כשאני חושב על צ'פלין אני חושב מיד על הדמות השווחת שגילם: מדות הנווד. דמות של אדם שלא שיך לשום מקום. צ'פלין בסרטיו היה צץ משום מקום וחוזר לשום מקום בסוף. הוא ייצג את כולם ואף אחד. את כולם כי בתקופתו היו המון מהגרים ואף אחד כי לא השתייך לקבוצה מסויימת.
צפלין מייצג יותר מכל את היחיד שמצליח למרות הכל וכנגד כל הסיכויים. דמות של אדם ללא זהות אלב עם רצון להלחם.
אני לא רוצה להיות לא שייך לשום מקום. אני לא רוצה להעלם בסוף הסרט ולחכות לברט הבא כדי להופםיע שובף כדי להמשיך לחיות. אני לא רוצה להיות בודד.
אני אל רוצה להיות בודד.
אבל אני כל הזמן נשמך לזה. אני בורח ממקום למקום . קשה לי אז אני בורח. והמודעות לזה לא עושה לי טוב גם כן.
אף על פי, הדמות שלו מרגשת אותי. הוא מסכן אבל לא מסכן. מסכן הוא מי שהפסיק להלחם. אדם שנלחם עבור מה שחשוב לו כנראה , ראוי לחיות חיים מאושרים.
בא לי לקבור את עצמי מבושה כאשר אני שומע על מצוקותיהם של החלשים בחברה שלנו. מצוקות שהממשלה- תפקידה לפתור. מצוקות רעב ובדידות, דיור וחינוך שלפעמים נראה כי עוברות ליד הממשלה ולא בתוכה.
אבל כשאני שומע על ניצולי השואה, אני פשוט נאלם. אין לי לומר. אני רוצה לבכות ומתחלחל שבעתיים.
ההם שעברו את הנורא מכל. אלו שאיבדו את כל עולמם. אלו שבזכותם אנו הצטווינו לחיות.
זכרון השואה הולך והופך להסטוריה ישנה וזה מסוכן. הם עוזבים אותנו, המאות שנותרו ואין מי שישמור על זכרם. גם הנכדים שלהם יזכרו פחות. אז מה עושים?
אני חושב שהתשובה היא- עושים. אנחנו נמצאים היום מול איום. זכרון השואה אמור להזכיר לנו שאל לנו להכנע או להתכופף אל מול איומים מבחוץ, גם אם נילחן עד זב דם. אני נגד מלחמות אבל אסור לתת לשואה נוספת לקרות.
הדבר השני הוא לתת לנותרים לחיות. הם לא רוצים לחיות כמו מלכים. הם רוצים לחיות בכבוד. אני מרגיש מגוחך בניסיון להסביר למה חובתינו לתת להם , אפילו יותר ממה שהם מבקשים.
ישראל היא מדינה שאוכלת את יושביה החשובים ביותר. הניצולים, גם אם בלית ברירה, נתנו את היקר להם מכל. אנחנו לא צריכים לומר להם תודה כי זה לא יספיק לעולם. המינימום שאנחנו יכולים לעשות היא להרחיק אותם מכל רע שזכור ממחנות הריכוז וההשמדה בהם היו. לתת להם: אוכל, בית
כבוד וצלם אנוש.
אנחנו זוכרים 6 מיליון כל שנה. בואו נצליח לזכור את אלה שכן חיים בשאר ימות השנה. אנחנו חייבים את זה בשבילינו.
- קובי הוא נער צעיר. הוא חי חיים פשוטים. הוא הולך לעבודה בכל יום וחוזר ב17:00 הביתה. הוא נפגש לעיתים עם חבריו. לפעמים כשלא בא לו הוא יוצא לטייל לבד. לילה אחד יצא קובי לטייל. הוא טייל שעות כמו שהוא אוהב. בין בניינים, בתוך סמטאות. מביט מטה. מסתכל לפעמים על חלונות ראווה. הוא הבחין באור בוהק החלון ראווה והתקרב לחנות נרות. קובי נשאר מול חלון הראווה כדי להסתכל על להבת הנרות. בעודו מסתכל על הנרות הבחין בהשתקפות של נער אחר, דני. דני הסתכל גם הוא על הנרות. קובי נבוך מהמעמד הזה, קשה לחלוק את התמונה שאתה רואה עם אחרים. קובי המשיך להביט בדני דרך חלון הראווה השקוף למחצה ודני בהה בנרות. קובי החליט לחזור ולבהות גם הוא בנרות ולהנות גם כן מהרגע הזה. קובי בהה במשך דקה ארוכה. משהפסיק שם לב שהוא לבד מול חלון הראווה. הוא התעצב וחזר הביתה.
קובי לא ידע מי זה דני.
