השעון, הם אומרים שהוא כבר לא ביד אלא בטלפון אבל אצלי הוא בכלל בראש

והוא מרעיש

טיק טק

טיק טוק

טיק טק

טיק טוק

מרעיש, מרגיש,

כמו מעלית שעולה

כמו תקתוק של פצצה

כמו חול שנערם

אני רוצה להספיק

בטרם המעלית תגיע ליעדה בקומה העליונה

אני רוצה להספיק

בטרם יסתיים התקתוק העצבני ותוולד דממה

אני רוצה להספיק

בטרם החול יסיים לכסות את גופי

וזה יהיה סופי

אני רוצה להספיק

והוא מרעיש השעון שבראש

קומי

כתבי

צלמי

טיילי

דברי

שוררי

התפללי

התנדבי

עבדי

נוחי

הקשיבי

תרגלי

פרנסי

השתתפי

התחייבי

חתמי

פרסמי

צרי

תמכי

סתמי

ופעם אחת קרה

שצעקתי עליו בחזרה ״תסתום אתהההההה״

והוא מרוב הלם, החסיר טיק אחד וטוק אחד, ולי זה היה נעים להרגיש לרגע כאילו שהרגתי אותו ולא הוא זה שהורג אותי, בכל פעם קצת.