לפני ככלות הק(כ)ול

בית
משוקולד/ יעקב ימסה

כל סובבי השולחן נדמו. סימה היא הראשונה שאמרה משהו, ולמה שלא תאמר.
מדובר בהזדמנות פז להשפיל את אחותה, תיקי, ולהוכיח, שוב את מה שאמן חשבה תמיד: סימה
טובה מתיקי.

"לא מתכוונת להתחתן?!" גיחכה סימה ".. אחרי שאבא ירק
דם בשביל למצוא לפרצוף המכוער שלך חתן". סימה המשיכה לאכול. "מנוולת,
חסרת לב, אני מאחלת לך את כל הרע שבעולם" הגיבה תיקי באומץ.

"אני לא רוצה לשמוע דברים כאלה בבית שלי. אנחנו לא מקללים פה. כל
"המקללות האלה" תלויות להן בכיכר העיר. את רוצה להצטרף אליהן?"
איימה איזבל.

"אל תצחיקי אותי ילדה טיפשה, אני מנסה לאכול. אולי
אח"כ" אמר קונרי לבתו הסוררת. תיקי שהייתה בת שמונה עשרה השנים, לא
הייתה יכולה להמשיך לאכול. היא בהתה באחותה היחידה ובאמה וחשה רחמים כלפי אביה.

אביה של תיקי היה איש גדול. גובהו שני מטרים ורוחבו גדול מספיק בשביל
להעמיס סחורות רבות כל יום על מרכבה קטנה ולהעבירם אל העיר הגדולה. כל יום עשה
זאת, ללא תלונות. תיקי העריצה את אביה וידעה שדבריו נובעים רק מהשפעתן הרעה של אחותה
ואמה עליו. תיקי ידעה שאביה אוהב אותה. הוא 
 חזר מאוחר מאוד כל יום רק בגלל
שהקדיש עוד שעות לחיפושים אחר ארוס לתיקי. הוא רצה שיהיה לה עתיד מזהיר ושתהפוך
לאשת איש מאושרת. אולי גם בשביל שתוכל לעזוב את קן הצרעות בו היא גרה.  למרות זאת , גם קונרי לא ציפה להודעה זו.

 סימה הייתה יפיפייה כמו
איזבל, אמה, שערה השחור והחלק נראה למרחקים. היא נולדה שנתיים לאחר תיקי. בכל שש
עשרה שנות חייה קיבלה סימה יחס מועדף. סימה תמיד קיבלה מנה אחת אפיים מכל המעט
שהיה למשפחה. אביה של תיקי לא יכול היה לומר מילה על העוולות שנעשו כנגד תיקי-
ושתק. הוא פחד לגרום להחרפה של העניינים.

מידי שבוע, הייתה מוצאת תיקי, באופן קבוע, חתיכת שוקולד, סוכרייה או
כל דבר מתיקה אחר, תחת הכרית שלה. בבוקר שלאחר כל ערב קסום שכזה, אביה היה קורץ לה
בארוחת הערב. לא היה צריך לדבר על זה כדי ששניהם יידעו שמדובר בסוד.   

לפתע הפסיקה איזבל לאכול. "אני לא יודעת מה את מנסה לעשות אבל
אני מבטיחה לך שתצטערי על זה". "אני לא מנסה לעשות שום דבר".
"אם את לא מכבדת את המעט שאני מביאה למשפחה הזאת, את מוזמנת לצאת ולהסתדר
לבדך". קונרי הפסיק לאכול וביקש להרגיע את הרוחות "בנות, הפסיקו".
קונרי קם מהשולחן אל עבר אשתו "היא קצת נסערת עכשיו, היא תהיה בסדר".
"אני לא מתכוונת להחזיק בה, אני נשבעת". תיקי שבנוסף לאפה הארוך, סנטרה
הגברי ועורה המחוצ'קן, הייתה גם כבדת הראייה, הפילה את כוס המים בשל ההתרגשות.