בלילה שלמחרת קובי יצא שוב לטיול. הוא לא רצה לראות את חבריו באותו היום. הוא הלך שוב באותן סמטאות ורחובות בהם הלך. הוא הלך כשעיניו מחפשות. הוא חזר על כל צעד שעשה וניסה לחשוב את אותן המחשבות שחשב אמש. היו אנשים ברחוב. לא הרבה, אבל היו. קובי הסתובב בין האנשים כשלפתע ראה מול חלון ראווה של חנות תקליטים פנים מוכרות. עיניים בוהות בתקליטים ישנים. בחלון הראווה תקליט הסתובב על נגן אך לא נשמעה מוזיקה כלל. והוא בוהה. קובי התקרב בלי למצמץ. קובי שמח לראות שזה באמת הוא, דני. דני כרגיל רק בהה. קובי לא העז לדבר איתו אלא רק נעמד לידו ושמע את המוזיקה שלא התנגנה. דני לפתע הפסיק לבהות, קובי המשיך. קובי המשיך לבהות ולא הפסיק. דני כבר הלך וקובי לא מפסיק. בגשם, בשמש, בחג ובחול. על אפם וחמתם של מעסיקיו. אין לו זמן ואין לו מקום.
יש לו רק את התמונה הזו שנשארה. ומי יאמר לו להפסיק. מי יעז-
דיווה היא אישה. דיווה היא אישה גדולה מהחיים. היא אישה שהנוכחות שלה מורגשת. אישה מרגשת, חזקה. חזקה למרות ובגלל הקשיים. אולי קצת יהירות. לא חייבות להיות הכי יפות. אולי יהירות לעיתים.
דיווה היא אלילה.
אולי יותר מכל, היא אישה שגבר אף פעם לא יאיים עליה.
יש זמרות, שחקניות, דוגמניות, מגישות שהן דיוות: וויטני, מריה, מדונה, שר, ארית'ה, אנג'לינה, אופרה, וכו'...
יש גם דמויות: מירי פסקל, עידית לינוביץ, באפי ציידת הערפדים, כל דראג קווין חח וכו'...
לא כל מפורסמת היא דיווה! לא כל אישה קרייריסטית היא כזאת!
עבורי דיווה...
יש נשים בחיי כל אחד מאיתנו שהן דיוות. אמא שלי היא דיווה. ידידות רבות שלי הן דיוות.
דיווה היא מכלול תכונות שכל אישה צריכה לשאוף אליה.
זאת אומרת שאישה לא צריכה להיות תלויה בגבר והוא לא בה כמובן. אישה מגנה על הדברים החשובים לה, החל מילדיה וכלה בביתה. אישה שיודעת את מקומה, מקום שאף גבר החליט עליו! אישה צריכה להאיר כל מקום שהיא מגיעה אליו בנשיותה. אישה בכל רמ"ח איבריה חייבת להיות בעלת לב זהב. אישה תדע לצחוק על היותה אישה כי היא יכולה. אישה לא תפחד לבכות, אפילו שבכי מיוחס יותר לנשים כי רק היא תחליט מה מיוחס לה.
איזה היא לא גבר והיא אף לא תרצה להיות, לא מסיבה רעה כלשהי אלא כי אין שום צורך.
אז יש לי אותו בפייסבוק ואני דואג לעקוב אחר כל חידוש סטטוס או כל פרסום אחר.
כל החברים אמרו לי שאני צריך למחוק אותו כיוון שכנראה שאין סיכוי שיקרה משהו בינינו. הוא עבר דירה והוא לא גר בתל אביב יותר. ההתאהבות הראשונה, היחידה שלי, האם אני צריך לוותר עליה סופית ? המחיקה מהפייסבוק, כמה שזה נשמע מטופש, היא סוג של הכחדה של הסיכוי שאולי יהיה בינינו משהו.
זה דפוק בגלל שאני בטוח, אולי ב99 אחוזים, שהוא לא מעוניין במשהו רציני.
זה דפוק בגלל שאני לא יודע אם כשאמחוק אותו מהפייסבוק, משהו יעבור. האם זה יעזור בכלל? אולי עצם ההתעסקות וגם המחיקה עצמה היא סוג של התעסקות באשליה הזאת של מה שאף פעם לא יהיה?
אולי אני אצטער כל החיים על שמחקתי אותו ולא יהיה לי אומץ בחיים להציע לו חברות שוב. אולי אני אובססיבי כ"כ ואני לא יודע מה לעשות לעצמי חוץ מלהוליך את עצמי לאבדון?
אולי אני צריך לשבור הכל כדי לבנות מחדש.
אוף אני מפחד למות בלעדי הדמות שלו בחיים שלי שיכול להיות שמזמן כבר לא נמצאת.
ואם הוא יגלה שמחקתי אותו מהפייסבוק? הוא עלול לחשוב שאני לא מעוניין, אבל אלו בטח רק חלומות באספמיה.
למחוק אותו זה להפרד מ"עצמי המאוהב". אבל האם האהבה הזאת שווה משהו כשהיא חד צדדית?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
