בגלל שיוצא שאני מפרסמת את הפרק בערב יום השואה - נא להתעלם מהטון העליז שבהמשך. כבר הרבה זמן שהאינטרנט עושה לי בעיות אז אני מנצלת את ההזדמנות לפרסם, אבל קדם כל: יהיי זכרם ברוך של כל אותם אנשים שנספו בשואה ושלא זכו לחיות את החיים שהיו אמורים להיות להם. נזכור ולא נשכח.
טוב.... אז קודם כל - שמתי לב שיש אנשים שקוראים אותי!!!! ולא האמנתי, באמת שלא.
אז קודם כל - המון המון, המון המון תודה :)
שנית, פעם נוספת, אני מתכוונת לשכתב את הפרקים שכתבתי עד עכשיו
(כשאין רעיונות בנוגע להמשך, צריך לחפור בישן ומשהו יצוץ ;) )
אבל השכתוב הוא בעיקר בשבילי, אני לא חושבת שאני אעשה שינויים דרסטיים. אולי משפט פה ושם, מילה כזאת או אחרת....
אבל זה חשוב לי, אז אני אעשה את זה D:
ועכשיו, סוף סוף אחרי הרבבבהההההההה מאוד זמן - הפרק החמישי
פרק חמישי - התעוררות
גיחחתי. למרות שכיוון שבאותו הרגע הראש שלי היה חפור עמוק בתוך הכרית איש מהנוכחים בחדר לא שם לב. הרגשתי שאני שקועה עמוק בתוך... עיסה כזאת? ריבה? לא הצלחתי למצוא מילים למה שהרגשתי בזמן שהתעמקתי בכך, מנסה להתעלם ממה שאלה אמרה. הרי ממילא לא ייתכן שזה קשור אליי. הנביאה לא יכולה להיכנס ל-
"את לא חושבת שאת מגזימה?"
הקול של ריצ'רד היה קפוא, קר יותר מהשלגים שנהגו לרדת בשיא החורף.
"מגזימה? כיצד בדיוק, אח יקר? או שאתה אומר שה-'דבר' הזה שבתוכה צריך להיוולד?"
"זה לא עומד בכלל לדיון, אלה."
הקול של אבא היה שקט, כאילו מכריז על כך שמחר ירד גשם.
"לנביאה לא יכול להיוולד ילד. הגוף שלה פשוט לא יעמוד בכך."
יכולתי לשמוע אותם ממשיכים לדבר, אבל המילים היו כבדות, כבדות כל כך שלא הצלחתי להבין אותן.
תינוק... אני בהריון.
הקולות געשו סביבי, דנים בשאלה מה לעשות עם התסבוכת שיצרתי. הייתי אמורה לשים לב לכך ראשונה, לא? ויכול להיות שהייתי אם לא היה את כל העניין עם הצללים. והוגו, אם לא היה את כל העניין הזה עם... הוגו. בלי לשים לב, התרוממתי, מבחינה בכרית המקומטת שישנתי עליה עד לפני כמה דקות. יכולתי להרגיש אותם מביטים בי, לשמוע את אבא מנסה להתקרב ולדבר איתי. הוגו. הוגו הוגו הוגו הוגו. עד אותו רגע, נראה שלא הבנתי שהתינוק הזה הוא לא סתם משהו שנמצא בתוכי. התחלתי לצחוק, מופתעת מכמה אירוני כל המצב הזה. בלי לשים לב, דמעות החלו לנשור לי מזויות העיניים, הופכות את החדר שמולי לבליל צבעים מטושטש. אף פעם לא חשבתי שיבוא יום ויהיו לי ילדים. זה היה מחוץ לתחום, האיסור הלא כתוב.
"...לא ימותו, אותן כלים... ישרתו את הממלכה... בגופן ובנפשן... דמותן... בדמן... אחרי שיימלאו - ימותו, כיוון שלא יהיו יותר נחוצות להמשך השושלת... לא תחיה לשם עצמה, לא תסכן את גופה ויכולתיה ולא תחיה למען אחר. כי לכס נולדה ולכס תוקרב."