"את הורסת לי את הבית" צווחה איזבל. כל העת סימה יושבת
במקומה ומחייכת קלות.  "צאי מפה מכשפה
ואל תחזרי". תיקי קמה, לקחה את שתי השמלות המרופטות שהיו לה. אביה לא אמר
מילה. היא הכניסה אותן לתוך שק וקשרה אותו. היא הלכה אט אט לעבר הדלת, יצאה וסגרה
אותה ללא טריקה. קונרי נשם עמוק ולא הביט סביב, הלך לעבר הדלת ופתח אותה.
"שלא תעז להביא לה כלום" סיננה איזבל מבין שפתותיה. הוא הוציא מכיסו
שקית נייר קטנה שעטף בה שוקולד. הוא החל בצעדים ספורים על עבר תיקי שלא הספיקה
להתרחק. תיקי עצרה כששמה לב. רגע לפני שהושיט לה את הנייר איזבל יצאה בריצה מן
הבית, חטפה את פיסת השוקולד. והטיחה אותה על פניה. "טיפש! הבית הקטן שלך
מתמוטט ואתה קונה ממתקים?! כל הרעפים שבורים, הדלת חורקת והחלונות מטים להיהרס. אי
אפשר לבנות בית משוקולד אידיוט, אי אפשר".

 תיקי ראתה שהיא גורמת לצרות עבור אביה. היא רצה
לעבר היער ולא חזרה יותר לעולם.

בקתה קטנה שעשויה מכל טוב. חלומו של כל ילד וחלומה של ילדה. חלונות
עשויים ממרציפן, רעפים משוקולד ופאדג' מובחר וקירות קרמל. סוכריות בכל צבעי הקשת
הרכיבו גדר קטנה ואמידה מסביב לבית. בין קירות השוקולד עמודי מרשמלו ואדניות מלאות
טופי שבתוכן שתולים תפוחים מסוכרים על מקל. הבית שכן במעבי היער, בין עצים ירוקי
עד, גבוהים וצפופים. הבקתה סיפקה לתיקי את כל מה שהייתה צריכה. היה בה אח לחימום
ובישול, ארון קטן שהכיל שמלות שחורות וארוכות בעלות ברדס ועוד שתי שמלות קטנות
ומרופטות. שולחן קטן שהספיק לשני אנשים בקושי. ספרים רבים גדשו את שלושת המדפים
שנתלו בבית.  

אפילו סימה בעלת הלב הקר הייתה חייבת לעצור מטרים ספורים לפני בית אחותה.
אפילו נשימתה נעצרה לרגע למראה ממלכת הילדים הזו. גם תיקי לו מהירה לדבר כשראתה את
אחותה מקץ חמישים שנים עומדת בפתח ביתה. גם באותו היום לא היה ניתן להתעלם
מההבדלים בין תיקי וסימה. האחת כפופה והשנייה זקופה, הראשונה אפורת שיער והאחרונה
שחורת שער כבימי ילדותה, זקנה בלויה מול אישה בוגרת. לעומת תיקי שהצליחה להסתיר את
בבגדיה המהוהים את ידיה הרועדות מהתרגשות, סימה לא התרגשה כלל, היא הגיע במטרה
מסוימת.

סימה ניזונה משמועות בדיוק כמו כל שוכני הכפר הקטן ממנו באה: "מכשפה
הקבורה בתוך הררי שוקולד שוכנת לה בקרחת יער והיא לא לבד". תיקי אכן לא הייתה
לבד. תיקי נהייתה בודדה לחלוטין רק בשנה האחרונה, עד אז התגוררה עם מרגו. מרגו
הייתה צעירה מתיקי בכעשר שנים. תיקי מצאה אותה יום אחד משוטטת בגפה ביער. היא לא
פחדה מתיקי, שבתקופה ההיא רק גילתה את רזי הכישוף. מרגו הייתה יפה. למען האמת,
תיקי חשבה שהיא מושלמת. שער שחור וארוך יתר על המידה, פניה היו לא מושלמות אך
הקרינו עדנה ושברירות. "אני רעבה" אלו המילים הראשונות שאמרה מרגו
הצעירה. בדידות של עשר שנים וקסם שהיה מעבר למה שתיקי חשבה שתוכל אי פעם ללמוד,
הביאו אותה להוביל את הנערה אל ביתה הקט.

