. זה יכול לקרות בכל מקום בעולם. כי הפרעת אכילה אוכלת אותך מבפנים. אירוני לא?

ואני רוצה שתדעו. דיאטות ניסיתי כבר. הייתי אצל דיאטנית 3 פעמים. עשיתי ספורט, שתיתי הרבה מים, עשיתי הכל כמו שצריך. אבל המשקל שלי לא השתנה. ולא, זה לא שהמשקל מקולקל. עשיתי בדיוק מה שצריך אבל כלום לא זז. התאמצתי כל כך לעשות את זה נכון, אבל כשכלום לא קורה זה די מייאש. ברגע שהבנתי שבהרעבה אני אמנם מורידה לאט אבל לפחות מורידה, לעומת דיאטה מושגחת בה המספר בתוך המשקל לא משתנה לא משנה כמה אני מתאמצת, הבנתי שאני צריכה משהו קיצוני יותר. מדהים אותי שכדי להוריד לפחות קצת מהמשקל אני צריכה לא לאכול בגלל. אם אני אוכלת קצת אני עולה במשקל. אבל אם אני לא אוכלת אז אני לפחות יורדת משהו.

בנוסף, אין לי אפשרות לעשות ספורט הרגע, בגלל איזה משהו ברגל שקרה כנראה בגלל ספורט (עוד הפעם אירוניה). אבל הייתי עושה ספורט לפני. הייתי אתלטית אפילו. אבל זה נעלם ועכשיו אני לא יכולה לחזור לזה. וגם אם אוכל, זה לא יעזור לי. כי הגוף שלי עקשן ביותר. תרופות בקושי עובדות עליו.

אז פניתי לאנה. כי אין לי ברירה. אני לא רוצה להיות שמנה כל חיי. אני לא רוצה להיראות כמו אמא שלי. ואני רוצה לציין שאני לא רוצה שיראו לי את העצמות. אני רוצה להיות מאוד רזה. ואם אני רוצה לרדת במשקל, מצטערת אבל אין לי ברירה. הפיתרון הבריא לא הולך, אז זאת האלטרנטיבה שלי. לא יעזור אם יגידו לי שזה לא בריא. אני רוצה להרזות וזאת הדרך שעובדת לי באופן אישי. אז תנסו להיכנס לנעליים שלי ותראו את המצב מהעיניים שלי לפני שאתם שופטים אותי. כי זה לא בא משום מקום, יש סיבות, יש מקור. ותבינו שהפרעת אכילה זאת הפרעה קשה שלא קל להיגמל ממנה. זה הפרעה איתה אני חיה כל שעה של כל יום. אי אפשר להגיד לי להפסיק וזה פשוט יקרה. אתם הרי לא אומרים לחולה סרטן פשוט להחלים. זה לא קל. זה כמו שקירח יגיד למישהו עם שיער ארוך להסתרק כל הזמן. לו אין קשרים, אז קל לו להגיד לאחרים במצב רגוע. כמו שקל לאנשים רזים להגיד לשמנים עם הפרעת אכילה להפסיק.

זאת הפרעת אכילה, ואני מודעת לזה. אבל כל עוד אין לי את הגוף שאני רוצה, ההפרעה תישאר. אף אחד שיגיד לי "לא" לא יכול "לרפא" אותי. כי זה בא מבפנים, ממש עמוק, זה שורף אותך, אבל לפעמים זה מה שנותן כוח. באמת, אם הייתי מרוצה עם הגוף שלי, כלומר אם הייתי רזה, אז לא הייתי פונה לאנה. לא הייתי מרעיבה את עצמי. זה בא מתוך תחושת הכרח. של חוסר ברירה וחוסר אונים. באמת שאני לא אחשוב שאני שמנה אם אני אראה שאני באמת רזה. אבל זה מה שנפל עליי, חוסר מזל שכזה, ועם זה אני צריכה ולהתמודד. לא רוצה, צריכה.

אני בטוחה שכולן מרגישות את ההרגשה. ההרגשה שגועשת בתוך המעיים, ממנה לא ניתן להיפטר, אלא אם הלכת אחריי אנה. אולי כשתגיעי לסוף הדרך, ואנה היא כבר חלק ממך, אז אולי ההרגשה הזאת תחלוף. ואולי לא.

ההרגשה שאת בטוחה שיש לך את הגוף הכי מכוער בעולם. ביקום. וזכותך להרגיש ככה, כי המראה לא משקרת. אלה שאומרים לך דברים לא משקרים. להפך. אם מישהו קורא לך "שמנה", זאת עובדה. לפעמים הם עושים את זה כדי להכאיב. ולפעמים הם פשוט אומרים לך את האמת, בידיעה שזה פוגע.

