טוב כולנו יודעים שהמקום הכי טוב בעולם, הכי אוטופי, הכי הרמוני הוא גן העדן, לפחות במיטולוגיות ההדתיות. אצל כל השאר ניתן לקרוא לזה סתם אוטופי- מקום אידיאלי ואפילו מושלם.
המקום הזה לא קיים מבחינת ממשיות פיזית, לגבי זה אין ספק. המקום הזה הוא רוחני יותר (לא דתי).
אני חושב שהמצאת המושג הזה הוא יפהפה אך חייבים להבין אותו. אנו לא אמורים להתבאס מזה שאף פעם לא נגיע למקום האידיאלי הזה אלא להבין שאנו יכולים בכל רגע ליצור את המצב הרוחני, נפשי שהמקום הזה מייצג. לא מדובר במקום יפה עם בע"ח וצמחיית אינסוף אלא בהרמוניה בן האדם לעצמו ואח"כ בין אדם לחברו.
קשה לחשוב על איך לעשות זה כשקיימים הרבה מלחמות, רעב וכו' אבל זה מתחיל בלעשות משהו בלי לעצום את העיניים כשמשהו לא בסדר. להיות אמיתי כמה שאפשר.
אני מניח שכל אחד יכול למצוא לעצמו שלווה שתגרום לו להרגיש הכי טוב. האמונה בזה והחתירה (התהליך) לכיוון הזה היא האושר, יותר מאשר ההגעה שאולי לא קיימת- היא אוטופיה.
אני מודה שאני מטיף לפעמים ולאו דווקא פועל לפי ההטפות שלי. אבל אני מנסה וכן, אני מאמין בזה.
לכל אחד יש חתיכת שמיים משלו, יש מקום לכולם עם הפגמים והיתרונות של כל אחד.
אז ניסיתי בחודשים האחרונים להדחיק את מה שאני מרגיש כלפיו. כבר חשבתי ששכנעתי את עצמי שזה לא זה. שזו אובססיה חסרת טעם. שיכול להיות שהוא לא מכיר בקיומי. אבל בכל זאת אני ממשיך לחשוב על האופציה השנייה: מה אם כן? מה אם הוא היה מכיר אותי ומתאהב בי? או לחילופין, מה אם הייתי מכיר אותו יותר טוב ומפסיק לאהוב אותו. התאהבתי ברוח, בדמות ואני לא יודע איך להתגבר. אני מאמין שהזמן עושה את שלו רק כאשר סיפור מסוים נסגר ולא משנה לאיזה כיוון. אני יודע שמשהו ביני לבינו לא נסגר. מצד שני אולי לא היה שם משהו כדי שייסגר. הרי אלה היו סטוצים עם שיחות קטנות מידי פעם (שיחות שאנצור).
אז לא התגברתי עליו? ... כנראה שלא. עובדה שאני מקדיש לא עוד פוסט
נסעתי עם ידידות שלי ואני חושב שראיתי אותו עובר על הגשר שליד עזריאלי לכיוון ר"ג. ישבתי באוטו מאחור והוא חלף אל פניי כמו מלאך.
תמיד ידעתי שלא התגברתי עליו. אני תמיד חושב עליו וגם כשאני מנסה לצאת עם אחרים, הוא תמיד שם. זו הייתה תזכורת למשהו שעדיין לא גמור, עדיין פתוח. אני לא יודע אם אני אובססיבי או מאוהב. אני לא מצליח להגיע להכרעה בנושא, אולי אני שניהם. אולי שניהם מורכבים אחד מהשני.
שאלתי את עצמי מה הייתי עושה במידה והייתי מזהה אותו לגמרי...
התשובה היא:
הייתי יוצא מהאוטו באמצע הצומת וניגש אליו. הייתי בודק אם הוא מזהה אותי. הלוואי שכן. אם כן הייתי מחבק אותו ולא עוזב לעולם.
ואם לא. הייתי בוכה שם כמו ילדה :( (זה מה שהיה מרגיש לי) אבל אולי זה היה סוג של סגירה לסיפור שעדיין לא נחתם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