כי לכס נולדה ולכס תוקרב... המילים שקראתי באותו היום הדהדו בתוך ראשי, מסרבות להשתתק. כל אותם הדברים שהרגשתי באותו הרגע שבו ועלו, מסרבים לשקוע באותו חלק בו נעלתי אותם עד עכשיו. הפחד שהרגשתי באותו יום כששמעתי את אבא וריצ'רד מדברים עלי, פחד שלא הצלחתי להסביר במילים. תחושת האבדון הזאת שכמו נחתה עליי, מונעת ממני לדמיין כיצד אוכל להמשיך הלאה. קורבן למען הכס. למען הכס. קורבן למען - קורבן. צחקתי, בקושי מודעת לכמה מטורפת אני בטח נראית מהצד. כמה אירוני, להכיר אותו, לאהוב אותו ואפילו להרות ממנו כאשר לפניי עומד זמן מועט כל כך. הרמתי את מבטי, פוגשת בעיניים של אבא שנראו אבודות כל כך, כל כך שונות מהעיניים שהיכרתי.
"קטרין?"
קולו היה שקט, כאילו פחד להבהיל אותי. צחקוק נוסף נפלט מבין שפתיי לפני שהצלחתי לעצור אותו, שובר את השתיקה ששררה בחדר. להבהיל אותי? המשכתי לצחוק, לא מסוגלת להבין מה מצחיק כל כך ובמקביל לא מסוגלת לעצור. לא, לא מבוהלת. מבועתת, הייתי מבועתת, מכמה שהוא שינה אותי, מהמחיר שאני אצתרך לשלם.
"אתה תפיל אותו."
הופתעתי. הקול שלי היה יבש, כאילו עברו שעות מאז שהשתמשתי בו. עתה, כשהצחוק פסק, החדר נשמע שקט, עד כמה ששקט יכול להישמע. התשובה לשאלתי היתה ברורה כל כך, צחה כשמיים בשיא הקיץ שאיש לא טרח להשיב. עייפה לפתע, הסתכלתי אל החדר שסבב אותי, מבחינה במיטות הלבנות שהקיפו אותי. אז זאת הסיבה שהחדר נשמע רחב כל כך. בחנתי את קרני האור שנכנסו מבעד לחלון, קרניים של שחר שמבשרות על תחילתו של יום נוסף. היום שבו הם יהרגו אותו, את התינוק הזה שלא היה אמור להיווצר מלכתחילה. אין לי שום זכות שבעולם לחשוב עליו כשלי. שום זכות ש-
"קטרין?"
כנראה שמשהו השתנה בהבעה שהייתה על הפנים שלי כי אבא נשמע מודאג אף יותר ממקודם. התינוק שלי. משום מה, משהו במחשבה הזאת נראה מושך כל כך, אמיתי כל כך, כאילו שכחתי לרגע מכל עניין הנביאה. טיפשות. זאת היתה הטיפשות בהיתגלמותה. אין שום סיכוי שבעולם שהוא יוולד. נאנחתי. עצוב, שמההתחלה נגזר על התינוק שלי ושל הוגו ל-
"קטרין, את בסדר?"
של הוגו. התינוק. של. הוגו. דמיינתי אותו, כפי שראיתי אותו בפעם האחרונה. עייף כל כך לאחר שבועות רבים בהם נדדנו לשווא, מחפשים, כל הזמן מחפשים. השיער שלו היה פרוע באותו ערב. פנים מכוסות באפר, בגדים קרועים, פגמים שלא הצליחו לבטל את תחושת המנהיג שקרנה סביבו. לא יכולתי להסביר אותה, את תחושת הביטחון שהרגשתי כל פעם כשהייתי לידו. תחושה שחדרה לכולם, גורמת להם לשכוח משבועות רבים של צמא, רעב, של עייפות שלא נגמרת. הרמתי את מבטי, פוגשת פעם נוספת בעיניים הכחולות של אבא, בעיינים שהיו בדיוק כמו שלי.
"לא."
המילה הבודדה הזאת, קצרה כל כך עם משמעות שלא ניתנת לפרוש הדהדה מהקירות כמו רעם. קשה לתאר את התגובות שראיתי באותו רגע. ההפתעה של אבא, הבוז של אלה, אי ההבנה של ריצ'רד. כל אלו לא התחילו לתאר את עומק הבעותיהם באותו רגע בודד בו הגיתי את המילה הזאת.
