לפני ככלות הק(כ)ול

נע ונד בין צפון ומרכז. בין צפון ת"א ודרום ת"א. אות קין של בצורת אפרו שחור משחור מוליך אותי על דרך נפרדת גם בין בעלי הפוטנציאל לגדל אחד. אני חוזר בלב כבד אל הצפון שהוא לא בעצם צפון אלא חצר אחורית של חיפה הכימיקלית.  אני חוזר אל עצמי וצריך להתמודד על חוסר הזעזוע בחיים האלה אלא רק הנמקות מבטיחה. שישה פרי הרבעה, חורשי שדות, נהגי משאית ומרימי משאות כבדים מסבים נחת לאישה אחת ואני נידונתי לאהבה, שלא ידוע אם תלויה בדבר.

כבדרכה של אומנות אני מנסה להסתכל ולהבין. אני לא מבין כלום. אולי אף אחד לא מבין, אבל אני סובל מזה. אני מנסה לתפוס רגע אחד ולא לתת לו ללכת לעולם, להחזיק בו כ"כ חזק ולהתרפק עליו בכל פעם שאני מלפף סביב גרוני חבל. "דע להשתמש בה כיאות" אני אומר עצמי. אומנות לא סובלת חוסר אותנטיות, היא חיה על מצע של אמת וגם אם מדובר באומנות של תחבולה אין ספק שהשקר שקוף וניתן לראות את דרכו של עולם, לכל הפחות. אומנות או נמות. האומנות מצילה אותי. אני לא רואה את עצמי חי בהיעדרה. אני לא יכול לתפוש את העדרותה. לאחר שאני מסיר את כל הרעש והחומרים, אני מחוויר למראה הריק שיכול להיווצר,  ואז מגיעה רוח של אומן שלוקחת את החומרים ומפיחה בהם רוח. הרוח הזאת מנשבת ומרטיטה ומחיה. היא לא נותנת לנו למות.

i will always love you

jackton