טובב.... אז בגלל שמלא זמן לא פירסמתי, החלטתי לפרסם לפני שהפרק עבר עריכה >.<
מקסימום אשנה את הטעויות שיש אחר כך (וזה אחד היתרונות שיש באפשרות של עריכה).
בכל מקרה - מקווה שתקראו, תגיבו ותהנו :)
קריאה מהנה D:
________________________________________________________________________
שקיעות... עד היום אני עדיין זוכרת את השקיעות ההן. את השמיים הכחולים שהיו אט אט נצבעים בכתום, כתום בוהק כל כך ששעות הייתי יכולה לבהות בו מבלי להבין את הגוון האמיתי שלו. זכרתי גם את האדום, האדום העמוק שהיה מופיע לפני שהשמיים היו נצבעים בסגול כהה, עמוק כמעט כמו שמי הלילה. זכרתי את האורות שהיו נדלקים בעיר שלמטה, מפציעים כמו כוכבים מבעד לשמי הלילה, את הריחות של ארוחות ערב מתבשלות, את קריאות הנשים שקוראות לילדיהן לשוב הביתה. אפילו היום, הייתי יכולה לזכור את השאון של עשרות סוחרים אורזים את מרכלותם ואת קריאות השומרים שהתחלפו על החומה. כל אלו, ועוד רסיסים רבים אחרים מחיי העיר המתכוננת לשינה, היו נישאים לטירה לעת ערב. שוברים את השגרה המשעממת של חיי החצר שנחשפתי אליה. זה היה בסתיו, כמו אותו סתיו לפני שנה כמעט כשהמסכה שלי החלה להישבר.
מזווית מסויימת, נדמה היה שהנה הגיע הסוף. המלחמה לא התקדמה כצפוי, ונדמה היה שהנה והיא תימשך אל תוך החורף, אל תוך ממלכתם של הצללים. לא זכרנו, מתי היה הניצחון האחרון שלנו על פניהם, ניצחון שלא גבה מחיר של עשרות נפשות חפות מפשע. הדכאון חגג ורבים היו בטוחים שהנה קרב הקץ, הרגע שבו תיבלע כל הממלכה בחשכה שהצללים יצרו. זו הייתה תקופה עגומה כל כך, אפלה כל כך, ועם זאת זו היתה אחת התקופות הטובות בחיי. זה מדהים עד כמה אדם יכול להיות אטום לסביבתו, שקוע בתוך עצמו כל זמן שטוב לו, כל זמן שהוא מאושר. מדהימה עוד יותר העובדה עד כמה אנו סותרים את עצמנו לאורך חיינו, עד כמה החיים מתקילים אותנו פעם אחר פעם בצללים של מי שהיינו בעבר. אני עדיין צוחקת בעודי נזכרת כיצד אותה ילדה בת עשר שהייתי לפני שנים רבות כל כך הצהירה בפני אחיה שאין שום סיכוי שהיא לא תהיה קשובה לדעות העם שיהיה תלוי בה. זו היתה אחת מבין השיחות הרבות שניהלנו, אני וריצ'רד, בצל המטפסים שכיסו את חומות הטירה. הוא , עצבני לאחר שנגער על כך שחלם בהקיץ בכיתה, ואני, שניסתה להוכיח לו עד כמה הוא טועה.
"זה טיפשי"
אמרתי אז, בקולה הבטוח של ילדה בת עשר שמציינת עובדה הברורה כשמש.
"מלך, או כל אחד שחיי אנשים יהיה תלויים בו, תמיד חייב להיות קשוב לסביבתו. אם לא, איך יוכל לרצות את העם שהוא שולט עליו?"
"את לא מבינה,"
הוא אמר לי, לחייו מאדימות כבכל פעם בה היה מתעצבן.
" ברור שמלך טוב צריך להיות קשוב וער לרצונות האנשים שלו, אך האם הוא לא בן אדם? שלא לדבר על זה שאני עדיין לא מלך אלא רק..."
"זה לא משנה! כל עוד אתה יודע מה מצפים ממך, אתה אמור..."
כן... הייתי ילדה מעצבנת, מאילו שחייבות להיות צודקות בכל מה שהן אומרות. מי היה חושב שאותה ילדה שאמרה את כל הדברים האלו, שבהם האמינה בכל ליבה תסטה מהם כל כך? עד היום, אני חושבת שהיה זה צחוק הגורל שגרם לי לשקוע עמוק כל כך בכל העיניין הזה. שהיתה זו לא יותר מבדיחה על חשבוני שנועדה להראות לי עד כמה טעיתי. לא ציפיתי שאותו לילה בו נשברתי בפניו יוביל להתפתחות מפתיעה כל כך. שיהיה זה הלילה הראשון מיני רבים שבילינו יחד, חולקים דברים רבים כל כך. יהיה זה טפשי מצידי לטעון שדבר לא קרה באותם לילות מעבר לויכוחים שניהלנו כל ערב. טיפשי ושקרי בעליל, במיוחד בהתחשב במה שקרה אחר כך.