אני אוהבת לחשוב ולקוות שכאשר תהיי באמת הבחורה הכי רזה בעולם וגם יגידו לך את זה, אז תהיי מאושרת. שיקראו לך "אנורקסית" וזה יעשה לך את היום. שידעו שאת אנה. אבל שישתקו. שלא יגידו לך שאת חייבת להשמין. נדמה שאלו שאומרים לך להשמין הם האנשים הרזים. להם אין את הבעיה הזאת והם לא מבינים. לא מבינים את ההרגשה שיש לך את הגוף המכוער בעולם. הם לא מבינים כמה קשה לחיות ככה. כמה זה לא פשוט, ובטח שלא שחור לבן. אולי הרזים רוצים להגיד לך להשמין מפני שהם רוצים שהם יהיו הרזים היחידים. בשביל האגו שלהם. להיראות עם מישהו שמן ממהם כדי שהם ייראו רזים יותר. הרי כמו שהשמנות שלכן בולטת כאשר אתן עומדות לצד רזות, כך גם הרזון של הרזות ייראה רזה יותר לידכן.

אני שונאת הכל בי. שונאת את הגוף, את הציצים, הבטן, השיער. עם הפנים שלי אני יכולה להסתדר. הוא די נחמד. אבל זה לא מספיק אם יש לי את הגוף הכי מכוער בעולם. פתאום הוא נראה כל כך מכוער. ואני תמיד חושבת לי, שאם היה לי גוף יפה, הייתי יכולה להיראות מדהים. כי באמת שיש לי פוטנציאל להיות באמת יפה. ואני אומרת 'פוטנציאל' כי כרגע עם הגוף שלי, אני לא יכולה להיות יפה. אנשים רואים גם את הגוף שלך, לא רק את הראש. קשה לאנשים להגיד על מישהו עם גוף מכוער שהוא יפה. פעם הייתי הדוגמנית של מי שמסביבי. אפילו הייתה לי הליכה טבעית של דוגמנית. עכשיו, איך זה יכול להיות? איך אוכל להיות הדוגמנית עם הגוף המכוער שלי? אף אחד כבר לא רואה אותי כמו פעם. אם מישהו שלא ראה אותי המון שנים פתאום רואה אותי, אני יכולה לחוש בשוק שלו. על מה שנהייתי.

ואני מכה את גופי. אני רוצה להתעלל בו כמו שהוא מתעלל בי. עדיף להיות חיה חסרת מוח כמו זבוב מאשר להיות אני עם הגוף שיש לי.

והחלק הכי גרוע, אני יודעת שאני בחיים לא אחזור להיות כמו שהייתי פעם. רק תקווה קטנה נותנת את הפתרון. אנורקסיה. זאת הדרך היחידה. לא רק להרזות, אלא גם להישאר רזה. מפני שאני ניסיתי דיאטות בעבר וזה לא הלך. אני חושבת שיותר קל להרעיב את עצמי ולא לאכול בכלל מאשר לעשות דיאטה מסודרת של לאכול בריא, לעשות ספורט, לשתות מים ולשמור על המשקל ולרדת לאט לאט. לא, דיאטה אמיתית זה הרבה יותר קשה. ועם יותר סיכוי שהמשקל הקודם יחזור. קשה להתמיד בדיאטה. בסופו של דבר אתה מוצא את עצמך מנשנש משהו, ומשם הירידה מההר מהירה. רוב הסיכויים שתחזור למה שהיית. לכן יותר קל להתמכר לאי אכילה ולהפוך לאנורקטית, ויש לזה יותר סיכוי להישאר בלי הרבה חשש שתחזור למשקל הקודם. כי אתה כבר המון בתוך אנה, זה חלק ממך. אתה לא רק לא רוצה לאכול, אלא גם לא יכול. כך מובטחת לי דיאטה אמיתית שגם תשמור על המשקל שהורדת. כן, הרבה יותר פשוט לא לאכול כלום מאשר לאכול קצת ובזהירות. לכן זה מה שאני רודפת. זה מה שאני מנסה להשיג. וכך גם יהיה.

התלבטתי איך לפתוח את הבלוג החדש שלי. מה להגיד, איך להגיד, אילו סודות לחלוק. כי סודות אלה הם סודות אמיתיים. מהסוג שאתה לא מספר לאף אחד, ומצד שני רוצה שכל מי שפותח את המחשב יראה. אז אני פשוט אגיד מה שיוצא לי. לאט לאט, כי יש לי הרבה לומר, והכל מתערבל לי בראש.

קודם כל אני רוצה להציג את עצמי. אני מישל, וחלומי הגדול ביותר הוא להיות אנורקסית. לא רזה, אנורקסית. חלומי הגדול הוא לא להיות מפורסמת, עשירה או מאושרת. אלא בעלת התואר "אנורקסית". לאוזניים שלי זה לא נשמע שם של מחלה, אלא מחמאה. תמיד רציתי שיחמיאו לי במילה הזו. לא יפה, לא חכמה, לא חמודה. אנורקסית. אין מחמאה גדולה מזאת. כי אין קללה כואבת יותר מ"שמנה". שתי מילים, הפכים גמורים. וההשפעה על האוזניים והלב שונה כל כך.

