לפני ככלות הק(כ)ול

אנקדוטה:

אתמול בבוקר השתתפתי בהפקה קטנטונת של ידידה מה הלימודים. הייתי ניצב בסרט שלה. בעודינו מצלמים ברמת אביב עברה אישה מבוגרת באמצע סט הצילומים. היא כנראה לא הייתה סגרה על האם המצלמה מצלמת באותו הרגע ולכן פשוט עברה. המצלמה לא צילמה אבל ההתמהמהות שלה לפני שעברה הוציאה ממני תגובה לעברה, אמרתי לה "את הכוכבת שלנו".

היא צחקה והסתובבה לעברי באמרה "אולי לפני ארבעים- חמישים שנה" . היא הייתה נורא סימפטית ורגועה. כשהיא קצת התרחקה צעקתי לעברה "אף פעם לא מאוחר מידי". היא מיד אמרה "תודה, ולכן כדאי שתנצלו כל יום" . היא התרחקה מהסט וחזרנו תוך כדי לשגרת הצילום.

האמת היא שמסרים מהסוג שהיא הפריחה לעברינו לא זרים לי. קיימים מספיק ספרי העצמה אישית שאומרים את אותו הדבר, אך בכל זאת היה משהו אותנטי בתגובה שלה ושובה לב.

בהקשר הזה, שמתי לב שאני, בגילי המופלג, 23, חי לפעמים חיי נוסטלגיה. אוהב להתרפק על הטיול לחו"ל שעשיתי או נורא מכך על הדברים שלא עשיתי בחו"ל. אוהב להיזכר בתקופת התיכון או נורא מזה בתקופת ביה"ס היסודי חח. אני רציני.

ממש מסוכן לשקוע בזכרונות טובים או רעים ולבסס את כל הווה עליהם. חשוב ליצור חוויות חדשות שיחליפו את הזכרונות הרעים קודם כל וגם לאסוף את הנפלאים בחוויות החיים האלו, הכל כך קצרים!

*יצאתי מהארון בפני חבר נוסף ובזה השלמתי את היציאה מהארון מול כל החברים הותיקים מהקריות.

אגב, התגובה שלו קצת איכזבה אותי. הוא לא התעניין ולא דיבר על זה, אבל אני מניח שגם לו צריך לתת את הזמן.

אני עדין מאוהב בבחור ההוא שכבר חפרתי מספיק עליו. לצערי.

2011 היתה שנה קריטית בחיים שלי: שנה שהחלה בסוף 2010 לאחר שהשתחררתי מצה"ל, עברתי לתל אביב, אני לומד את מה שרציתי ללמוד, אני עם שותפים מקסימים בדירה, יצאתי מהארון בפני החברים הותיקים שלי.

מה חסר לי? יציאה למועדון גייז, לספר למישהו במשפחה וכמובן אהבה (אותה האהבה או אחת חדשה).

2011 I will always love you,

jackton