התעוררתי לקול טפיפות הגשם על חלון החדר שלי, טפיפות שהשתלבו בקול הצעדים החרישיים שנשמעו בחדר.
"מרתה?"
שאלתי, מופתעת ממשב הרוח הקר שנכנס לחדר.
"נחמד באמת שהתעוררת סוף סוף."
הקול שענה היה צרוד משנים, ממלא את החדר באווירת נוחות חמימה שחסרה לי כל כך בשבועות הרבים ששהינו בטבע. הרמתי את מבטי, פוגשת בעיני הזקנה שעמדה מולי, נוצצות לאור הלהבות שבערו באח.
"למה האח דולקת? הבקרים עוד לא קרים כל כך."
"הבקרים לא, אבל בערבים את כבר בהחלט מרגישה בחורף שעומד להגיע."
התיישבתי, חושבת שהבנתי אותה לא נכון. עייפה הרמתי את מבטי, מבחינה בצבעים הסגולים שהשתקפו מהחלון, רק עם רמז אדום טמון ביניהם.
"כבר ערב?"
לא מאמינה, בהיתי בצבעים שנפרשו על הקיר, רגע לפני שהשחור בולע אותם. כמו בתגובה לשאלה משב רוח נוסף חדר לחדר, נושא איתו את ריחות העיר שמתחת.
"כבר ערב?!"
השיבה בקול צייצני, כמו מדגישה את המובן מאליו. צחקתי. מרתה היתה היחידה שהרשתה לעצמה להתייחס אליי ככה, חוץ ממנו. בעודה סוגרת את החלון האחרון שנשאר בחדר היא נראתה כמו אחת מאותן אומנות מהאגדות ששומרות בקנאות על חדרי הילדים עליהם הן מופקדות. בחנתי אותה, מופתעת לגלות שעל אף כל השנים שחלפו היא נשארה אותה אחת. אותה אומנת, לכאורה ממורמרת, שלעולם לא תאפשר לילדים שתחת חסותה להסתובב ללא השגחה. עד היום אני צוחקת כשאני נזכרת כיצד הייתה תופסת אותי משוטטת בטירה, כיצד היתה רודפת אחריי ברחבי הטירה עד שהיתה תופסת אותי, מתפקעת מצחוק.
"אני כבר לא ילדה קטנה."
הערתי לה, זוכה להנהון מזלזל מצידה.
"לא ילדה קטנה, היא אומרת לי... הומפ! באמת, אם רק.."
היא המשיכה למלמל לעצמה בעודה צועדת ברחבי החדר, מדליקה מנורות ומרימה את הבגדים ששכבו מפוזרים ברחבי החדר.
"באמת, קטרין, הייתי מצפה מיורשת לכס המלכות להיות יותר מסודרת. במיוחד מכיוון שמדובר בילדה גדולה כל כך..."
היא המשיכה לרטון ולמלמל הערות כאלה ואחרות בעודה מתיישבת על אחד הרהיטים הבודדים בחדר, כורסא ישנה ומרופטת שניצבה בו כבר מאז שאני זוכרת את עצמי. התמונה הזאת, של מרתה יושבת על הכורסא המרופטת, מקפלת ערימה זו או אחרת של בגדים.. הלהבות משחקות בשיערה, בפניה, גורמות לקמטי הצחוק שבפניה להיות בולטים יותר.. לעיניה צוחקות יותר... השלווה הזאת, השקט הזה שלא זכרתי מתי שמעתי בפעם האחרונה.. עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שהרגשתי ככה. בלי לשים לב התרוממתי, מסיטה את השמיכה העבה שכיסתה אותי.
"מה... החלטנו לקום אני רואה."
למרות נימתה הגוערת יכולתי לראות את עיניה מתכווצות בחיוך.
"אולי אפילו אזכה לראות אותך מסדרת את החדר הזה... שיראה כמו חדרה של יורשת ולא של רועה צאן עצלן..."
"תפסיקי, את יודעת שבדרך כלל אני לא ככה."
צחקתי למראה החיוך ששבר את ההבעה הזועפת שניסתה לעטות. נעמדתי, מופתעת מהסחרחורת שתקפה אותי. כנראה שישנתי יותר זמן ממש שחשבתי. מוזר, בהתחשב בעובדה שחזרנו אתמול מוקדם יחסית.
"וחוץ מזה,"
מתעלמת מהסחרחורת פסעתי לכיוונה, בכוונה לחבק את האומנת הגוצה שנשארה איתי שנים רבות כל כך.
"את יודעת שאת אוהבת אותי בכל מק-"
שמעתי את מרתה קוראת לי, כשלפתע הסחרחורת התגברה, גורמת לנקודות שחורות להופיע מול העיניים שלי. השחור הלך והתפשט עד שלפתע מצאתי את עצמי שוקעת בחשכה הזאת שכמו הופיעה משום מקום, סמיכה כל כך, שקטה כל כך.