"לא? למה את מתכוונת, קטרין?"
הסתכלתי עליו, מבחינה לראשונה בקמטים שנחרשו בפניו ובלי לשים לב ליטפתי אותם, כמו מנסה לגרום להם להיעלם.
"אני לא אפיל אותו."
הקול שלי נשמע רגוע כל כך, כאילו השיגעון שתקף אותי מקודם מעולם לא היה.
"אני חושב שאת לא מבינה, קטנה, את לא יכולה ללדת את התינוק הזה."
הוא נשמע סבלני, כמו מנסה להסביר לילד ששתים ועוד שתיים שווה ארבע. היד שלי צנחה מפניו, נופלת על השמיכה שכיסתה אותי.
"זה לא משנה. אני לא אתן לכ-"
"מי. את. חושבת. שאת."
הסתובבתי, מבחינה באלה שעד אותו רגע עמדה בצללים שיצר הוילון על הקיר. כשצעדה אליי יכולתי להרגיש בזעם הנובע ממנה, בזעם שכה ניסתה להדחיק.
"את הולכת, וכמו זונה שוכבת עם מי שבא לך,"
"אלה!"
"תפסיקי! מה את חושבת שאת-"
"מילא, לא אכפת לי עם איזה טיפוסים מתרועעת. אפילו שציפיתי שיהיה לך יותר שכל מזה, את מכניסה את עצמך להריון. ועכשיו, למרות היותך כלי שאמור לשרת את השושלת,"
"תשתקי."
"את עוד באה ויוצאת בהכרזות שאת לא מוכנה להפיל את ה-יצור הזה, שהשד יודע מי אבא שלו!"
"תשתקי!"
היא עמדה עכשיו שני צעדים מהמיטה שלי, השנאה שלה כלפיי גלוייה לכל מי שבחדר. העיניים שלה בערו כשכל מה שרצתה לומר לי כל אותן שנים עמד על קצה לשונה, מחכה להתפרץ.
"לשתוק? את אומרת לי לשתוק?! כשמטומטמת שכמוך הולכת ושוכבת עם מי שבא לה ואחרי זה עוד אומרת שבמקום למלא את תפקידה, היא תלד את הטעות הזאת?!! מי את שתגידי לי לשתוק? את בסך הכל כלי להמשך קיומה של-"
"תפסיקי!!"
הקול שלי רעד כשנזכרתי כיצד דברה עליי איתו, מנסה לגרום לו לפנות נגדי. החדר הסתובב בזמן שאלה המשיכה להטיח בי את כל אותם עלבונות, לא מסוגלת או לא רוצה להפסיק.
"את לא.תגידי. לי. להפסיק. לכל אחד יש תפקיד למלא ואת תמלאי את התפקיד שלך!"
"אני לא. אפיל אותו."
ראיתי את האצבעות שלי מתחפרות בתוך השמיכה שכיסתה אותי, את הרעד שעבר בי, גורם למיטה לשקשק.
"זה לא נתון לדיון. ברגע שתבל יגיע לכאן, הוא יפיל את הדבר הזה וזה יהיה הסוף של כל השערורייה הזאת."
"אני לא אפיל אותו!!"
הזדקפתי, לא מסוגלת יותר לשלוט בעצמי. בהיתי בה, בפנים של אותה אחת שאמורה להיות האחות שלי, בפנים של זו ששנאה אותי מאז שהייתי ילדה.
"קתרין, אלה, אני חושבת שכדאי ששתיכן תרגעו ותעצרו לרגע-"
"לעצור?!"
הודהמתי מעצמי. עד אותו יום מעולם לא הרמתי את קולי על אבי.
"למה לעצור? שתגיד הכל. הכל!! את כל מה שהיא חושבת."
פטישים הלמו בראשי, לא מניחים לי לחשוב. הרגשתי בזיעה מטפטפת על מצחי, צורבת כשנכנסה לי לעיניים.
"נו, למה את מחכה? תגידי כבר! את כל מה שאת חושבת. את הכל!! איך אכזבתי אותך, את אבא, את כולם, נכון?! אף פעם לא עושה דבר כמו שצריך! כל מה שאת רוצה, פרקי את כל מה שאת רוצה אבל אני לא. אפיל. את. התינוק הזה!!"