אפשר להגיד שיש לי הפרעת אכילה כבר הרבה מאוד שנים. אני חושבת שההרעבה העצמית הראשונה שלי הייתה לפני כ-10 שנים. מאז אני חושבת שהרעבתי את עצמי 10-20 פעם. אני זוכרת שזה היה למשך שבועיים. עד שטעמתי זית ירוק מהחביות האלה שיש בסופרים, שמראים את הסחורה שלהם כאילו היא חינם. תמיד אהבתי את אלו. הנקודה היא, שכל פעם ב10-20 פעמים שהרעבתי את עצמי, נשברתי בסופו של דבר. אף פעם לא החזקתי מעמד יותר משבועיים. למרות זאת, נשבעתי שאני אנסה שוב ושוב ושוב עד שאצליח. עד שאשבור את המחסום של הפיתויים. עד שאני אוכל להגיד לא רק "לא רוצה לאכול", אלא גם "לא יכולה לאכול". אני רוצה לעבור את השלב שבו אני חושבת על אוכל. ואני חושבת שכל פעם זה נהיה יותר ויותר קל. שלשום התחלתי שוב ניסיון חוזר של הרעבה עצמית, ואני בכלל לא חושבת על אוכל, לעומת פעם שעברה, לפני חודשיים בערך, בה במשך השבוע הראשון רק חשבתי על אוכל. הפעם זה יותר קל. אולי הפעם זה יצליח.

החלק הכי גרוע בעודף משקל, זה ההשפלה. במיוחד אם הייתי תמיד ילדה רזה מאוד. ואז פתאום התחלתי להשמין. עוד ועוד. וזה משפיל כל כך להפוך מהרזה לשמנה. וההורים שלי שמדברים על המשקל שלי ועל השומנים שלי, איך הם חושבים שיש להם זכות?! למשל, אם אני אומרת שאני לא מצליחה להגיע לנקודה מסויימת בגב כדי לגרד, אבא שלי אומר לי שזה בגלל כל השומנים. האמת, אני כבר כמה שנים מעבר למצב שבו אני נעלבת ונכנסת לדיכאון למשך שבוע לפחות. אני פיתחתי קצת עור, ואני כבר לא נפגעת מדברים כאלה. אבל אני כן מאוד כועסת. רותחת. כאילו שלהם אין עודף משקל, ויותר ממני. מאיפה הזכות להגיד זאת עליי? אני לפחות מנסה. אני ניסיתי דיאטות, גם עם דיאטנית, ספורט, כדורים, אבל איכשהו נראה שכלום לא משפיע. אני לא מצליחה לרדת במשקל. וזה מתסכל. כך שהגעתי למסקנה שהדרך הטובה ביותר היא אנורקסיה. ומאז אני אובססיבית. אני רוצה להיות אנורקסית. אני רוצה שיקראו לי אנורקסית. ואני רוצה לנקום באנשים שקוראים לי שמנה ולהאשים אותם שהם דחפו אותי לזה. ואני רוצה לצחוק מכך. להגיד להם שזאת אשמתם. אבל אני לא בטוחה שזאת אשמתם. זה משהו שאני פשוט מתחברת אליו מאז שהבנתי שזה אפשרי. אני רוצה להיות החברה הכי טובה של אנה. אני רוצה להתחתן איתה, כי גם ככה אני לא רוצה להתחתן עם אנשים בשר ודם. אין לי הרבה שאיפות בחיים. פשוט להיות אנה, המודל לחיקוי שלי. אני יודעת שהיא תביא לי אושר. אני יודעת שהיא תשמח אותי יותר מכל בחור, חברה, הורים, כסף או השכלה. להיות אנה זה הדרך לחיות יותר טוב עם עצמי. כי אחרת החיים לא שווים בעיניי. החיים שלי לא שווים הרבה אם אין לי את הדבר שגורם לי אושר. ואנה גורמת לי אושר. אני נהנית להגיד שאני מרעיבה את עצמי. אני כל כך נהנית לקחת אוכל לחדר שלי, לזרוק את מה שיש בצלחת לתוך הפח אשפה ולכסות, כדי שייראה שאכלתי אבל בלי לאכול. החוכמה היא לשים בפח הזבל שקית אשפה כהה כדי שהאוכל לא ייראה מבחוץ, ואז לכסות בשכבות של דברים אחרים שאת רוצה לזרוק. אני בדרך כלל משתמשת בעיתונים. כי יש הרבה מהם, וגם ככה הם צריכים ללכת לזבל. דברים אחרים שבאים בשקיות, כמו חטיפים וממתקים, אני מחביאה בעומקי ארון הבגדים שלי. מכסה היטב כדי שלא ייראו.

יש לי עוד הרבה להגיד. אבל בינתיים אני אסכם בזה. מקווה שתמשיכו איתי ובמסעי. שיהיה לכם יום רזה וחסר אוכל!