לקחת כרית

לדחוף את הפרצוף

בלי שיהיה לי אכפת מהדם שמכתים

ולנשום את עצמי

בלי מחשבות מארגנות

בלי פרצופים מודאגים בתוך הראש

בלי מצלמות תיעודיות

ובלי דמעות של מרחמים

בלי אשמה

בלי בושה

בלי חרטה

בלי ציפייה

בלי כעס

לנשום את הכאב ככה שהוא ירגיש כמו כרית נוצות איכותית מעוטרת בעיגולי רוק של אמא עייפה ופליטות של תינוקות שבעים, מצופה בציפית לבנה מאה אחוז כותנה נקייה ומריחה כמו מרכך כביסה כחול של בדין.

כשזה מצליח לי, אז, הכאב הזה שאני מתאפקת לא לכנות אותו שטני, אפשרי.