מרגו הגיעה לארוחה ערב ונשארה שם שנים. תוך שהן לומדות ביחד את כל מה
שיש ללמוד בנושא, יוצאות לטיולים משותפים בחיפוש אחר רגלי צפרדעים, חוטמי ארנבים
ופרוות שועלים, סיפרה מרגו את סיפורה הטראגי. גם משפחתה גירשה אותה. הסיבה לכך
הייתה סרבנותה של מרגו היפיפייה להביא ילדים לעולם. היא סירבה בכל תוקף לשכב עם
בעלה. מרגו ישנה ליד תיקי כל לילה ותיקי הפכה אותה בכישוף פשוט שהצריך גם את בשרו
של ילד קט, לשולייתה הנאמנה. הבדידות שתיקי חשה במשך כל חייה ובייחוד מאז שגרה לבדה
ביער, נעלמה כלא הייתה. היה לה את מרגו. עשה רושם שגם למרגו יש את תיקי.

"
סימה, עבר הרבה זמן"  צייצה תיקי
בקולה הגבוה. שן חותכת בקדמת פיה נחשף והוסיף לכיעור שלה. סימה התרחקה בתחילה
כאילו שלא האמינה ששתיהן בנות אותה האם. "את מפחדת? זו אני אחותך...".
סימה התקרבה אל אחותה "אני לא מפחדת מכשפה" לאחר השתהות המשיכה,
"אני מאמינה שנותרת לבדך בבית הילדותי הזה". תיקי התרחקה לתוך הבית
"מה את רוצה? לא באת לבקר אותי אני מנחשת". סימה לא השיבה ותיקי סימנה
לה להיכנס לביתה. סיר גדול וריק עמד במרכז החדר. סימה נכנסה והחלה לחפש אחר דבר
מה. "אין כאן אף אחד" תקפה תיקי את מבטיה החטטניים של אחותה. "חשבתי
שאני המכשפה והנה כל העיירה יודעת על עזיבתה של מרגו היקרה לי מכל". סימה
הזדקפה "מרגו אישה יפה, אך גרטל יפה עוד יותר". "גרטל בתך
החורגת" ציינה תיקי. סימה, משום מה, הופתעה מיכולותיה המגיות של אחותה.
"אני רוצה שתקחי את שניהם, את הנזל וגרטל והרגי אותם, ז"א אותו. לאות
הוכחה אני רוצה לקבל את בשרו של הנזל לידיי!". מבט של אימה ניכר מעיניה של
תיקי שהופתעה מהנבזיות של סימה. "צאי מהבית שלי. תחזרי לחוטב העצים שלך
ותמשיכי לאמלל אותו". סימה לא התרגשה כלל מתגובת אחותה. לפני יציאתה סימה
הביטה באחותה "איזה עולם זה. עשרות שנים אישה מחליטה לחיות לבדה. לבדה עם
אישה אחרת, נקרא לה מרגו, והנה המרגו הזו מתחרטת וחוזרת לכפר. אם הייתה יכולה, אני
בטוחה שהייתה יולדת עשרה ילדים". תיקי שהשתנקה קלות מהמילים הקשות והנכונות
של סימה, התקרבה אליה אט אט. "אני אביא אותם מחר לאזור הבקתה שלך". סימה
שליבה החל להלום בה יצאה מהבית. תיקי עמדה דקות ארוכות עד שלבסוף עלה חיוך על
פניה.

סימה מתה בייסורים קשים לאחר שהשאירה את הילדים במעבי היער.

 הנזל וגרטל, שני ילדים
בלונדיניים, רזים ויפים תעו להם ביער בשעת בוקר מוקדמת. "לאן הולכים?"
בכתה גרטל. "אני לא יודע, אבל אל תדאגי אני אשמור עלייך". גרטל אחזה
בידיה של אחיה בכל כוחה. הנזל ידע שאין סיכוי שימצא את פירורי הלחם שפיזר ושבטח
החיות הרעבות של היער אכלו אותם שנייה לאחר שהניחם.  המחשבה על פרורי הלחם הגבירו את הרעב שלו.
"אני רוצה את אבא" המשיכה גרטל לבכות. "די! אנחנו נמצא את
הדרך" איבד הנזל את סבלנותו. "אבל אני רעבה...". לפתע נשמע קול
מכיוון מרוחק "אז בואו לאכול ילדות". הקול היה גבוה ועמום. גרטל הקטנה
החלה ללכת בעקבות הקול, כמתוך כישוף". הנזל החזיק בה בכל כוחו. "לאן את
הולכת?". "לא שמעת?!" השיבה "יש שם אוכל". גרטל הצליחה
למשוך את אחיה קצת. מבעד לענפי העצים העבותים נראתה בקתה. ובפתח הבקתה עמדה בקושי תיקי
כשספר בישול בידה. חיוך נראה על פני הילדים כשהתקרבו וגילו את הבית היפה ביותר
שראו מימיהם. גרטל כבר התקרבה אל שתי המדרגות שלפתח הבקתה והנזל חשב לעצמו שאישה
זקנה ובלה לא תוכל לפגוע בהם, בטח לא כשביתה נראה כמו גן עדן.