היא נרתעה ממני. אותה אחת שפחדתי ממנה כמו שלא פחדתי מאיש נרתעה ממני. אני לא אתן לה. בשום פנים ואופן אני לא ארשה לה להפיל את התינוק ש-
"קטרין.."
הקול של אבא נשמע חלש יותר, כאילו הגיע ממרחק. רועדת, הבחנתי בצינה שהקפיאה אותי אל אף הזיעה שכיסתה אותי. השפלתי את מבטי, מבחינה בכתמים כהים שכיסו את השמיכה הצחה כשלג. עקבתי אחר הזרמים הדקים שהמשיכו לזרום על השמיכה, מגיעה לידיים שלי. מהופנטת בהיתי בקילוחים הדקים שזרמו ממני, מדוייקים כל כך שנראה כאילו צויירו במכחול, כאילו חרט אותם מישהו בעורי .
"קטרין! קטרין! ריצ'רד, תזעיק את תבל, היא מתעו..."
כאילו בכוונה, קולו של אבא נחלש ויותר ויותר, עד שלא יכולתי להבחין בו מעל הרעש של דפיקות הלב שלי שהדהדו בראשי. הבחנתי בסימנים נוספים נחרטים בעורי, מכסים אותו בשלל דוגמות ודפוסים בעודי מסתכלת. עכשיו, כשלא צעקתי שמתי לב לכאב שהלך והתגבר בתוכי, גורם לכל דבר אחר להיות חסר משמעות. הרגשתי יותר משראיתי כיצד כל סימן, כל סמל, כל אות נחרטים בעורי ומוטבעים עמוק מעבר להבנתי. פחדתי. פחדתי כשהסתכלי כיצד הגוף שעד אותו רגע היה שלי הופך לזר, מנוכר. צעקתי כשתמונות החלו להופיע מול עיניי, של שדים צוחקים, רוקדים בתוך הלהבות, של צללים מעוותים מוטלים על הקרקע, של צרחות מהדהדות מגזעי העצים. ראיתי אותם, את אבא, אלה וריצ'רד צופים בי מבעד לאותן תמונות. ראיתי את תבל פורץ לחדר, את ההבעה המופתעת שעל פניו. כל פרט היה גלוי לי מבעד לתמונות שנראו אמיתיות כל כך, חיות כל כך. שמעתי את עצמי צורחת כשכאב נוסף פילח את גבי כשנפלתי לפתע, צוללת לתוך החשכה שלקחה איתה את התמונות.
גיחחתי. למרות שכיוון שבאותו הרגע הראש שלי היה חפור עמוק בתוך הכרית איש מהנוכחים בחדר לא שם לב. הרגשתי שאני שקועה עמוק בתוך... עיסה כזאת? ריבה? לא הצלחתי למצוא מילים למה שהרגשתי בזמן שהתעמקתי בכך, מנסה להתעלם ממה שאלה אמרה. הרי ממילא לא ייתכן שזה קשור אליי. הנביאה לא יכולה להיכנס ל-
"את לא חושבת שאת מגזימה?"
הקול של ריצ'רד היה קפוא, קר יותר מהשלגים שנהגו לרדת בשיא החורף.
"מגזימה? כיצד בדיוק, אח יקר? או שאתה אומר שה-'דבר' הזה שבתוכה צריך להיוולד?"
"זה לא עומד בכלל לדיון, אלה."
הקול של אבא היה שקט, כאילו מכריז על כך שמחר ירד גשם.
"לנביאה לא יכול להיוולד ילד. הגוף שלה פשוט לא יעמוד בכך."
יכולתי לשמוע אותם ממשיכים לדבר, אבל המילים היו כבדות, כבדות כל כך שלא הצלחתי להבין אותן.
תינוק... אני בהריון.
