בא לי לקבור את עצמי מבושה כאשר אני שומע על מצוקותיהם של החלשים בחברה שלנו. מצוקות שהממשלה- תפקידה לפתור. מצוקות רעב ובדידות, דיור וחינוך שלפעמים נראה כי עוברות ליד הממשלה ולא בתוכה.
אבל כשאני שומע על ניצולי השואה, אני פשוט נאלם. אין לי לומר. אני רוצה לבכות ומתחלחל שבעתיים.
ההם שעברו את הנורא מכל. אלו שאיבדו את כל עולמם. אלו שבזכותם אנו הצטווינו לחיות.
זכרון השואה הולך והופך להסטוריה ישנה וזה מסוכן. הם עוזבים אותנו, המאות שנותרו ואין מי שישמור על זכרם. גם הנכדים שלהם יזכרו פחות. אז מה עושים?
אני חושב שהתשובה היא- עושים. אנחנו נמצאים היום מול איום. זכרון השואה אמור להזכיר לנו שאל לנו להכנע או להתכופף אל מול איומים מבחוץ, גם אם נילחן עד זב דם. אני נגד מלחמות אבל אסור לתת לשואה נוספת לקרות.
הדבר השני הוא לתת לנותרים לחיות. הם לא רוצים לחיות כמו מלכים. הם רוצים לחיות בכבוד. אני מרגיש מגוחך בניסיון להסביר למה חובתינו לתת להם , אפילו יותר ממה שהם מבקשים.
ישראל היא מדינה שאוכלת את יושביה החשובים ביותר. הניצולים, גם אם בלית ברירה, נתנו את היקר להם מכל. אנחנו לא צריכים לומר להם תודה כי זה לא יספיק לעולם. המינימום שאנחנו יכולים לעשות היא להרחיק אותם מכל רע שזכור ממחנות הריכוז וההשמדה בהם היו. לתת להם: אוכל, בית
כבוד וצלם אנוש.
אנחנו זוכרים 6 מיליון כל שנה. בואו נצליח לזכור את אלה שכן חיים בשאר ימות השנה. אנחנו חייבים את זה בשבילינו.
jackton
בבלוג זה
בכל הבלוגים