הנזל לא עזב את אחותו הקטנה וניכר כי שם לב למבטיה הבוחנים של תיקי.
תיקי התנהגה באדישות והאכילה את הילדים מכל טוב. "אני מצטערת שאין בשר בביתי,
אבל אני בטוחה שבקרוב יהיה, אם תישארו". "אין על מה להתנצל אישה
חביבה". באותו הערב הלכו הילדים לישון כשקיבתם מלאה כפי שלא הייתה שנים.
הימים עברו והילדים נהנו מארוחות חינם. הנזל היה 
ילד פיקח וחשד  בנדיבותה של תיקי.
חוץ מזה הבחין הנזל במשהו מוכר במבטה.

תיקי לא הצליחה להתקרב אל גרטל כיוון שהנזל לא עזב אותה לרגע, אך יום אחד
הצליחה תיקי להחליף כמה מילים ביחידות עם הילדה בזמן שהנזל חיפש אחר חלוקי נחל בנחל
שלצד הבקתה. "את ילדה חכמה", "תודה מכשפה" השיבה גרטל. תיקי
הופתעה יותר מהאדישות בה אמרה גרטל את הדברים יותר מאשר מתוכנם. תיקי הניחה כי
הנזל ידע זאת וסיפר לאחותו.  "את
מפחדת ממני?" . גרטל נדה בראשה. גרטל חיבקה את המכשפה. לרגע חשה תיקי את
החמימות שרק מרגו הייתה יכולה להחדיר בה. הנזל שצץ מהצד השני ראה את השתיים
מחובקות וקרא לאחותו מיד.  גרטל המשיכה
לחבק את תיקי. תיקי לא זעה. הנזל זרק את החלוקים שאסף, התקרב ותחת עיניה של תיקי
הננעצות בפניו סחב את שאחותו משם.

משהתרחקו פנה הנזל אל גרטל, "אנחנו חייבים ללכת גרטל"
"אבל למה?! אני רוצה להישאר". תיקי יכולה הייתה להרגיש באותם הרגעים
תכניותיו הזדוניות של הנזל לקחת ממנה גרטל. הנזל החליט להישאר מספר ימים בבית.

יום למחרת מצאה גרטל את אחיה כלוא בכלוב גדול באמצע הבית. במרכז החדר
עמד הסיר כשהוא מבעבע במים רותחים. גרטל שנבהלה נורא ממראה אחיה הכפות, החלה
לצרוח. תיקי הסתובבה מהמטבח הסמוך "גרטל, הארוחה תהיה מוכנה עוד מעט".
"מה עשית לאחי?" . גרטל רצה לכלוב ואחזה בידיו של הנזל שלא יכול היה
לדבר. "אל תדאגי חביבתי, לא יקרה לו כלום, הוא רק צריך לאכול". גרטל הבינה
מתנועותיו של הנזל כי הוא רוצה שתברח, אך היא לא ידעה לאן.  "גרטל, אני צריכה שתביאי לי כמה דברים
מהיער..".  גרטל משכה בכתפיה.
"אל תדאגי, לא יקרה לו כלום". גרטל יצאה, כשהיא נושאת שק קטן, אל מחוץ
לבקתה. לאחר שיצאה אחזה תיקי מלא בממתקים. את המטפחת  מפיו בקושי, בשל כבדות הראייה שלה לא מצאה מיד
את פיו של הילד. איימה עליו לאכול או שאחותו תיפגע. הנזל אכל עד שלא יכול היה בעוד
שתיקי מביטה כל העת.