הקולות געשו סביבי, דנים בשאלה מה לעשות עם התסבוכת שיצרתי. הייתי אמורה לשים לב לכך ראשונה, לא? ויכול להיות שהייתי אם לא היה את כל העניין עם הצללים. והוגו, אם לא היה את כל העניין הזה עם... הוגו. בלי לשים לב, התרוממתי, מבחינה בכרית המקומטת שישנתי עליה עד לפני כמה דקות. יכולתי להרגיש אותם מביטים בי, לשמוע את אבא מנסה להתקרב ולדבר איתי. הוגו. הוגו הוגו הוגו הוגו. עד אותו רגע, נראה שלא הבנתי שהתינוק הזה הוא לא סתם משהו שנמצא בתוכי. התחלתי לצחוק, מופתעת מכמה אירוני כל המצב הזה. בלי לשים לב, דמעות החלו לנשור לי מזויות העיניים, הופכות את החדר שמולי לבליל צבעים מטושטש. אף פעם לא חשבתי שיבוא יום ויהיו לי ילדים. זה היה מחוץ לתחום, האיסור הלא כתוב.
"...לא ימותו, אותן כלים... ישרתו את הממלכה... בגופן ובנפשן... דמותן... בדמן... אחרי שיימלאו - ימותו, כיוון שלא יהיו יותר נחוצות להמשך השושלת... לא תחיה לשם עצמה, לא תסכן את גופה ויכולתיה ולא תחיה למען אחר. כי לכס נולדה ולכס תוקרב."
כי לכס נולדה ולכס תוקרב... המילים שקראתי באותו היום הדהדו בתוך ראשי, מסרבות להשתתק. כל אותם הדברים שהרגשתי באותו הרגע שבו ועלו, מסרבים לשקוע באותו חלק בו נעלתי אותם עד עכשיו. הפחד שהרגשתי באותו יום כששמעתי את אבא וריצ'רד מדברים עלי, פחד שלא הצלחתי להסביר במילים. תחושת האבדון הזאת שכמו נחתה עליי, מונעת ממני לדמיין כיצד אוכל להמשיך הלאה. קורבן למען הכס. למען הכס. קורבן למען - קורבן. צחקתי, בקושי מודעת לכמה מטורפת אני בטח נראית מהצד. כמה אירוני, להכיר אותו, לאהוב אותו ואפילו להרות ממנו כאשר לפניי עומד זמן מועט כל כך. הרמתי את מבטי, פוגשת בעיניים של אבא שנראו אבודות כל כך, כל כך שונות מהעיניים שהיכרתי.
"קטרין?"
קולו היה שקט, כאילו פחד להבהיל אותי. צחקוק נוסף נפלט מבין שפתיי לפני שהצלחתי לעצור אותו, שובר את השתיקה ששררה בחדר. להבהיל אותי? המשכתי לצחוק, לא מסוגלת להבין מה מצחיק כל כך ובמקביל לא מסוגלת לעצור. לא, לא מבוהלת. מבועתת, הייתי מבועתת, מכמה שהוא שינה אותי, מהמחיר שאני אצתרך לשלם.
"אתה תפיל אותו."
הופתעתי. הקול שלי היה יבש, כאילו עברו שעות מאז שהשתמשתי בו. עתה, כשהצחוק פסק, החדר נשמע שקט, עד כמה ששקט יכול להישמע. התשובה לשאלתי היתה ברורה כל כך, צחה כשמיים בשיא הקיץ שאיש לא טרח להשיב. עייפה לפתע, הסתכלתי אל החדר שסבב אותי, מבחינה במיטות הלבנות שהקיפו אותי. אז זאת הסיבה שהחדר נשמע רחב כל כך. בחנתי את קרני האור שנכנסו מבעד לחלון, קרניים של שחר שמבשרות על תחילתו של יום נוסף. היום שבו הם יהרגו אותו, את התינוק הזה שלא היה אמור להיווצר מלכתחילה. אין לי שום זכות שבעולם לחשוב עליו כשלי. שום זכות ש-
"קטרין?"
כנראה שמשהו השתנה בהבעה שהייתה על הפנים שלי כי אבא נשמע מודאג אף יותר ממקודם. התינוק שלי. משום מה, משהו במחשבה הזאת נראה מושך כל כך, אמיתי כל כך, כאילו שכחתי לרגע מכל עניין הנביאה. טיפשות. זאת היתה הטיפשות בהיתגלמותה. אין שום סיכוי שבעולם שהוא יוולד. נאנחתי. עצוב, שמההתחלה נגזר על התינוק שלי ושל הוגו ל-
"קטרין, את בסדר?"