"איך; זה; קרה?!"
המשפט הראשון ששמעתי כששמתי לב איפה אני נמצאת. זה היה מוזר, לשמוע את אבא כועס כל כך. נזכרתי באותו ערב לפני יותר מתשע שנים, כששמעתי איך הוא מתווכח עם ריצ'רד.
"מאיפה אני אמורה לדעת?! אם הזונה הקטנה החליטה.."
התחפרתי בשמיכות, מנסה להתעלם מקולה של אלה שנישא בחדר.
"אלה!"
לא ציפיתי לשמוע את ריצ'רד נוכח במקום. לא הבנתי על מה ולמה החליטה כל משפחתי להתאסף בחדרון הקטן שהיה שייך לי עוד מאז שהייתי ילדה. כמעט וצחקתי כשדימיינתי את אבא עוד מתחת לגג הנטוי, ראשו כמעט ומתחכך בתקרה. אלא אם הוא עם הכתר שלו, ואז הוא ככל הנראה ייתקל בתקרה ו-
"אל תשתיק אותי! אתה יודע טוב מאוד שאני-"
"זה לא משנה! אין לך שום זכות לדבר עליה ככה..."
"זכות?! ממתי אני-'
"תפסיקו!"
קולו הרועם של אבא נישא בחדר. שמעתי כיצד הם משתתקים, מאפשרים לקול הגשם שעתה כבר התחזק והפך למבול להגיע אליי מתחת לשמיכה.
"הזכות שלך, אלה, אינה הבעיה כאן."
קולו של המלך נשמע תשוש כשדיבר, לא עולה על קול הטיפות ההולמות על החלון. ניתן היה ממש להרגיש את כובדן של כל אותן שנים שהיו מאחוריו. שנים בהן שגשגה ממלכתו וידעה ימים של שפע. לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שהוא היה זה שחתם על ההסכם הרשמי הראשון בין המסדר לשושלת. למרות כל זאת, קולו של אותו מנהיג נשמע עתה ייגע, כאילו עומד בפני מכשול העולה על יכולתיו. הופתעתי לשמוע אותו, את אותו קול שפעם אחר פעם הפיח בי עוצמה ונחישות - כנוע כל כך, עייף.
"אני עדיין לא מבינה מה הבעיה."
קולה של אלה הדהד מהקירות בעודה מדברת, משתלב בקול פסיעותיה. נדמה היה שהן מתמשכות מקצה אחד לשני, בחדר שארוך פי כמה מהחדרון שזכרתי. הרגשתי מטושטשת, כאילו לא זכיתי לישון כמה ימים. התחושה עצמה לא הייתה חדשה לי - כבר התרגלתי לתשישות מהמסעות החוזרים ונשנים אחר עקבות שהתנדפו ברוח. התרגלתי, אבל ציפיתי שתיעלם לאחר שישנתי זמן רב כל כך. כמה זמן ישנתי?... לא הצלחתי להבין מה השעה עכשיו וגיליתי שאני יותר מדי עייפה מכדי לברר. כמו ממרחק, שמעתי את קולה של אלה נישא אליי, מתובל בחריפות בטון הכי מזלזל שלה.
"... מצפה שלכל הפחות תדע מה ההשלכות - אבל לא!... היא הייתה חייבת - "
"תפסיקי כבר! זאת לא הנקודה עכשיו. השאלה העיקרית היא מה עושי-"
"אתה לא תשתיק אותי, ריצ'רד, אין לך שום סיבה שבעולם-"
"אלה."
קולו של אבא עלה על קולותיהם, גורם להם להשתתק באחת. תוך רגע, מצאתי את עצמי נרגעת, כמו שתמיד היה קורה כשהייתי שומעת את קולו. כן... אם אבא כאן, סימן שהכל יהיה בסדר.
"אמרת שיש לך פתרון, לא? אם את באמת יודעת מה לעשות אז דברי, אך אם לא אז תשתקי ותעזרי לנו לחשוב על פתרון אחר."
כמעט ראיתי בעיניי רוחי את ההבעה על פניה של אלה. השפתיים שלה בטח משורבבות עכשיו לקו דק, כמו מנסות להעלים את העלבון שהיא ניסתה להכיל. היא בטח משפילה עכשיו את עיניה לרצפה, לחייה סמוקות כבכל פעם שאילצו אותה להודות בטעותה. שמעתי כיצד היא שואפת אוויר ופעם נוספת יכולתי לדמיין כיצד היא בטח מרימה עכשיו את מבטה, פוגשת בעיניו של אבא.
"הפתרון פשוט מאוד."
יכולתי לשמוע את הנימה הבטוחה שבקולה, לחוש בגאווה הקורנת ממנה.
"פשוט תפיל אותו, את התינוק, וזה יהיה הסוף לבעיות שלך."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
