תחושה של אושר מחלחלת בגופי לאחר שאני מספר לאנשים על היותי גיי , זה פשוט מדהים.
הייתי עם חברים במועדון שאליו אני ממעט לצאת ותפסתי את אחת הידידות שלי לשיחה..היא התרגשה יותר ממני!
זה היה מצחיק כי אני אף פעם לא אומר "רציתי לספר לך שאני גיי" אלא הולך סחור סחור עם רמזים מטומטמים.
בהתחלה אמרתי לה "נו אני יודע שאת יודעת מה אני רוצה לספר לך" , היא לא שיתפה פעולה והמשיכה להפציר בי להיות ברור יותר..המשכתי ואמרתי שממש נהניתי בהופעה של אלטון ג'ון שהייתי בה בשנה שעברה (אני יודע שזה ממש מטומטם ולא מייצג אבל בכל זאת באותה אוירה במועדון זה התאים) חח היא לא נכנעה ולא רצתה להגיב ולאחר מכן אמרתי לה שאני הולך עם ידידה שלי להופעה של עברי לידר בספטמבר....חח
הבינה, לא התרגשתי כ"כ, היא כן. עוד אחת שיודעת! עוד תחושת עילוי לכמה רגעים.
עוד תקרית, ישבתי עם חבר טוב וחברה שלו (הם זוג) ואיך שהוא הגענו לנושא הגייז..חח וסריאוטיפים. חבר שלי אמר שאפשר לדעת מיד מי גיי. (חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח, נשבע לכם שהתאפקתי) ואז הוא פנה לחברה שלו ושאל אותה "אני או הוא נראים לך גייז?" .
ככה הבנתי בעצם שאני שחקן שמגיע לו אוסקר ופרס מפעל חיים.
זה מעצבן כי לחברים הטובים היותר שלי שהם בנים, ממש אתקשה לספר. הם באמת אחלה של בני אדם אבל צריך למצוא את העיתוי הנכון, כנראה.
*******
אולי כבר סיפרתי, אגב, התפנית השאת שקיבלתי בקשר לגישה שלי של לספר לכולם ויהי מה היא אולי בגלל אהבה נכזבת. ניפגשתצי עם מישהו פעמים אחדות וחשבתי זה מיוחד. ברגע שניתק עימי את הקשר שיערתי שהוא ראה את המפגשים האלו כסטוץ גרידא. אני לא מאשים אותו, הוא לא חייב לי שום דבר. הבעיה היא שאני לא מפסיק לחשוב עליו..אני אתן לזמן לעשות את שלו.
בקיצור הגילוי הזה שמחשבות כאלה קיימות וכ"כ מחיות אותי מבפנים גרם לי לחשוב שחיים אחרים מאלה הם לא חיים אלא מוות איטי ואכזרי. אני רוצה אהבה, אני רוצה מישהו שאוכל לדבר איתו ושהוא ירצה לדבר איתי.
הארון הזה שאני כלוא בו רק מרחיק אותי מכל זה. אני לא מתכוון לחיות יותר בפחד.
*******
ולכל מי שקורא, אל תחיו בפחד! אנחנו חיים עשרות שנים בלבד וכל דבר אחר שאנחנו עושים שהוא בעצם לא "אנחנו" הוא זריקת המתנה הזאת לפח.
עם כל הכבוד להורים, לחברים ולכל מי שחשוב, אנחנו חייבים לחיות חיים מלאים בכל מחיר (כמובן שיש לנהוג ברגישות כלפי אחרים).
i will always love you
jackton
בבלוג זה
בכל הבלוגים