של הוגו. התינוק. של. הוגו. דמיינתי אותו, כפי שראיתי אותו בפעם האחרונה. עייף כל כך לאחר שבועות רבים בהם נדדנו לשווא, מחפשים, כל הזמן מחפשים. השיער שלו היה פרוע באותו ערב. פנים מכוסות באפר, בגדים קרועים, פגמים שלא הצליחו לבטל את תחושת המנהיג שקרנה סביבו. לא יכולתי להסביר אותה, את תחושת הביטחון שהרגשתי כל פעם כשהייתי לידו. תחושה שחדרה לכולם, גורמת להם לשכוח משבועות רבים של צמא, רעב, של עייפות שלא נגמרת. הרמתי את מבטי, פוגשת פעם נוספת בעיניים הכחולות של אבא, בעיינים שהיו בדיוק כמו שלי.
"לא."
המילה הבודדה הזאת, קצרה כל כך עם משמעות שלא ניתנת לפרוש הדהדה מהקירות כמו רעם. קשה לתאר את התגובות שראיתי באותו רגע. ההפתעה של אבא, הבוז של אלה, אי ההבנה של ריצ'רד. כל אלו לא התחילו לתאר את עומק הבעותיהם באותו רגע בודד בו הגיתי את המילה הזאת.
"לא? למה את מתכוונת, קטרין?"
הסתכלתי עליו, מבחינה לראשונה בקמטים שנחרשו בפניו ובלי לשים לב ליטפתי אותם, כמו מנסה לגרום להם להיעלם.
"אני לא אפיל אותו."
הקול שלי נשמע רגוע כל כך, כאילו השיגעון שתקף אותי מקודם מעולם לא היה.
"אני חושב שאת לא מבינה, קטנה, את לא יכולה ללדת את התינוק הזה."
הוא נשמע סבלני, כמו מנסה להסביר לילד ששתים ועוד שתיים שווה ארבע. היד שלי צנחה מפניו, נופלת על השמיכה שכיסתה אותי.
"זה לא משנה. אני לא אתן לכ-"
"מי. את. חושבת. שאת."
הסתובבתי, מבחינה באלה שעד אותו רגע עמדה בצללים שיצר הוילון על הקיר. כשצעדה אליי יכולתי להרגיש בזעם הנובע ממנה, בזעם שכה ניסתה להדחיק.
"את הולכת, וכמו זונה שוכבת עם מי שבא לך,"
"אלה!"
"תפסיקי! מה את חושבת שאת-"
"מילא, לא אכפת לי עם איזה טיפוסים מתרועעת. אפילו שציפיתי שיהיה לך יותר שכל מזה, את מכניסה את עצמך להריון. ועכשיו, למרות היותך כלי שאמור לשרת את השושלת,"
"תשתקי."
"את עוד באה ויוצאת בהכרזות שאת לא מוכנה להפיל את ה-יצור הזה, שהשד יודע מי אבא שלו!"
"תשתקי!"
היא עמדה עכשיו שני צעדים מהמיטה שלי, השנאה שלה כלפיי גלוייה לכל מי שבחדר. העיניים שלה בערו כשכל מה שרצתה לומר לי כל אותן שנים עמד על קצה לשונה, מחכה להתפרץ.
"לשתוק? את אומרת לי לשתוק?! כשמטומטמת שכמוך הולכת ושוכבת עם מי שבא לה ואחרי זה עוד אומרת שבמקום למלא את תפקידה, היא תלד את הטעות הזאת?!! מי את שתגידי לי לשתוק? את בסך הכל כלי להמשך קיומה של-"
"תפסיקי!!"
הקול שלי רעד כשנזכרתי כיצד דברה עליי איתו, מנסה לגרום לו לפנות נגדי. החדר הסתובב בזמן שאלה המשיכה להטיח בי את כל אותם עלבונות, לא מסוגלת או לא רוצה להפסיק.
"את לא.תגידי. לי. להפסיק. לכל אחד יש תפקיד למלא ואת תמלאי את התפקיד שלך!"
"אני לא. אפיל אותו."
ראיתי את האצבעות שלי מתחפרות בתוך השמיכה שכיסתה אותי, את הרעד שעבר בי, גורם למיטה לשקשק.
