לפני ככלות הק(כ)ול

סיפור

- קובי הוא נער צעיר. הוא חי חיים  פשוטים. הוא הולך לעבודה בכל יום וחוזר ב17:00 הביתה. הוא נפגש לעיתים עם חבריו. לפעמים כשלא בא לו הוא יוצא לטייל לבד. לילה אחד יצא קובי לטייל. הוא טייל שעות כמו שהוא אוהב. בין בניינים, בתוך סמטאות. מביט מטה. מסתכל לפעמים על חלונות ראווה. הוא הבחין באור בוהק החלון ראווה והתקרב לחנות נרות. קובי נשאר מול חלון הראווה כדי להסתכל על להבת הנרות. בעודו מסתכל על הנרות הבחין בהשתקפות של נער אחר, דני. דני הסתכל גם הוא על הנרות. קובי נבוך מהמעמד הזה, קשה לחלוק את התמונה שאתה רואה עם אחרים. קובי המשיך להביט בדני דרך חלון הראווה השקוף למחצה ודני בהה בנרות. קובי החליט לחזור ולבהות גם הוא בנרות ולהנות גם כן מהרגע הזה. קובי בהה במשך דקה ארוכה. משהפסיק שם לב שהוא לבד מול חלון הראווה. הוא התעצב וחזר הביתה.

קובי לא ידע מי זה דני.

 בלילה שלמחרת קובי יצא שוב לטיול. הוא לא רצה לראות את חבריו באותו היום. הוא הלך שוב באותן סמטאות ורחובות בהם הלך. הוא הלך כשעיניו מחפשות. הוא חזר על כל צעד שעשה וניסה לחשוב את אותן המחשבות שחשב אמש. היו אנשים ברחוב. לא הרבה, אבל היו. קובי הסתובב בין האנשים כשלפתע ראה מול חלון ראווה של חנות תקליטים פנים מוכרות. עיניים בוהות בתקליטים ישנים. בחלון הראווה תקליט הסתובב על נגן אך לא נשמעה מוזיקה כלל. והוא בוהה. קובי התקרב בלי למצמץ. קובי שמח לראות שזה באמת הוא, דני. דני כרגיל רק בהה. קובי לא העז לדבר איתו אלא רק נעמד לידו ושמע את המוזיקה שלא התנגנה.  דני לפתע הפסיק לבהות, קובי המשיך. קובי המשיך לבהות ולא הפסיק. דני כבר הלך וקובי לא מפסיק. בגשם, בשמש, בחג ובחול. על אפם וחמתם של מעסיקיו. אין לו זמן ואין לו מקום.

יש לו רק את התמונה הזו שנשארה. ומי יאמר לו להפסיק. מי יעז-

I will always love you,

jackton