 הנזל הצליח לקרוא את כותר
הספר שאחזה תיקי. "חניכת מכשפה". "מה את רוצה לעשות לי?" שאל
הנזל. "רצית להציל את אחותך נכון?!". הנזל לא ענה. "הנה, יש לך
הזדמנות, אתה תעזור לי להפוך אותה למכשפה". הנזל הביט בה כלא מבין. הנזל נזכר
בכל הפעמים בהם שימשה תיקי מורה לגרטל. היא לימדה אותה לקרוא ונראה כי היא מנסה
להעביר אליה גם מטה המכשפה.  הנזל לא יכול
היה לדבר עם אחותו ולהעביר לה את המידע הזה כיוון שבכל פעם שגרטל הייתה בבית , פיו
היה חסום. הנזל הלך והשמין, אך המכשפה כבדת הראייה לא ידעה מזה כיוון שבכל פעם
שרצתה לבדוק זאת וביקשה את ידו, הוא הושיט לה מקל שמצא קרוס לאח שדלק לעיתים.

גרטל לא סבלה מכל המטלות והרגישה, בכל זאת, קרובה על תיקי. תיקי מצדה
הייתה מאושרת. היא ידעה שעוד כמה ימים היא כבר תוכל לבשל את הנזל ובכך להכתיר את
גרטל כשוליית המכשפה, הצעד הראשון לפני היותה מכשפה. תיקי פרחה בזמנים אלה בהם היו
הילדים בביתה והיא ידעה שאולי המצב הזה יהיה אף טוב יותר לאחר שתישאר לבדה גרטל.  גרטל התרגלה למצב בו אחיה כלוא. היא החכימה עם
הזמן בעזרתה של תיקי ונראתה ללא ספק פחות חסרת אונים מפעם.

"את ילדה גדולה עכשיו גרטל ואני רוצה שתישארי איתי כאן"
הכריזה תיקי. תיקי הלכה והדליקה את האח בעזרת בולי עץ שעמדו בפינת החדר.
"אנחנו רוצים להישאר" אמרה גרטל כשהיא לבושה בשמלה שחורה שתיקי תפרה לה
במיוחד. תיקי הסתובבה אל גרטל " אנחנו כבר לא צריכות אל הנזל". גרטל
הסתובבה אל אחיה הכלוא. הנזל נראה חסר ישע. משסיימה להדליק את האח התקרבה את כלובו
של הנזל. גרטל הקטנה שלא הבינה את כוונותיה של תיקי, הוציאה לפתע משמלתה דף נייר
שהצהיב. תיקי שמה לב. היא הביטה בפיסת הנייר שהיה כמעט בלתי אפשרי לפתוח אותה.  ליבה של תיקי החל להיות כבד. היא נזכרה מיד
באביה הטוב שנתן לה את זה. תיקי חטפה את הנייר וזרקה אותו לאח.

תיקי הוציאה את המטפחת מפיו של 
הנזל המבוהל. "היא רוצה לבשל אותי, גרטל". גרטל לא ידעה מה לעשות
והתרחקה לעבר הדלת.  תיקי לא יכולה להסביר
את עצמה מבעד לצרחותיו של הנזל. היא רצתה לשחרר אותו ולקבל הזדמנות למשפחה אמתית
בגילה המופלג. "אתם יכולים לחזור הביתה אם תרצו, סימה לא תטריד אתכם יותר."
הצליחה להתגבר תיקי על הצעקות. היא הוציאה את הנזל מהכלוב. גרטל שלא שמעה מה שתיקי
אמרה, רצה בכל כוחה לעבר תיקי שבדיוק ניגשה אל האח כדי להוסיף בול עץ. תיקי התנגשה
בכל דבר בדרך לאח ולא הצליחה לשמור על שיווי המשקל שלה. הנזל המשוחרר, שראה את
גרטל רצה אל תיקי, צעק לה "תעצרי גרטל, היא לא תפגע בנו". תיקי התכופפה
אל האח ורגע לפני שגרטל דחפה אותה פנימה, הצליחה להגניב מבט עם חיוך כששן אחת
מבצבצת מפיה. היה זה מבט של אמא ללא ילדים, מבט של אישה שרצתה לאהוב.

אולי זה הגורל האכזר, אך באותו היום גם מרגו הועלתה על המוקד בכפר
הסמוך.

סוף.

i will always love you,

jackton