"זה לא נתון לדיון. ברגע שתבל יגיע לכאן, הוא יפיל את הדבר הזה וזה יהיה הסוף של כל השערורייה הזאת."
"אני לא אפיל אותו!!"
הזדקפתי, לא מסוגלת יותר לשלוט בעצמי. בהיתי בה, בפנים של אותה אחת שאמורה להיות האחות שלי, בפנים של זו ששנאה אותי מאז שהייתי ילדה.
"קתרין, אלה, אני חושבת שכדאי ששתיכן תרגעו ותעצרו לרגע-"
"לעצור?!"
הודהמתי מעצמי. עד אותו יום מעולם לא הרמתי את קולי על אבי.
"למה לעצור? שתגיד הכל. הכל!! את כל מה שהיא חושבת."
פטישים הלמו בראשי, לא מניחים לי לחשוב. הרגשתי בזיעה מטפטפת על מצחי, צורבת כשנכנסה לי לעיניים.
"נו, למה את מחכה? תגידי כבר! את כל מה שאת חושבת. את הכל!! איך אכזבתי אותך, את אבא, את כולם, נכון?! אף פעם לא עושה דבר כמו שצריך! כל מה שאת רוצה, פרקי את כל מה שאת רוצה אבל אני לא. אפיל. את. התינוק הזה!!"
היא נרתעה ממני. אותה אחת שפחדתי ממנה כמו שלא פחדתי מאיש נרתעה ממני. אני לא אתן לה. בשום פנים ואופן אני לא ארשה לה להפיל את התינוק ש-
"קטרין.."
הקול של אבא נשמע חלש יותר, כאילו הגיע ממרחק. רועדת, הבחנתי בצינה שהקפיאה אותי אל אף הזיעה שכיסתה אותי. השפלתי את מבטי, מבחינה בכתמים כהים שכיסו את השמיכה הצחה כשלג. עקבתי אחר הזרמים הדקים שהמשיכו לזרום על השמיכה, מגיעה לידיים שלי. מהופנטת בהיתי בקילוחים הדקים שזרמו ממני, מדוייקים כל כך שנראה כאילו צויירו במכחול, כאילו חרט אותם מישהו בעורי .
"קטרין! קטרין! ריצ'רד, תזעיק את תבל, היא מתעו..."
כאילו בכוונה, קולו של אבא נחלש ויותר ויותר, עד שלא יכולתי להבחין בו מעל הרעש של דפיקות הלב שלי שהדהדו בראשי. הבחנתי בסימנים נוספים נחרטים בעורי, מכסים אותו בשלל דוגמות ודפוסים בעודי מסתכלת. עכשיו, כשלא צעקתי שמתי לב לכאב שהלך והתגבר בתוכי, גורם לכל דבר אחר להיות חסר משמעות. הרגשתי יותר משראיתי כיצד כל סימן, כל סמל, כל אות נחרטים בעורי ומוטבעים עמוק מעבר להבנתי. פחדתי. פחדתי כשהסתכלי כיצד הגוף שעד אותו רגע היה שלי הופך לזר, מנוכר. צעקתי כשתמונות החלו להופיע מול עיניי, של שדים צוחקים, רוקדים בתוך הלהבות, של צללים מעוותים מוטלים על הקרקע, של צרחות מהדהדות מגזעי העצים. ראיתי אותם, את אבא, אלה וריצ'רד צופים בי מבעד לאותן תמונות. ראיתי את תבל פורץ לחדר, את ההבעה המופתעת שעל פניו. כל פרט היה גלוי לי מבעד לתמונות שנראו אמיתיות כל כך, חיות כל כך. שמעתי את עצמי צורחת כשכאב נוסף פילח את גבי כשנפלתי לפתע, צוללת לתוך החשכה שלקחה איתה את התמונות.
טוב... אז למעשה זה הפרק הראשון שבו מתחילה העלילה המרכזית של הסיפור, פחות או יותר :)
או לפחות - השורש שלה (מי שירצה להמשיך לקרוא יבין בהמשך)
בכל מקרה, פעם נוספת - תודה לקוראים שהופיעו אצלי, ומצטערת אם לא שמתי לב מקודם ><
מקווה שאהבתם, ובין אם אהבתם או לא - תגיבו 3: בבקשה :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
